חיפוש בגוגל בנושא "משפט נתניהו" העלה לראש תוצאות החיפוש את הכותרות הבאות: "רוצים לדעת איך ייגמר משפט נתניהו? תשאלו את קלינטון, אובמה, או ביידן"; "מאסק הזכיר את משפט נתניהו והדהד תיאוריית קונספירציה: 'הדיפ סטייט בכל מקום'"; "לשופטים במשפט נתניהו נמאס: הגבילו את עדותו של ראש הממשלה ל־14 ישיבות"; "ראש אמ"ן העיד בחדר סגור, הפרוטוקול הוכנס לכספת: בוטלה עדות נתניהו מחר". הכותרות משקפות את עיקר העיסוק במשפט בכלל ובעדות נתניהו בפרט: לא דיון במהות תיק 4000, באופן שבו נוצר כתב האישום, על הניסיון של מערכת המשפט לייצר פליליזציה של יחסי פוליטיקאים ותקשורת - סליחה, פוליטיקאי אחד ויחיד ותקשורת - אלא סאבטקסט עיקש ועצבני: אולי תרשיעו אותו כבר ונגמור עם זה? הרי אנחנו יודעים שהוא אשם. ואם לנתניהו יש טיעונים טובים והסברים טובים להאשמות נגדו? חפשו אותם בגוף הכתבה. הם פחות מעניינים מלוח הזמנים של העדות, ולוח הזמנים של העדות מעניין פחות מהעובדה שהוא קיים בכלל, ולא נדחה למועד מאוחר יותר. את נתניהו אפשר יהיה להרשיע בעוד כמה שנים, להנאת מתנגדיו ומערכת המשפט. לא חייבים דווקא עכשיו.
באותה המידה הוחמצה הזדמנות להתייחס לעובדה המטרידה של שיתוף שופטים ללא סיווג ביטחוני בסודות מדינה, להגבלת זכותו של הנאשם להתגונן מפני ההאשמות נגדו וכמובן לתהות אם "תיאוריית הקונספירציה" שהדהד אילון מאסק היא לא תיאוריה, אלא מציאות. אולי גם לנסות להתמודד איתה ברצינות, במקום ללגלג עליה מלכתחילה.
השבוע, בישיבת ועדת הכספים, העלתה ח"כ נעמה לזימי ממפלגת העבודה תהייה שיש לה חשיבות כלכלית כבדת משקל: מהם מקורות המימון לביקורה של שרה נתניהו בארה"ב וכנ"ל לגבי שהותו המתמשכת בחו"ל של יאיר נתניהו. הסכומים, גם על פי הערכה פרועה, הם לא כאלה שימוטטו את חשבון הבנק של ישראל, ודאי היו נמוכים בהרבה מהסכומים שהוצאו על העמדת נתניהו לדין. נתניהו העריך את הוצאות המדינה על המשפט בכ־500 מיליון שקלים. ייתכן שהסכום לא מדויק, אבל מדובר במיליונים רבים אם מסכמים את שעות העבודה, שיעבוד המערכת לעניין ספירת שמפניות וסיגרים, שחלקה התבצע, על פי עדותו של ראש יאח"ה לשעבר, כורש ברנור, באופן הבא: "ההבנה היתה שמדובר בכמויות גדולות של שמפניות וסיגרים. לא צריך מספרים, הסתכלתי למילצ'ן בעיניים".
באותה ישיבה של ועדת הכספים, באותו עניין, בנימה אגבית, תהתה לזימי "אם יש כוונה עדיין לממן את שהותו (של יאיר, ע.ל) בגלל שהוא היכה את ראש הממשלה ונאלץ להיות בחו"ל כי הוא פגע בסמל שלטון". מובן שההערה הזו - שאין לה הוכחה ושהוכחשה על ידי הליכוד - עלתה לכותרות וזכתה לתהודה גדולה בהרבה מנושא הדיון בוועדה: הכנת חוק התקציב לקריאה שנייה ושלישית. אבל תקציב הוא משעמם. יאיר נתניהו היכה את אבא - מעניין בטירוף ובטח שנכון. הרי לזימי התעקשה: "חד־משמעית, הוא הוגלה לחו"ל, הוא לא יכול לחזור לארץ".
בסוף השבוע שעבר ביקר נתניהו בטולכרם. צה"ל פועל שם זה כמה שבועות, גדוד טולכרם של חמאס לקח אחריות מרומזת על ניסיון הפיגוע ההמוני באוטובוסים בשבוע שעבר, והשר כ"ץ דיווח כי "40 אלף פלשתינים התפנו עד כה ממחנות הפליטים ג'נין, טול כרם ונור א־שמס, והם כיום ריקים מתושבים". ללא ספק שינוי ניכר בגישת ישראל לפעילות בקיני טרור ביהודה ושומרון. עיתונאי "הארץ" אורי משגב התייחס למצב החדש: נתניהו לא ביקר בטולכרם, אלא הצטלם על רקע מסך ירוק, ובכך פתח דיון תקשורתי מאלף מאין כמוהו.
אחרי הביקור בטולכרם התייצב נתניהו לטקס סיום קורס קצינים. בנאומו התייחס בין היתר לתוכניתו המדינית, מה שמכונה לעיתים "היום שאחרי", והיו בה כמה חידושים: התחייבות להגנה על הדרוזים בדרום סוריה, פירוז מלא של כל האזור שמדרום לדמשק. כותרות כלי תקשורת מרכזיים, לדוגמה כאן 11, דאגו להזכיר את מה שחשוב באמת: "נתניהו פירט על הרצח של ילדי ביבס, בקהל קראו נגדו". צרכן תקשורת שיש בו חיבה לאמת היה בודק ומוצא שאת נאומו של נתניהו ליוו בעיקר מחיאות כפיים, והקריאות מהקהל היו של שלושה אנשים. אותו צרכן תקשורת, על כל מעלותיו, יחטיא את הנקודה: למה בכלל אכפת לו, או לחדשות "כאן" (או "וואלה" או "חדשות 12") אם היו קריאות מחאה מצד הקהל? התגובה המתבקשת היא דווקא: וואלה? יש קטע חדש עם הדרוזים? יהיה אזור חיץ גם בסוריה? איך? מה המשמעות של ההבטחות הללו?
זה יותר משנה אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה שתוצאותיה עשויות לשנות את פני המזרח התיכון ושיהיו לה השלכות גם לגבי האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בעולם, את התפיסות הביטחוניות שהביאו אותנו ל־7 באוקטובר שלנו ואת האופן שבו יהיה עלינו להתמודד עם איומים עתידיים על קיומנו. במישור האזרחי מגיעה לשיאה התגוששות בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית, בין נבחרי ציבור לבין הדרג הממונה, בין מחאה שמומנה במאות מיליוני שקלים על ידי מדינות זרות ומיליארדרים מקומיים וזרים לבין ממשלה נבחרת, בין כוחות הביטחון לדרג המדיני, בין הרוב הדמוקרטי לאליטות שמתקשות לקושש להן ניצחון בקלפי. וכדרכן של הסוגיות שבהן טרודה מדינת ישראל מרגע הקמתה - חלקן הגדול הן עניין של חיים או מוות. נו, הגורל היהודי ועם לבדד ישכון וכדומה.
השולחן הישראלי כורע מעומס החלטות כבדות משקל. אפשר להבין את הרצון לברוח ממנו לרכילות, לזוטי דברים, לאגדות אורבניות על משפחת נתניהו (עצם העיסוק בבני המשפחה שאינם ראש הממשלה כבר עלה על גדותיו מרוב היסטריה ואווילות). אנשים בוגרים וכלי תקשורת עם יומרה לרצינות מתקשים לנתב את האנרגיות ולהתעלות לגודל השעה. משק כנפי ההיסטוריה פורע את שערם, ובתגובה הם עוברים למצב פרלמנט שכונתי וקופצים ראש לבריכת הילדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו