הוא ניצח את "המלחמה הקרה" בלי לירות כדור אחד

אמצעי התקשורת וגופי המחקר בארה"ב מרבים לערוך משאלים לדירוג הנשיאים הטובים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. לפעמים הם נערכים בקרב הציבור הכללי, ולפעמים מקיפים רק היסטוריונים או מומחים אחרים, אך בצמרת הדירוג, לצד נשיאים אגדיים, כמו האב המייסד ג'ורג' וושינגטון, מבטל העבדות אברהם לינקולן ומנצח מלחמת העולם השנייה פרנקלין ד' רוזוולט, ולעיתים אף מעליהם, מופיע תמיד שמו של רונלד רייגן.

ספרים לא מעטים ניסו לפענח את סוד הצלחתו של רייגן, אך נדמה שהביוגרפיה המרתקת "האיש שהפיל את מסך הברזל" מאת פגי נונאן, שלאחרונה ראתה אור בתרגום עברי (ספריית שיבולת מהוצאת סלע מאיר, תרגום מאנגלית: אילן חזות), התקרבה אל המטרה יותר מאחרים. נונאן, עיתונאית, פרשנית וסופרת, שימשה כותבת הנאומים והיועצת של הנשיא, והעבודה הקרובה עימו זיכתה אותה בתובנות על אופיו ועל מעלותיו.

אבל "האיש שהפיל את מסך הברזל" הוא הרבה יותר מרצף אבחנות וזיכרונות על אודות גדול הדור. נונאן נפגשה עם רשימה ארוכה של אנשים, שהכירו את רייגן בתחנות השונות של חייו, חקרה את מה שחשב וכתב לאורך הדרך (כולל סיפורים על תיאטרון, על פוטבול ועל מלחמה, שחיבר רייגן הנער) וציירה דיוקן ייחודי של אחת הדמויות הגדולות שעיצבו את עולמה של ארה"ב ואת עולמנו הגלובלי.

מכשול בגין

כיאה לביוגרפיה מעמיקה, נונאן הפליגה אל ילדותו של גיבורה בניסיון להבין כיצד התעצבה אישיותו וכיצד הילד מרקע חלש ספג כישורים שיעלו אותו אל הפסגה. "דאטש", כפי שכונה רונלד רייגן בשנותיו הראשונות, גדל במשפחה ענייה מאוד, בצל האב שסבל מהתמכרות לטיפה המרה, אבל לא העוני היה סימן ההיכר המשמעותי ביותר שלה. הוריו אולי לא יכלו לגדל אותו בשפע חומרי, אבל הטמיעו בו ערכים נכונים ואמונה בטוב ליבם של האנשים ובכך שכולם נבראו בצלמו של האל. כדי להמחיש את האווירה ששררה בכר הגידול של הנשיא העתידי, נונאן מביאה סיפור קטן, שיהדהד לבטח אצל הקורא הישראלי. פעם, כשאביו ג'ק יצא למסע מכירות של נעליים, הוא הגיע למלון כדי ללון בו, ושמע מפי פקיד הקבלה שיוכל לחוש במקום בנוח "משום שהמלון לא מקבל יהודים". ג'ק כעס עד כדי כך על האמירה הגזענית שבחר להעביר את הלילה במכוניתו בעיצומה של סערת שלגים, ורונלד רייגן חשב שזאת היתה הסיבה להתקף הלב שאביו עבר כעבור זמן מה. מי יודע, אולי את זרעי המאבק הנחוש של הנשיא למען זכויות האדם של יהודי בריה"מ, שיתחולל כעבור 60 שנים, צריך לחפש בסיפור הזה?
"במשך עשורים, בתקופתו בהוליווד ובהמשך כמושל קליפורניה, רייגן חי בעולם שבו היו הרבה יהודים, וככל הנראה כבר אז נוצר יחסו החם והסימפטי ליהודים", מספר בשיחה עם "ישראל השבוע" אליוט אברמס, שהיה חלק מממשלו בכל שמונה השנים של רייגן בבית הלבן. "כעבור שנים, כנשיא, הוא העלה את הדאגה ליהודים החיים בבריה"מ לגבהים שלא נראו בפוליטיקה הבינלאומית. כשמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בבריה"מ רייגן שלח לו מכתב אישי, ומי הופיע בו? נתן שרנסקי, אסיר ציון שהיה בכלא סובייטי. רייגן תמיד העלה את זכויות האדם של יהודי בריה"מ בתחילה של כל שיחה עם גורם סובייטי, והמסר הובן על ידי הצד השני".

באשר למדיניות של רייגן כלפי ישראל, עולה תמונה יותר מורכבת. "בגדול, הוא היה פרו־ישראלי, ראה בישראל את 'הטובים', תומכי חירות בעלי ערך, והסימפתיה שלו היתה נתונה לישראל ולא למי ששאף להשמדתה", מציין דגלס פיית', ששירת בבית הלבן של רייגן במועצה לביטחון לאומי ואחר כך בפנטגון. "עם זאת, הוא הוקף באנשים שמאוד לא אהבו את ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין, ובבירור הושפע מהם".

פיית' מספר שכאשר ישראל תקפה את הכור הגרעיני העיראקי, דיפלומטים אמריקנים ששירתו ברחבי העולם אותתו שעל ארה"ב לגנות את ישראל ולנקוט פעולות נגדה. בשונה מהם, שגריר ארה"ב בישראל סם לואיס שיגר מברק ארוך שהסביר את הרציונל מאחורי הפעולה הישראלית, ופיית' עצמו תמצת אותו והעביר לנשיא. רייגן קרא אותו והשתכנע עד כדי כך שהצהיר כי לישראל היו סיבות לגיטימיות לחשוב שהיא פועלת במסגרת הגנה עצמית, מה שלא מנע ממנו לתת אור ירוק לגינוי ישראל באו"ם.

יחסו השלילי לבגין בא לידי ביטוי שוב במהלך מלחמת לבנון, כשמישהו מיועצי הנשיא הראה לו תמונה של תינוק עטוף בשמיכה וטען שידיו נקטעו בהפצצה ישראלית. רייגן חשב שממשלת ישראל לא אומרת לו את האמת. הוא השהה את הספקת מטוסי הקרב לישראל, אף שנמנע מאמצעים קשים יותר, כמו ביטול הסיוע הצבאי, שעליו המליצו אחדים בסביבתו.

ובכל זאת, לדברי פיית', ארה"ב הצילה אז את ערפאת ואת אש"ף באמצעות שליחת כוחות המארינס לביירות, אך כשאלה ספגו אבידות, רייגן, סמל של מדיניות העוצמה, דווקא הוציא אותם מלבנון בצעד שאותת על חולשה אמריקנית. אם לסכם זאת, מקבלים נשיא בעל רקורד שאינו חד־משמעי, פרדוקסלי כמעט.
על אף המתיחות בין רייגן לבגין, קשה שלא לראות קווי דמיון ביניהם. שניהם צוירו על ידי המחנה של היריבים פוליטיים כ"קיצוניים ומסוכנים", ובחירתו של כל אחד מהם לתפקיד הביצועי הגבוה ביותר בארצו הוצגה על ידי אותם יריבים כאסון וכמעט כאפוקליפסה. בארה"ב, עם חילופי השלטון הקבועים שלה, לא היה צורך בהמצאת מושג 'מהפך', אלא שנשיאותו של רייגן, כפי שמעיר פיית', תויגה דווקא כ'מהפכה'.

"עמדותיו סתרו את הרעיונות הבסיסיים של המדיניות המסורתית של ארה"ב בענייני פנים וחוץ", אומר פיית'. "רייגן לא נחשב לאינטלקטואל, אבל השקפתו הציבה אתגר אינטלקטואלי בפני האמונות ששלטו בחוגי הממסד. הוא היה מנהיג שלא חשש להציע דרכים חדשות לגבי האופן שבו על ארה"ב לנהוג, והתווה נתיב שהיה לעיתים שונה לא רק מדרכם של הדמוקרטים אלא אף מדרכם של הרפובליקנים לפניו. רייגן קבע יעד חדש לארה"ב ב'מלחמה הקרה' - לא יציבות אלא ניצחון. זה היה שינוי ענק בעיצוב מדיניות החוץ של ארה"ב".

ריאל פוליטיק מול ערכים

האם ההסבר לאומץ ליבו האינטלקטואלי וליכולתו לסטות מן המקובל בממסד נעוץ בעובדה שלא צמח בפוליטיקה המסורתית של וושינגטון, ונאלץ לפרוץ את דרכו אל כל התחנות שנראו סגורות בפניו - החל מלימודים במכללה, דרך קריירה בהוליווד ועד לשיאי הממשל? "אולי זה חלק מהעניין", מסכים פיית', ומייד מציע הסבר נוסף: "הוא האמין שלרעיונות יש חלק גדול בעיצוב מדיניות, במיוחד ביחסים בינלאומיים. האסכולה שהיתה דומיננטית לפניו, ובמידה רבה דומיננטית גם היום, הדגישה את החשיבות של ביטחון וכסף, בניגוד לערכים, מוסר ורעיונות. הם טענו ש'המלחמה הקרה' בין ארה"ב לבריה"מ נסבה סביב חלוקת שליטה ועוצמה, ובמובן זה הציבו סימן שוויון ביניהן, בהיותן מעצמות־על. רייגן לעומתם קבע שהקו המפריד בעולם עובר בין המדינות החופשיות לאויבות החירות, בין הדמוקרטיה לרודנות קומוניסטית טוטליטרית. ב'מלחמה הקרה' הוא זיהה את המאבק בין תפיסות עולם, בין שיטות מוסר הפוכות. להבדל הזה היה תרגום מעשי.

"לדוגמה, רייגן ביטל את הדוקטרינה מימי ניקסון, שוויתרה על מערכות הגנה מפני טילים ארוכי טווח משום שהסתמכה על האמונה שהמצב, שבו ארה"ב ובריה"מ יכולות בוודאות להשמיד זו את זו, תורם ליציבות בעולם. הוא חשב שכל מרכיבי התפיסה הזאת בלתי מוסריים: הן הנכונות להשאיר את ארה"ב פגיעה לטילים הסובייטיים והן ההסתמכות על תסריט של השמדת מיליונים. במקום זאת הוא החליט לבנות מערכת להגנה מפני טילים, והעולם החופשי הרוויח מכך, לרבות ישראל".
ואכן, בניגוד לפוליטיקאים אחרים, ויש שיגידו בניגוד למרביתם, רייגן ידע להפוך את הרעיונות למציאות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו. במערכת הבחירות הראשונה שלו לנשיאות הוא הבטיח להוריד את שיעורי האינפלציה, שהגיעו בתקופת הנשיאות של ג'ימי קרטר לשיאים של 14%-12%. לאחר שנבחר, רייגן נקט שורה של פעולות, ובהן כאלה שהיו מזיקות לו פוליטית, וכתוצאה מן המהלכים שלו האינפלציה ירדה מתחת לרף של 4%. חשוב אף יותר, מציינת נונאן, היא נשארה ברמה שבין 3% ל־4% לאורך כל שנות נשיאותו.
ביום שרונלד רייגן נכנס למשרתו שיעור המס הגבוה ביותר לאנשים פרטיים עמד על 78%; ביום שעזב את הבית הלבן שיעור זה היה ברמה של 35%. ארה"ב, שחוותה בשנים 1981-1980 את המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל הגדול, התנערה מן התרדמה. הקיצוץ במסים, יחד עם הצעדים האחרים שיזם הנשיא (הפחתת הרגולציה, סחר חופשי, שמירת ערך הכסף) הובילו אל צמיחה כלכלית רבת עוצמה ואל שגשוג שארה"ב לא ידעה כמותו.

במהלך שנותיו של רייגן בבית הלבן כל קבוצות ההכנסה במדינה, מן העשירים ביותר ועד לעניים ביותר, זכו לגידול בהכנסות. מדד דאו ג'ונס, שנהוג לראות בו שיקוף של מצב התעשייה האמריקנית, זינק תחת רייגן פי שלושה, מ־800 נקודות ל־2,400.
אם פורטים את ההישגים בקיום הבטחות לפרטים, התוצאה מרשימה אף יותר. הוא הבטיח לצמצם את האבטלה, ועשה זאת: מספר מקומות העבודה במשק האמריקני גדל, והאבטלה ירדה בכשליש. הוא הבטיח לבטל את הפיקוח על מחירי הנפט, ועשה זאת: מחירי הנפט ומוצריו החלו לצנוח. הוא הבטיח לחתוך ברגולציה פדרלית, ועשה זאת: המרשם הפדרלי, שכלל תחת קודמו בתפקיד 87 אלף עמודים של כללים ותקנות, "רזה" כמעט בחצי, ויחד עימו "רזתה" גם הביורוקרטיה.

אפשר להמשיך את שורת ההבטחות כמעט עד אינסוף: למנות שמרנים לבתי משפט פדרליים, למנות אישה לבית המשפט העליון, לשים קץ למכסות של אפליה מתקנת על בסיס גזע, לשקם את הכוחות המזוינים, להגדיל את ממדי הצי האמריקני, להתמודד מול "אימפריית הרשע" של בריה"מ ולא להיכנע לה. כולן קוימו, ומימוש ההבטחה האחרונה אף עלה על כל מה שציפו האופטימיסטים הגדולים ביותר. הפלת מסך הברזל הפכה להישג הגדול ביותר של הנשיא באופן אישי, ושל המערב כולו.

"רייגן לא הסכים שעל ארה"ב לשאוף לדו־קיום עם העולם הקומוניסטי", מסביר פיית'. "הוא חתר למדיניות כוללת שתחליש, תערער ובסופו של דבר תפיל את בריה"מ, ופעל למען מטרה זו במישור הצבאי, הכלכלי, הדיפלומטי והערכי. הוא תקף את הנקודות החלשות של האויב הקומוניסטי, הביך אותו באו"ם ובזירות נוספות על רקע פגיעה בזכויות אדם, שלל ממנו טכנולוגיה מתקדמת, צמצם את המסחר שלו ואת יכולתו למכור גז למערב, סייע לאויביו בכל נקודה בעולם ודחק בו להיכנס ל"מרוץ החימוש" שהיה מעבר לכוחותיו מבחינה כלכלית. התוצאות של כל הצעדים האלה שכנעו את גורבצ'וב שארצו לא מסוגלת להתחרות עם ארה"ב והובילו אותו לאמץ רפורמות מרחיקות לכת שהרסו את בריה"מ".

מילה של רייגן

למרות העיסוק במטריות גבוהות וגורל העולם, רייגן, כפי שנזכרים עמיתיו, נשאר בן אדם. אברמס מנדב סיפור הממחיש כיצד דאג הנשיא לשמור ולהגן על אנשי צוותו, למנוע מהם אי־נעימות או השפלה. לקראת סיום תפקידו, נפל לידי ממשלו תפוח אדמה לוהט במיוחד בדמות הרודן הפנמי מנואל נורייגה, שנתן חסות לסחר בסמים ולפגיעה בזכויות האדם. שר החוץ שולץ רצה לפעול מולו, ואילו שר ההגנה ויינברגר דרש להימנע מפעולה. "הנשיא היה מקשיב לטיעונים של שניהם בכובד ראש, מפטיר לסיום משהו כמו 'המממ... זה עניין מורכב מאוד שמצריך חשיבה נוספת', ודבר לא קרה", מפרט אברמס, שבשל גילו הצעיר ייחס את הדבר לחוסר החלטיות. רק אחר כך הוא הבין: משיכת העניין סימנה את ההחלטה לא לפעול, אבל רייגן לא רצה לומר זאת בקול כדי לא לפגוע בשולץ, שדעתו לא התקבלה. כבודו של נאמנו היה חשוב לו יותר מאשר תדמיתו שלו.

והנה עוד דבר נדיר בפוליטיקה: למקרא הספר של נונאן מבינים שהנאמנות הזאת היתה הדדית. האנשים שעבדו עבורו היו מגוננים עליו כל הזמן, אישר באוזניה דן רוסטנקובסקי, מי שעמד בראש ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים, נחשב לפוליטיקאי כל יכול והיה אחד היריבים הפוליטיים הקשים של רייגן בתקופה שהנשיא ביקש לקדם קיצוץ חד במסים. רוסטי, כפי שכונה, סיפק זיכרון נוסף על אודות הנשיא שבו נלחם: "הסגולה הראויה להערצה שלו היתה שאם הוא נתן לך את מילתו יכולת לישון שקט".

אולי בשל כך, גם כעבור 40 שנה מתחילת נשיאותו, אנשיו אינם מסתירים את הגאווה על עבודתם אצלו. "היתה זאת זכות גדולה לשרת לצד מנהיג ואדם גדול כל כך", אומר אברמס. "אחרי רצף האכזבות של ניקסון, פורד וקרטר, שגרם לאמריקנים לחשוב שבזמננו אין לאף אחד כישורים הדרושים לנשיאות מוצלחת, ושכל שיטת הממשל שלנו פגומה, בא רייגן והוכיח שמנהיגות אמיתית לא פסקה, והיא יכולה לחולל ניסים. הוא ניצח ב'מלחמה הקרה' בלי לירות כדור אחד, והזכיר לנו שהשיטה האמריקנית עובדת, וכשהיא לא עובדת תחת נשיאים מסוימים - הבעיה בהם, ולא בשיטה".