האפשרות השלישית: עוז לתמורה

1

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". כך נקרא השבת. אבל כפיר התינוק, אריאל הקטנטן ואמא שירי למשפחת ביבס לא ייצאו לחופשי. הי"ד. הברברים פשטו ב־7 באוקטובר על ביתם השלו שבקיבוץ ניר עוז, וחטפו אותם למחילות חמאס בעזה, שם נרצחו. אנחנו זוכרים את פניה המבועתות של שירי, מוקפת מפלצות, אם המגוננת על ילדיה. עכשיו הוחזרו כחללים. גם הוריה של שירי, יוסי ומרגיט, נרצחו בקיבוץ, וביתם הוצת ונשרף. ארץ אל תכסי דמם. עוד נקרא השבת: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת - מוֹת יוּמָת".

תיכתב זאת לדור אחרון, כדי שנזכור ונזכיר לילדינו כיצד פשטו בני המוות הללו על יישובינו, רצחו את ילדינו, כרתו את ראשי בנינו, אנסו את בנותינו וירו בראשיהן, שרפו בחיים הורים וילדים לאחר שקשרו אותם, שרפו בתים והחריבו קהילות. עכשיו המנוולים שם חוגגים. האזור הרוס ועשרות אלפים מהם נהרגו במלחמה, אין בתים וכבישים, ולא בתי ספר או מסגדים או בתי חולים, מכיוון שכולם שימשו למכונת הרצח. עושה רושם שכל זה לא משנה לברברים. עילת הקיום שלהם, המצדיקה כל חורבן שיחוו, היא רצח יהודים באשר הם.

2

זכרו את כפיר ואריאל ואת אמם שירי. אל תקררו את הזיכרון עד שלא נעביר את העזתים למדינות אחרות. אין אפשרות ריאלית ליהודים לחיות ליד נאצים שנשבעו להשמידנו, ושמחנכים את ילדיהם רק לזה. מה שאירע ב־7 באוקטובר היה המחשה של רצח העם שהם ביקשו לעשות לכולנו, והגשמת העקרונות שהתוו באמנת חמאס. אדם לא חוזר מרצונו לגור למרגלות הר געש פעיל שמתפרץ בכל כמה שנים ושכבר קבר יישובים.

"דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ - עַד דּוֹר עֲשִׂירִי / עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם / עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי. / קוֹנָם (שבועה) אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם / קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי / וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם" (א' שלונסקי).

3

במשך השנים ניסינו שתי אפשרויות: בקיץ 2005 נסוגונו לחלוטין מעזה, החרבנו יישובים ישראליים פורחים ולקחנו את קברינו. לערביי עזה היתה הזדמנות להוכיח שהשלום משתלם. סינגפור של המזרח התיכון. ברגע שישראל עזבה - החלה הפצצה לתקתק: חמאס תפס את השלטון ביוני 2007, ומאז גבר מטר הרקטות והפיגועים כל אימת שהוא רצה לחנך אותנו. מנגד, ידענו מלחמות כל אימת שישראל רצתה לחנך את חמאס. ספגנו גינויים אינסופיים בעולם, שקיבל את תעמולת האויב וראה בנו כובשים, אף שלא היינו שם. הגבול עם מצרים היה פרוץ, וכך הוברחו האמצעים לבניית מבצר צבאי תת־קרקעי חסר תקדים. רוב הכספים שתרמו מדינות העולם, מיליארדים רבים, נגנבו או הלכו למימון מכונת הטרור ולבניית המנהרות. עד לשיא ב־7 באוקטובר.

לעומת זאת, באביב 2002 השתלטנו מחדש על שומרון ויהודה, לאחר שקודם הפקרנו אותן לכנופיות רוצחים שייבאנו מתוניס ושחימשנו בעצמנו, במסגרת הסכמי הדמים באוסלו. המצב שם לא מזהיר - אך יחסית לעזה, חיילינו נמצאים עם יותר מחצי מיליון יהודים החיים שם, חלוצים בני דורנו המגינים בגופם על מרכזי האוכלוסייה שבלב הארץ. לולא זאת, היינו עוברים טבח כמו 7 באוקטובר גם בערים הקרובות לקו התפר.

4

לנוכח שני הניסיונות הללו, עלינו לקדם את האפשרות השלישית: האוכלוסייה ברצועת עזה, שתמכה ברצח ובאונס ובשריפה של אחינו ואחיותינו, ושעדיין תומכת ברוצחי חמאס ובמטרותיהם, איבדה את הזכות להישאר שם, מרחק מאות מטרים מיישובינו שהיו מושא הטבח. אין עתיד בעזה. תמימי העולם מוכנים לתרום כסף לשיקום רצועת עזה, ולהעמיד פנים שלא חמאס הוא זה שישלוט בה, אלא ישות דמיונית. ברגע שיוכלו - יתחיל טפטוף רקטות ומרגמות ליישובינו, ורוב המשאבים שהעולם יתרום ילכו לחפירת מנהרות, למימון רצח ולחינוך הילדים לתרבות המוות.

מהיכן הגיעו עשרות אלפי רוצחי חמאס? מהמשפחות בעזה שתרמו את ילדיהן למכונת ההשמדה, ושעכשיו עושות קולות של בכי. מה ישתנה? זאת תרבותם, אלה ספרי הלימוד, הדרשות במסגדים, אמונתם, גזענותם, האנטישמיות המחליאה והשכנוע הפנימי שהיהודים אינם בני אדם, אלא בני מוות.

המחשבה שאפשר לשנות זאת אם ימונה שלטון אחר ואם הם יתחנכו אחרת - היא שורש הקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר. ממשלות ישראל לדורותיהן, הממסד הביטחוני ומדינות העולם המערבי אחזו ברעיון שאם יוטבו חיי העזתים מבחינה חומרית־כלכלית - הם יעדיפו זאת לעומת לחרוש מזימות רצח וחורבן. הפטרונות המופקרת של המערב (ושלנו!) כלפי ערביי עזה גרמה לעיוורון לגבי כוונותיהם האמיתיות.

5

הביטו ברצועת עזה כיום. מהמקום החרב, שידע רק מוות והרס, יצאו כפיר, אריאל ושירי הטהורים. חמאס חטף ורצח אותם ביחד עם שאר מתינו. בשם איזו תפיסת מוסר אפשר להגן על הישארותם של הרוצחים וסייעניהם במקום הארור הזה? רק פרודיה מוסרית יכולה היתה לחבר בין המתנגדים להעברת אוכלוסיית עזה לבין אלה שתמכו בגירוש היהודים משם, בקיץ 2005. מבחינת הטהרנים, כשזה מגיע לערביי האזור - ש־75 אחוזים מהם בכל מקרה מוגדרים פליטים - זה אסור. נראה אותם עוברים לגור עם משפחותיהם בעוטף עזה ליד הרוצחים האלה. לא מפיהם אנו חיים.

חכמינו לימדו שבמקרה שבו על הכף מונחת הדילמה חיי מי קודמים, חייך או חיי חברך - התשובה היא: חייך קודמים. דווקא רבי עקיבא, שקבע שהצו הקטגורי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, קבע שכדי לאהוב את האחר - עלי לאהוב את עצמי קודם. הדיון התלמודי מתייחס לחברים, ולא לאויבים, ובוודאי לא לנאצים שנשבעו להשמידנו. במקרה הזה, ברור שחיינו קודמים. העברת האוכלוסין תמנע מוות מיותר וחיים אומללים לשני הצדדים, כפי שאירע בהעברות אוכלוסין של עשרות מיליונים במאה האחרונה.

6

והערה אחרונה: לקראת השלב השני של העסקה עם חמאס, אנחנו צפויים למבול רגשי כדי לשכנע אותנו להיכנע ולהפסיק את המלחמה. כי מה, נשאיר את החטופים שם? אין לכם לב? ומה הייתם עושים אם זה היה הילד שלכם?

ההבדל בין החטופים השבים לבין אלה שעלולים להיחטף ולהירצח בעתיד בידי משוחררי העסקה - לצד זאת שהוכחנו למחבלי האזור והעולם שכדי לצאת מהטבח הבא עם ידם על העליונה, כדאי שיחטפו יהודים - הוא שלאלה השבים יש שמות ופנים מוכרים, ולאלה העתידיים עדיין אין. מה חשוב, הפרט או הכלל? האם יש הבדל בין חייל חטוף לחייל הנשלח למשימה שייתכן שלא ישוב ממנה? האם גם אז עלינו להפעיל את השיקול הרגשי, ולשאול את המפקד השולח את חייליו אם היה שולח גם את הבן שלו למשימה מסוכנת כזאת? היכן עובר הקו האדום שאסור לעוברו?

איני קובע מסמרות בשאלה מה צריך לעשות, אבל דבר אחד צריך להיות ברור: אומה חפצת חיים חייבת להתמודד עם השאלות האלה בצורה מושכלת, ולא רגשית.