המשפט שאסור לומר למשפחות החטופים שחזרו

אגם, דניאלה, קרינה, נעמה ולירי רוקדות במסיבת שחרור מבית החולים. גדי מוזס חוזר מעולם המתים על הרגליים ומתכנן את שיקום ניר עוז. ירדן ביבס מצליח לנסח מילים טובות לעם ישראל בתוך אי־ודאות איומה. אמילי דמארי מפזרת אבקת קסמים של אופטימיות בכל מקום. קית' סיגל יורד מהמסוק עטוף בדגל ישראל, ועופר קלדרון עולה עוד רגע על האופניים. העוצמה של השבים והשבות מרגשת ומעוררת תקווה, אבל האם זו אופוריה שעלולה להתנפץ במפגש עם החיים עצמם? כיצד תהליך השיקום נראה בפרספקטיבה של זמן?

"יש שמחה גדולה והיי בהתחלה, אבל ככל שעובר הזמן זה דווקא הולך ונעשה קשה יותר", אומרת אטי חזות, סגנית מנהל אגף שירותים חברתיים ברשות מקומית במרכז הארץ, שמלווה משפחה של חטופים ושבים. "רואים את זה ממש בשחרורים של הימים האחרונים. יש את ה'החוצה' – את היציאה מן השבי – את הרגעים הראשונים אשר בהם נראה שיש לחטוף המון כוחות, אבל זה מאוד חיצוני. ההתמודדות היא מאוד־מאוד קשה, והיא לא הולכת ונהיית קלה יותר. אנחנו רואים בתקשורת מעט מזה - אנשים שפותחים דברים מורכבים רק אחרי שנה. וזה הולך ונעשה קשה במיוחד למי שהיה בשבי וממתין לחלק מהמשפחה שעוד לא חזר.

"במצב הזה אין יכולת להתפנות לשיקום ולהחלמה. האדם נמצא בתוך טראומה מתמשכת חיה וקיימת. משפחות שהיו חטופות ועוד ממתינות לשבים מרגישות שהן עדיין ב־7 באוקטובר. זה מאוד קשה. ככל שממתינים יותר הכוחות הולכים ומתכלים. טראומה רגילה היא בדרך כלל כמה שעות. תכפילי את האירוע הזה בשנה וארבעה חודשים, 24/7 להיות במתח, באי־ודאות, בדאגה, בכאב, אז הכוחות לא הולכים וגדלים, להפך".

חזות מלווה אותה משפחה מאז 14 באוקטובר 2023, היום שבו הוכרזו חלק מבני המשפחה כחטופים. "מאז שחלק מהם שבו בפעימה של נובמבר 2023 אני מלווה גם את השבים עצמם, אבל יש עוד אגף במשפחה שעדיין חטוף בעזה".

מה זה אומר מלווה?

"זה אומר להיות שם לכל דבר ועניין. אנחנו מחזיקים את האירוע בשביל המשפחה, כי הם בתוך האירוע, והם צריכים להתפנות אליו. אנחנו בוחנים צרכים, מציעים מענים, ונמצאים שם בשבילם באופן טוטאלי. התפקיד של עובד סוציאלי הוא תמיד טוטאלי. אבל פה, בגלל שזה מאוד ייחודי, אנחנו מבינים שהצרכים כל רגע משתנים. כל הזמן קורים דברים, מאירועים רגשיים ועד משימות ביורוקרטיות. זה אומר להיות שם בכל שעה, בכל זמן, כולל שבתות וחגים. וזה רק אנחנו. אין מישהו שיכול להחליף אותנו, כי אנחנו מלוות ואותנו המשפחות מכירות.

"קחי למשל אזעקות, שהן טריגר של טראומה שאי אפשר לתאר. תחשבי מה זה עבור משפחה ששבה מהשבי, לשמוע אזעקה כשהפעם הקודמת שבה שמעו אותה היתה כאשר נחטפו לעזה. לכן אחרי כל אזעקה התקשרתי לשמוע מה קורה, גם באמצע הלילה. 'אתם בסדר? צריך משהו?'. זה ברמה של קשר ישיר כל הזמן. זה לפעמים אפילו לנתב ולחסוך תהליכים ביורוקרטיים מול הרשות המקומית, כדי לא להקשות בנוסף למה שכבר קשה, וכדי לאפשר להם פרטיות. אני דואגת שלפני שהם מגיעים המקום יהיה קצת יותר סטרילי. אני מכינה את האנשים במקום. כן, שומרת עליהם, ממש ככה. כל דבר הוא במידת רצונם ובאופן שמתאים להם".

עוד תחום שבו עוסקים חזות ושותפיה לתפקיד הוא דברור טראומת החטיפה גם לקהילה. "להסביר לקהילה איך מתנהגים, 'עשה' ו'אל תעשה' במפגש עם שבים. זה אומר ללוות אותם לכל מיני אירועים כדי להיות שם בשבילם, למקרה שייווצרו מצבים של מפגש עם טריגרים שידרשו אחזקה ברמה הטיפולית. את לא יודעת מה הולך לקרות, לכן את שם לכל מקרה. זה אפילו סתם אנשים ברחוב או באירוע שרוצים לחבק אותם. חשוב להיות שם ולומר: 'את/ה לא חייב/ת לחבק. מותר לך להגיד לא'. לפעמים צריך להכין את הקהל או את מי שצפוי לפגוש אותם, ולהסביר בצורה עדינה איך לפנות ומה לעשות כדי למנוע טריגרים ואי־נעימות".

מה עושים השחרורים כעת לשבים הוותיקים יותר?

"השחרורים האחרונים, שמשמחים את כולנו, לפעמים מחזירים הרבה צעדים אחורה את החטופים ששבו בפעימות קודמות. מול סרטוני השחרור, חלקם מפחידים מאוד, הם משחזרים שוב את הטראומה. עבור משפחות שעוד מחכות לחטופים שלא נמצאים ברשימה כעת זה ממש שבר. אנחנו רואים את מי שחוזר, אבל הם רואים את מי שעוד לא חזר. זה כאב אדיר, לצד השמחה על כל אחד ששב".

חזות מתארת כי הקשר עם המשפחות כולל ליווי טלפוני ומפגשים פנים אל פנים בבתיהן ומחוץ להם, כאשר מי שמכתיב את הקצב זו המשפחה. "יש זמנים שהם מתכנסים יותר לכאב, ואנחנו מכבדים את המרחק שהם צריכים. בזמנים כאלה אנחנו ממשיכים לעקוב מרחוק יותר, לפעמים דרך בני משפחה אחרים, כדי לדעת מה קורה ולהעביר את המסר שאנחנו תמיד שם בשבילם".

תקווה - חלק מהתפקיד

התפקיד של העובדות הסוציאליות המלוות הוא גם לתאם ולרכז את הקשר בין כל הגורמים המקצועיים שמלווים את בני המשפחה. הן מציעות כלים שונים - טיפולים פסיכולוגיים, אלטרנטיביים, פרא־רפואיים, ואפילו חדר כושר. חזות: "לעיתים לשבים יש תחושה מאוד ירודה. הם מתקשים לחזור לפעילויות רגילות, בטח כאלו שתורמות לבריאות. פעילות כושר מעידה על מצב התפקוד. התפקיד שלנו הוא להציע מגוון של דברים, להנגיש אותם ולעקוב שזה קורה. המימון של כל זה מגיע ממשרד הרווחה ומהביטוח הלאומי. יש לנו בידיים סל מלא ונגיש של הצעות. אנחנו נותנים את כל מה שעולה על הדעת".

ואם יש מצב של נדודי שינה ופלשבקים, אבל מסרבים לטיפול?

"אומרים שצריך טיפול, אבל משאירים את הבחירה. גם בעולם הטיפולי הרגיל מבינים שאי אפשר לאלץ טיפול. תודה לאל - לא נתקלתי במצבי קיצון שמחייבים התערבות חירום".

יש שבים שהצליחו לחזור לשגרת עבודה?

"ממה שאני מכירה, פחות. אולי משהו ממש חלקי. חלק עוד מחכים לבני משפחה ועסוקים בזה, ומי שלא מחכה - יש לו עוד תהליך מאוד ארוך של חזרה לשגרת חיים והחלמה".

את מאמינה שיהיה שיקום? שיש חיים אחרי השבי?

"אני חייבת להאמין. זה חלק מהתפקיד שלי – לטעת תקווה. אוי ואבוי לנו, לי, להם, אם לא תהיה תקווה. אנחנו יחד על הנדנדה. אני יכולה לשמוח איתם, ואז להיות מאוד עצובה איתם. ועדיין תמיד, תמיד, תמיד להכניס את המקום של תקווה. אם זה תקווה שהחטוף יחזור, שיהיה טוב, כי מה שנשאר לנו זה רק להאמין. במקביל אני נותנת תוקף לעצב, לכאב, לדאגה. לא אומר 'אל תדאגו', כי זה הדבר האחרון שצריך לומר למישהו כאשר הדאגה שלו כל כך מוצדקת. אני חושבת שאחרי שאנשים יקבלו את יקיריהם חזרה ומעגלים ייסגרו אז יתחיל מסע של ריפוי לטווח ארוך. יש שבויי מלחמה שהצליחו לחזור לחיים של עבודה ושגרה, ויש כאלה שלא. קשה עוד לומר איך זה יהיה כאן. אני מניחה שגם אלה שיצליחו לחזור לתפקוד תהיה מעליהם איזו עננה".

אנחנו יודעים לקבל כיום חטופים יותר טוב מאיך שקיבלנו את שבויי מלחמת יום הכיפורים?

"אני חושבת שכן. אנחנו כל הזמן מדייקים ומפיקים לקחים. אנחנו לומדים מהפעימות של נובמבר איך להשתפר בפעימות כעת. למשל, אחד הדברים שמפיקים בו לקחים זו החשיפה לציבור. בשחרורים כעת המשפחות יוצאות בהצהרות יותר מסודרות. זה משהו שאני פחות זוכרת שראינו בנובמבר. שלמדו להבין כי כדאי למתן את הקצב של החשיפה, לפחות בתחילת הדרך. גם עכשיו התצפיתניות מעלות פוסטים, אבל זה יותר רגוע. בנובמבר די מהר החבר'ה הצעירים התחילו כבר לעלות לטיקטוק ולאינסטגרם ולהתראיין. יש פה הבנה של רגע - לעצור ולעכל עד כמה שאפשר את החזרה מהשבי. אנחנו לומדים כל הזמן, ועוד כותבים את התורה הזאת".

מי עוזר לך להכיל את הכאב?

"הכאב עצום, ולפעמים הוא חודר אליך. אני מספיק ותיקה במקצוע, וגם יש לי ניסיון כמבשרת בשורות רעות. המעורבות וההתמסרות שלנו כאן היא אחרת, בגלל שהאירוע חריג. את גם לוקחת את זה איתך הביתה, כי את רואה בתקשורת את המשפחה, את החברים שלה, את הקיבוץ, את הבית השרוף".

אז אין לאן לברוח.

"לפני שנכנסתי לתפקיד נשמתי עמוק והרחבתי את הלב שלי לממדים שלא ידעתי שקיימים. אבל למדתי שאני צריכה לשמור על עצמי, להיעזר בליווי המקצועי שאנחנו מקבלים ממשרד הרווחה. אנחנו מאוד מוחזקות, ויש לנו את כל הכלים כדי לסייע ולהסתייע. לאורך זמן פיתחתי גם כלים איך לשמור על עצמי, כדי להמשיך במסע הזה שלא הולך להיגמר בקרוב. אני דואגת לרווחה הנפשית של עצמי ושמה אותה יותר במרכז, כדי למצוא כוחות. אם זה לעשות הליכות בוקר ליד הים שמרגיע אותי, ואם זה להקדיש יותר זמן לתחביבים, כדי לאפשר מקום של עיבוד וחידוש כוחות".

מענה ייחודי לכל משפחה

"אני לא מזהה אופוריה בקרב השבים", אומרת עדי בשירי, עובדת סוציאלית במועצת אשכול, המרכזת את ליווי משפחות החטופים והשבים ומלווה בעצמה שתי משפחות. "יש התרגשות מאוד גדולה של התחלה, אבל החזרה היא למציאות קשה ומורכבת עם גילוי מידע כואב על גורל בני משפחה וחברים. אנחנו רואים בקרב החטופים השבים הרבה חוסן והתמודדות, אבל יש לצד זה גם ימים מורכבים. יש דריכות גדולה מאוד אצל מי שעוד ממתינים לבני משפחה וחברים שעוד בעזה. אנחנו נעזרים במעטפת המשפחתית והקהילתית וגם בגורמי טיפול, אם זה במרכז החוסן ואם זה במערך החינוכי־פסיכולוגי בבתי הספר. האחזקה המשותפת של כל הגורמים יחד היא נדבך מאוד משמעותי. הדרך עוד ארוכה ותימשך שנים, אבל אני חושבת שכאשר כל החטופים יחזרו אפשר יהיה לסגור מעגל ולתחום עבור המשפחות את האירוע, שכרגע מתגלגל ונמשך כמו ספירלה".

בשירי, אם לחמישה, תושבת שדרות בעצמה, עברה אירועים לא פשוטים במהלך המלחמה. משפחתה פונתה למלון בים המלח, וביתה ניזוק מפגיעה של טיל בחצר הבית. למרות זאת משפחתה היתה בין הראשונות ששבו לשדרות, והיא עצמה מגויסת למען משפחות החטופים באשכול. "לכל משפחה יש אירוע שונה. זה תלוי בנקודת הפתיחה, כלומר בחיים שלפני, במה שהם חוו ב־7 באוקטובר עצמו ובמה שעבר על החטוף בשבי: למה היה חשוף? מה הוא ידע על מה שקרה למשפחתו? איפה הוחזק? האם לבד, האם יחד?

"במהלך הליווי שלנו אנחנו בוחנים שלושה היבטים עיקריים: בראש ובראשונה - את השב עצמו, אחר כך את מעגל הקרבה הראשונה שלו, בני המשפחה, ואז את המעגל הקהילתי שאליו שב. רוב הקהילות באשכול, שבהן יש חטופים, עברו שבר מאוד גדול מצד אחד, ומצד שני מדובר בקהילות תומכות וחזקות. הדיאלוג בין שלושת המעגלים מתקיים כל הזמן. אנחנו כמטפלים נמתחים להרבה מאוד מרחבים שלא הכרנו. מילות המפתח שלנו בשנה הזאת הן גמישות ותנועה בצעדים קטנים. המטרה היא להרכיב תמהיל ייחודי וחליפה טיפולית מותאמת עבור כל משפחת חטופים, ועבור כל שב בהתאם לצרכים שלו. אין משהו שאני יכולה לומר לעצמי - הנה עשיתי את זה עם משפחת אחת, אז בואו נרוץ עם אותה שבלונה. המענים הייחודיים נבנים כל הזמן".

להיות מכבדים ומקצועיים

המועצה האזורית אשכול, המונה כ־17 אלף תושבים, התמודדה עם כמות נרצחים (235) וחטופים (119) בלתי נתפסת. מתוך 79 החטופים שנותרו בעזה, 35 שייכים למועצה. "מבחינת אשכול - השיקום לא יהיה מלא עד שכולם לא יחזרו. כולם מכירים את כולם מחדר הילדים או מהתיכון המשותף, ולכן השיקום של כל היישובים כולם תלוי גם בחזרת החטופים", קובעת איריס עזרא, מנהלת המחלקה לשירותים החברתיים במועצה האזורית אשכול. "אנחנו נלחמים על זה יום־יום, שעה־שעה. חזרת החטופים כולם - החיים לשיקום והמתים לקבורה - זה משהו שבלעדיו יהיה לנו כמועצה מאוד קשה להשתקם".

עזרא תושבת מושב מסלול, שהתמודד עם חדירת מחבלים ב־7 באוקטובר אך לא פונה. היא התפנתה מיוזמתה למלון בים המלח לשלושה חודשים, כדי לטפל באופן צמוד בתושבי המועצה המוכים, ובפרט בקהילת בארי. האגף שתחת ניהולה תפח לממדים שלא הכירה. "קיבלנו תקנים חדשים ממשרד הרווחה וקלטנו הרבה מאוד עובדים חדשים. היינו אגף של 27 עובדים, וכיום אנחנו 44 עובדים. זה אירוע, פתאום לגדול כל כך ולהבין איך אנחנו מכניסים את העובדים החדשים לתוך משפחת אשכול. רוב הטיפולים הפרטניים של משפחות חטופים ומשפחות שכולות, מעבר לליווי של העובדות הסוציאליות, נעשה דרך מרכז החוסן של אשכול. גם שם המרכז גדל מ־20 מטפלים ל־400 מטפלים שהעניקו שירותים בכל רחבי הארץ, בהתאם למקומות שאליהם פונו התושבים".

איך את חווה את התגובות והשיקום של החטופים בפרספקטיבה של יותר משנה? 

"המועצה האזורית אשכול נמצאת בתוך סבבים והסלמות כבר 24 שנים, ולכן אנחנו יודעים להגיד ש'כל התנהגות היא תגובות נורמלית למצב לא נורמלי'. זה מין משפט חוסן ידוע באשכול. גם לגבי החטופים השבים כל תגובה היא נורמלית במצב כל כך לא נורמלי. התגובות הן במגוון רחב. אני נזהרת במילים שלי ולא אתן דוגמאות, כי אנשים שמכירים יודעים לזהות במי מדובר. ראיתי לצערי לא מעט ראיונות עם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה שמספרים חוויות מחדר הטיפול בחטופים, כביכול באנונימיות, בלי לציין שמות, אבל כל מי שמכיר מזהה. לא מדובר בעיר הגדולה תל אביב, אלא במועצה קטנה ומשפחתית.

"גם הדוח של משרד הבריאות, שהיה חשוב ומחריד, גרם בסופו של דבר לחשיפת חטופים. זה עושה כאב בטן נוראי ופוגע במשפחות. זו טראומה על טראומה. אני מבינה שזה מאוד מסקרן, אבל אנחנו צריכים להיות זהירים בכבודם ובפרטיותם. כשמספרים בשם גדי מוזס שהוא הלך 7 קילומטרים ביום וספר משבצות - זה מדהים, באמת איש יוצא דופן. אבל זה שלו - הוא בחר לספר. אני חושבת שאנחנו כולנו צריכים להיות מכבדים ומקצועיים ולא לספר מה שהם בחרו לא לחשוף לציבור".

גבולות הליווי מיטשטשים

"פיתחנו תורה מקצועית שאנחנו כל הזמן מדייקים אותה תוך כדי תנועה, לאור העובדה שאין באמת ניסיון שנצבר בעולם על אזרחים בגילים שונים, מתינוקות ועד אזרחים ותיקים, שנמצאים בשבי", אומרת אתי קיסוס, סמנכ"לית וראש מינהל שירותים אישיים וחברתיים במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "עם כל פעימה ועם כל חזרה של שבים אנחנו מכווננים את עצמנו. העובדים הסוציאליים שמלווים את המשפחות ואחר כך את השבים כשהם חוזרים מקבלים הכשרה מקצועית ראשונית וליווי צמוד לאורך כל הדרך. לכל משפחה שמסכימה יש עובד סוציאלי ממחלקת הרווחה של הרשות המקומית שמלווה אותה. אם יש משפחה שבוחרת לא להיעזר, גם זה לגיטימי. אנחנו כן מנחים את העובדים לחזר, לסמן שאנחנו נמצאים פה בשבילם. רובן הגדול של המשפחות מלוות".

אבל העובדות הסוציאליות של הרשויות ממילא עמוסות.

"נכון, לכן משרד הרווחה הקצה תקנים ייעודיים לתפקיד הזה, במפתח נדיב, מתוך הבנה שמדובר בתפקיד אחר לגמרי מכל מה שביצענו עד היום. יש פה ליווי אינטנסיבי. הגבולות בו מטושטשים, ויש לזה גם מחירים. אין פה שעות רגילות של עבודה, אלא זמינות בכל זמן שהמשפחה צריכה. אם פתאום מתפרסם בשבת סרטון עם החטוף, למשל, ברור שהעובדת הסוציאלית תהיה לצד המשפחה. בחרנו לתפקיד בקפידה את העובדים היותר מיומנים והוותיקים, שיש להם ניסיון ובשלות".

אילו דברים הפתיעו אתכם בדרך?

"ההבנה שזה מאוד תלוי לאן השב חוזר. יש חטופים מנובה, שבסוף חוזרים לבית המוכר ולסביבה שלא נפגעה, ויש חטופים מהעוטף שאין להם לאן לחזור. כשבנובמבר התחילו לחזור אזרחיות ותיקות, הבנו שצריכים לחפש להן פתרון דיור ראוי. יצרנו במשרד הרווחה מייד התקשרות עם דיורים מוגנים ברחבי הארץ, כך שלשבים הוותיקים שחזרו לאחר מכן כבר היתה אפשרות לבחור איפה הם רוצים לגור, עם הקהילה המפונה או בדיור מוגן.

"עוד דבר שהבנו הוא שצריך להציע פתרון ביניים בין בית החולים לבית. בהתחלה השבים מאושפזים בבית חולים ומשרד הבריאות אחראי להם. מרגע שהם משתחררים האחריות עוברת למשרד הרווחה. למדנו שלחלק מהאנשים המעבר מהחממה העוטפת של בית החולים לחיים שבחוץ הוא מהיר מדי. לכן הכשרנו בפעימה הנוכחית דירה, שנמצאת בישורת האחרונה של ההלבשה שלה. ביקרתי שם שוב אתמול. אנחנו משקיעים בעיצוב שלה כדי שתתאים למצב הרגיש של השבים, שתהיה אטרקטיבית ומפנקת. בשלב הראשון זו דירה לשבות, אבל נפתח גם דירה לשבים. זה מקום לטווח קצר של חודשיים-שלושה שיאפשר התארגנות. החטופים השבים יוכלו להיות בו אפילו עם בן משפחה אחד, ולדירה תהיה גם מעטפת של אנשי מקצוע. לקחנו בחשבון שהשבים לא ירצו את הדירה הזו, אבל החלטנו לנסות, ומקסימום נסב אותה למטרות אחרות".

אנחנו רואים את החטופים שחזרו לאחרונה, ויש בהם משהו שמשדר עוצמה על גבול האופוריה.

"בימים הראשונים יש איזושהי תחושה של אופוריה מאוד גדולה, שהיא מאוד טבעית. אנשים יצאו מהגיהינום, ובבת־אחת חזרו הביתה ונפגשו עם יקיריהם. הם מרגישים עטופים ומקבלים מענה לכל הצרכים שלהם. אבל למדנו שההתמודדות היא בגלים. אחר כך יכולה להיות דעיכה, ואז ימים יותר טובים, וימים פחות טובים.

"זה מסע שבו אנחנו מלווים אותם בעליות ובירידות. לא כולם מקשה אחת, לכל אחד יש את הקצב שלו. זה תלוי במערכות היחסים והמערכות המשפחתיות שהיו קודם, בתמיכה המשפחתית והקהילתית, בחוויות השבי השונות, וגם באופן השחרור. מי שיצא במבצע צבאי עבר חוויה פתאומית ומפחידה, בלי הכנה שלו ושל משפחתו. מי שיצא בהסכם, לרוב ידע כמה ימים או שעות קודם שהוא חוזר הביתה, אבל גם פה החוויה היא מפחידה, ודאי בפעימות האחרונות. מובן שגם למשך השהות בשבי יש השפעה, ואת זה אנחנו עוד נלמד".