זו לא שליפה של טראמפ, זו תוכנית עבודה

עידן אובמה וביידן נגמר, וארה"ב לא תהיה עובדת סוציאלית. גם עידן בוש נגמר, אמריקה לא תצא למסעות צלב כושלים בעיראק עבור הדמוקרטיה. עידן קלינטון נגמר, והקפיטליזם הגלובלי לא יהפוך את סין למדינה בלי שיגעון גדלות אימפריאלי. אבל אם תשאלו את טראמפ בשקט, אני בטוח שהוא יגיד לכם שהעידן של הריאל פוליטיק, העידן של מקינלי ורוזוולט, קיסינג'ר וניקסון, עושה קאמבק.
אני קורא את הפרשנים הישראלים מחד והאמריקנים מאידך, המגדירים את הפעילות הנשיאותיות של טראמפ ככאוס, ואני משועשע. לא היה בהיסטוריה האמריקנית ממשל יותר מתוכנן מממשל טראמפ השני. ארבע שנים הם התכוננו.

נתחיל בחוץ. ב־1969 הגיעה לשיאה המתיחות הגדולה בין סין לבריה"מ. הקרע שנפער סביב הפשרנות הרוסית, לתפיסתו של מאו, ולובה בהתעצמות צבאית דו־צדדית, כמעט והביא למלחמה. הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי החזק של ניקסון, האידיאולוג והמיישם הגדול של ריאל פוליטיק, זיהה את הפער והחליט לתקוע טריז בין הדיקטטורות. כדי ללחוץ על בריה"מ, ארה"ב תשקם את יחסיה עם סין אחרי מהפכת התרבות של מאו.

וקיסינג'ר ידע מה הסינים עוללו אבל קשה להגיד שזה הדיר שינה מעיניו. המדיניות שלו, קצת כמו של ביסמרק, היתה שילוב בין כוח למדינאות טהורה. אידיאולוגיה? לא שייך. אויב אויבך הוא ידידך. והיחסים קמו. סין, מדינה נחשלת עם שיגעון גדלות, שרדה בקושי את מאו ואת כיכר טיאננמן, אבל אז בריה"מ נפלה. הריאל פוליטיק נפל עוד קודם.

שנות התשעים היו העולם של קץ ההיסטוריה של פוקויאמה, העולם שהאמין שאם יש במדינה מקדונלד'ס - היא חלק מהמערב הדמוקרטי. העולם הזה כבר לא האמין בריאל פוליטיק. גלובליזציה, דמוקרטיה דרך הקפיטליזם, אלו היו האמונות/תירוצים שאפשרו למערב לחזק את סין על סטרואידים. אל דאגה, עוד רגע היא נפתחת. אל חשש, עוד קצת סחר, עוד קצת כסף שיזרום ומפעלים שיעברו - והדמוקרטיה תציף אותם.

כולנו פספסנו את סין. כולנו שכחנו שיש ציוויליזציות שאינן מערביות. שכסף הוא לא הכל מול מדינה קומוניסטית, עם מורשת מפוארת ועבר קרוב של השפלה על ידי המערב, עם הרבה רצון לנקום. סין לא הצטרפה למשחק כדי להשתתף, היא באה לנצח. אבל האמת היא שקיסינג'ר צדק. כוח הוא לא רק כוח רך, כוח הוא כוח. אידיאולוגיות ומוסריות לא משחקות תפקיד בעולם המדיני. ומאזן הכוחות, אותה מורשת אירופית נשכחת, חי וקיים.

במורשת האמריקנית זה תמיד נודע כדוקטרינת ווילסון מול דוקטרינת רוזוולט. וודרו ווילסון, הדמוקרט, האמין בארגונים בינלאומיים, בדיפלומטיה רכה, בשותפות על בסיס ערכים, בזכויות אדם ובחוזים משפטיים. הפרי הבולט של הגישה היה השתתפות במלחמת העולם הראשונה והקמת חבר הלאומים והסכמי ורסאי הכושלים, יחד עם מורשת של חוקי השתקת מתנגדים וסתימת פיות. טדי רוזוולט, הרפובליקני, האמין בפוליטיקה של כוח ושותפות על בסיס אינטרסים וחתר לקדם את ארה"ב בדברים שחשובים לה. התוצאה - הקמתה של תעלת פנמה, וסיוע עז במניעת מלחמה באירופה במהלך שנותיו כנשיא.

סין לא הצטרפה למשחק כדי להשתתף, היא באה לנצח. אבל האמת היא שקיסינג'ר צדק. כוח הוא לא רק כוח רך, כוח הוא כוח. אידיאולוגיות ומוסריות לא משחקות תפקיד בעולם המדיני. ומאזן הכוחות, אותה מורשת אירופית נשכחת, חי וקיים

אז פוטין שאינו איש חביב, רוצח מתנגדיו, פתח במלחמה אגרסיבית ואכזרית מול אוקראינה. זה חלק מהמחיר של שנות התשעים. ההתפרקות של בריה"מ צברה אנרגיה לא פתורה. המערב, במקום לחבק את הרוסים, חיבק את הסינים. כמו שן מוגלתית דלוקה, הטעות הזו תקתקה. מלחמת אוקראינה היתה ההתפרצות. אבל פוטין הוא בעל הברית החלש של סין, ופוטין צריך את אמריקה לשלום. אז למה לא להתחיל במשא ומתן?

הג'ינג'י אולי נראה כאוטי, אבל הפעם הוא מתוכנן ושקול. טראמפ רוצה לחבר את רוסיה אליו כדי לנתק אותה מהסינים. אז הוא משתלח באוקראינה ויצא לעשות שיחות שלום בין רוסיה לארה"ב בסעודיה.

בזירה הפנים־אמריקנית, כדאי לזכור כאקסיומה שטראמפ יודע גם את מה שיודעים הפרשנים בוושינגטון הבירה ובישראל: דירקטיבות נשיאותיות לא גוברות על החוק והחוקה האמריקנית. בגדול, כל הדירקטיבות הנשיאותיות של טראמפ נועדו להניע את תהליכי החקיקה השונים, כשהממשל מבין שהרוב שיש לו בבית הנבחרים דחוק מאוד ובחירות האמצע מעבר לפינה. כשהפרשנים מבלבלים את השכל, טראמפ והמפלגה שלו כבר עסוקים בקמפיין בחירות האמצע.

את הדירקטיבות הנשיאותיות אפשר לחלק לשלוש קבוצות: א. דירקטיבות הנחיה למערכות הפדרליות השונות, דוגמת הנחיות לסגירת הגבול הדרומי, ההנחיה להקמת משרדו של אילון מאסק (שנשענת על חוק שעבר בזמן ממשל אובמה וכולל תקצוב של הקונגרס למשרד) ועוד. ב. דירקטיבות הצהרתיות שנועדו להשפעה על דעת הקהל: למשל ההצהרה על מלחמה באנטישמיות, שקוראת להקמת צוותי המלצות ייעודיים במגוון נושאים. ג. דירקטיבות שנועדו לייצר חיכוך עם אנשי המפלגה הדמוקרטית סביב נושאים שממשל טראמפ מגדיר כסוגיות של Common Sense שברור לו שיגיעו לבית המשפט העליון. למשל - הדירקטיבה לעצירת מתן אזרחות לכל מקבלי אזרחות תיירות הילודה. הדירקטיבה הנשיאותית של טראמפ בנושא נשענת על התיקון ה־14 לחוקה, שברור היה לממשל טראמפ שתגיע לדיון בבית המשפט העליון.

על פי מכון הסקרים PEW, עשרים וארבעה אחוזים מכלל הלידות בארה"ב ב־2022 היו של מהגרים בלתי חוקיים. הלידות הללו מייצרות הגירת שרשרת ומסתכמות בסופו של דבר במיליוני אנשים בשנה. ב־1866, לאחר מלחמת האזרחים, עבר חוק שהבטיח שהעבדים השחורים יקבלו אזרחות שווה. בעת הצגת התיקון אמר הסנאטור ג'ייקוב הווארד: "החוקה לא תהיה תקפה לאנשים שהם זרים, שהם חלק מהמשפחות של שגרירים או שרים זרים הנמצאים בארה"ב בתפקיד". מאז הנושא בוויכוח.

טראמפ בחר בדירקטיבה הנשיאותית הזאת מתוך ידיעה ברורה שערכאה נמוכה של בית משפט פדרלי תפסול אותה, וגם הוא יודע שאין לו את האצבעות הנדרשות לתיקון שיבהיר את כוונת המחוקק. אז למה ראש בקיר? לא ראש בקיר. הוא רוצה להפוך אותה לסוגיה ציבורית לבחירות האמצע, משום שברור שזה יגיע לבית המשפט העליון שייתן את פסיקתו בסמוך אליהן.

הציבור האמריקני סימן בבחירות 2024 את ההגירה כאחד מהנושאים העיקריים המעניינים אותו. ונושא הגירת השרשרת יאלץ את חברי הקונגרס שיתמודדו לבחירה מחודשת להתייחס להליך החקיקה.

הבנתם? לא כאוטי, מתודי.