הטראומה בכל מקום: בדרום העוטף לא מוצאים שקט

אישה בכיסוי ראש ועם פעוט משתאה בידיה שואלת אותי אם זו "מיגונית המוות". יש כמה כאלו, אני עונה, אבל רוב "מיגוניות המוות" נמצאות בחלק הצפוני של העוטף, בצומת רעים, בעלומים ובבארי. האישה חוזרת אל הרכב ומתחילה לעשות סיבוב פרסה, ורגע לפני שהיא מתרחקת צפונה אני שומע אותה אומרת לילדים שבמושב האחורי: "מתברר שגם בעוטף יש צפון ודרום".

משאית כפולה עוקפת באיטיות רכב צה"לי כבד ממנה. הדרך דרומה למחסום כרם שלום כמעט ריקה. אפילו תיירות האופל מגיעה לכאן רק בגלל טעות ג'י.פי.אס. "היום ה־501 קשה יותר מהיום ה־500", אמרה השבוע אחינועם נחום בכנס נשים בשדרות. ואולי היא התכוונה לריקנות שמסביב, ריקנות היום שלאחר האירוע. עבור תושבי הארץ שמעבר לעוטף, החיים חזרו לשגרת פקקים מלאה עם תזכורות חטופים מדי פעם. אבל בעוטף, כמו תמיד, הכל שונה לגמרי. כמו שמגדירה זאת סער ליבן, תושבת תלמי יוסף: "זה לקום בכל בוקר מחדש ולדרוך בבוץ. אף פעם לא יודעים כמה עמוק הבור שמתחתיו".

את אנשי קיבוץ ניר יצחק פגשתי בדיוק לפני שנה. אז הם היו מפונים חסרי ודאות במלון "יו ספלאש" בקיבוץ אילות שבקצה הערבה. גם הבריכות הרבות של המלון לא הצליחו לשטוף מהם את האווירה המדוכדכת. הרוגי כיתת הכוננות של הקיבוץ ליוו את מבטם בכל מקום, החטופים לא נתנו להם מנוח, ובכל שיחה עימם חשתי את הקרע של אנשי קיבוץ שנותקו מחבל הטבור של אדמתם.

שנה לאחר מכן, בשער הקיבוץ, שני חברים מתקנים גוף תאורה מעל המיגונית בכניסה. המוסך לרכבי החקלאות חזר לעבוד, ועליו תמונת שני החטופים של הקיבוץ. אני מנווט את דרכי בין ריח הרפת לריח הלולים אל מנהלת הקהילה. בימים כתיקונם, כ־600 איש חיים בקיבוץ ניר יצחק. אבל אלה ימים בקלקולם. "היישוב עדיין נמצא תחת צו אלוף, עד סוף פברואר. מה שזה אומר שזה שטח צבאי סגור", מסבירה מוריה אילון, מנהלת הקהילה של הקיבוץ. אבל החל מהקיץ שעבר התקבלה החלטה בקיבוץ שמוסדותיו פועלים, וחברי הקיבוץ הוזמנו לחזור הביתה. "כרגע כמעט 60% חזרו, שזה אומר בעיקר שהמשפחות עם הילדים הקטנים לא חזרו. חלק נשארו באירוח הכפרי במשאבי שדה, ויש את הגמלים הנודדים שנדדו בכל הארץ, כי הסמל של ניר יצחק הוא גמל".

אבל לא רק המשפחות הצעירות לא חזרו. "יש גם הרבה מבוגרים שלא חזרו", ממשיכה מוריה. "השכונות שאליהן המחבלים חדרו היו של החברים הבוגרים, ולהם הרבה יותר קשה לחזור. תחושת הביטחון שלהם הרבה יותר פגועה. שמונה אנשים שהיו עמודי תווך של הקהילה, שנולדו פה וגדלו פה, ושיצאו להגן על הבית - נרצחו. זה פצע מאוד קשה. הרבה בזכות כיתת הכוננות, שמסרה את חייה הלכה למעשה, ולא כמטאפורה, נלחמה והצילה את הקהילה. על פי דיווחי הצבא נכנסו לפה עשרות רבות של מחבלים. עברו פה על יותר מ־80 בתים, נכנסו לבתים וחיללו אותם".

יגיל אבין, מרכז המשק והמנהל העסקי של הקיבוץ, מתאר את התחושות: "תבין, חטפנו טראומה מטורפת. מייד לאחר מכן הוציאו אותנו מהבית והתחילה התפזרות. עכשיו התחלנו לחזור, מי שיכולים. הרבה אומרים 'אני לא יודע אם אני אשאר פה, אבל אבוא לבדוק'. יש כאלה שבאים ואומרים 'אעשה את הבדיקה שלי מבחוץ'".

אילו בדיקות אנשים צריכים לעשות כדי לחזור לכאן?

"חד וחלק - ביטחון. נכון שזה לא נראה ככה בחדשות, אבל הגזרה כאן לא רגועה", מדגיש אבין. "בשבוע שעבר היה פה חשש לחדירה בקיבוץ סופה, שלושה שבועות לפני כן היו פה שני אירועי כטב"מים. הפיזור הזה לא פירק אותנו, אבל בפירוש ערער. כל זה דורש המון משאבים, המון התארגנות".

אילון מתארת את האתגר היומיומי: "לי איכשהו חזרה תחושת הביטחון, אבל היא מתערערת מיידית. מספיק שיש אירוע כמו בתחילת השבוע, שבו איכנו טלפונים סלולריים של חמאסניקים בתוך המרחב הצמוד לגדר, כדי שכל המערכות כאן יהבהבו בצבע אדום. באותו הבוקר קיבלתי הודעה מאחת המשפחות: 'איך נחזור במצב כזה?' מי שעדיין לא פה יותר רגישים לעניין הזה. צריך להבין שתחושת הביטחון של משפחה שנכנסו אליה הביתה מעורערת לחלוטין. החוזה הכי בסיסי בין אדם למדינה שלו נשבר ב־7 באוקטובר. המדינה היתה צריכה לספק ביטחון, וכשישבתי מול המח"ט אמרתי לו 'המדינה צריכה לספק מחדש את תחושת הביטחון'. היום אנשים אומרים 'איך האמנו לצבא בעבר?'. אני יודעת שקשה להם לתת אמון מחדש, אבל בסוף אני יושבת מולם ואומרת להם 'אין לנו צבא אחר'".

עדיין בתוך האירוע

מאז הפסקת האש של צה"ל מעבר לגבול הקרוב, כל אזור העוטף שקט מהרחשים והפיצוצים של המלחמה. איכשהו, השקט הזה לא פחות מאיים מהרעש. "אך הסירנות, יש להן נשק נורא אף יותר מן הזמרה - והוא השתיקה. אמנם לא קרה, אם כי ניתן אולי להעלות על הדעת שמישהו ניצל מזמרתן, אך משתיקתן ודאי שאיש לא ניצל", כתב פרנץ קפקא על שתיקת הסירנות באודיסיאה היוונית. והנה, אנו לכודים עכשיו בשתיקת האודיסיאה הישראלית, המחפשת את הדרך בחזרה הביתה.

"השקט הזה שונה, כל דבר פה מעלה מיידית את החשש", ממשיכה אילון. "לפני הפסקת האש, כשהיו בומים ברקע, הציבור נטרף מהרעש הבלתי פוסק. אבל לפני כמה ימים הם התיישבו במשרד ואמרו לי שהם נלחצים מהשקט. דיברתי עם המח"ט כדי לבדוק מה קורה, והוא אמר לי 'כשאני עושה רעש זה לא מספיק טוב, וגם כשאני עושה שקט אני לא מספיק טוב?' צחקתי. הוא צודק, אבל אין מה לעשות, ככה זה אנשים בטראומה. היא כאן, בכל מקום. היתה משפחה שחזרה ואמרה שהפסיכיאטר הציע לשנות את כל הריהוט בבית, כדי שלא תפתח את הדלת ותמיד תיזכר ב־7 באוקטובר. ניר יצחק הוא הבית, אבל חייבים למצוא דרכים להתמודד עם הטראומה".

פסל של מפלצת שתול באדמת הקיבוץ. צבעונית ופעורת פה, המפלצת הזאת נועדה עבור הילדים, כדי שיתמודדו עם הפחדים דרך צחוק ושעשוע. מרחוק אני מבחין בפעוטות המושב יוצאים להפסקה מהגן, משחקים, רצים ומועדים בין שבילי הקיבוץ. כל כך טוב לשמוע את קולות הילדות ממלאים את השקט המשונה.

אילון מסמנת את קיץ 2025 כיעד מרכזי לחזרה המלאה של ניר יצחק הביתה: "אנחנו מסמנים את הזמן הזה כיעד החזרה. גם מתוך הטראומה והקושי והשבר הגדול, בסוף אנחנו מבינים שלקראת הקיץ הזה צריך לדבר על שיקום וצמיחה ואופטימיות. לכן זה מחייב אותנו להבין את הקצב שבו אנחנו אמורים לעבוד. 50% מהקהילה חזרו, ובשביל להחזיר את ה־50 הנותרים צריך לעבוד קשה.

"יש לזה משמעות אזורית. ניר יצחק הוא הקיבוץ החזק והגדול בדרום האשכול. חיכו שניר יצחק יפתח את המערכות כדי לחזור הביתה. יש פה שלושה גנים של ילדי הקיבוץ ושל כל האזור. אנחנו עוגן אזורי, והחברים בחולית ובסופה מסתכלים עלינו ואומרים 'כשכל הקהילה שלכם תחזור, גם אנחנו נצליח לחזור'".

"אבל זה לא רק להחזיר. אנחנו עובדים על הפשרת מגרשים ועל פיתוח של מגרשים חדשים", מפרט אבין. "מחכים שיאושר חוק תקומה ומשרד השיכון. אפשר להתווכח אם המדינה הקציבה מספיק, אבל הקצב שלהם הוא בלתי אפשרי. אנחנו מתכננים לקלוט 50 משפחות בחמש השנים הקרובות".

"חשוב לומר שאת כל זה אנחנו עושים כשאנחנו בתוך האירוע", מדגישה אילון. "יש לנו שני חטופים, טל חיימי וליאור רודאיף, שעוד לא חזרו. אנחנו אפילו לא יכולים להגיד שסגרנו את האירוע, כי אנחנו באמצע האירוע. חלק מהמשפחה של טל חזרה לקיבוץ, גם אשתו חזרה, ובשיח אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מצליחים לסגור את הסיפור הזה".

אבל אתם לא עוצרים לרגע לשאול למה אתם חוזרים ואם זה בכלל נכון?

"תכלס, זה לא הכי הגיוני להיות פה", מסכימה אילון, "אבל זה הבית שלנו, ואנחנו לא מוותרים עליו. הכל אחרת, שום דבר לא כמו שהיה. אני יודעת שאלו חיים חדשים. החיים הקודמים שלנו נגמרו, זהו. היה פרק, והתחלנו חיים חדשים לגמרי. אי אפשר לשפוט דברים לפי אמות המידה של 6 באוקטובר".

כל החיים הם ממד של חוסן

האמירה הזו חוזרת מכל תושבי העוטף שאני מכיר. אם קרובים ואם רחוקים, אם הם חזרו ואם הם עדיין נודדים ומחפשים את דרכם הביתה. איך אמר הרקליטוס? אי אפשר לטבול פעמיים באותו הנהר. אנשי העוטף עסוקים ללא הרף ביצירת סיפור שימסגר את חייהם בין היום שלפני ליום שאחרי, גם 501 ימים אחרי.

"אנחנו רוצים לשים את דרום האשכול במשחק", מדגישה אילון. "רמת האתגר פה היא יותר גדולה. אפשר לראות את זה בגודל הקהילות ובמצב שלהן. לפני 7 באוקטובר היו פה 600 נפש. הקיבוץ השני בגודלו בעוטף, סיפור הצלחה. הוא קם בתום מלחמת העצמאות. קרה פה משהו טוב, הגיעו אנשים מדהימים. אבל כשמסתכלים עכשיו על דרום האשכול - הרבה יותר קשה פה. והיום צריך יותר עזרה, גם אם קשה לנו להגיד את זה", היא שותקת לרגע ונותנת לדברים לשקוע.

בימים אלו חברי ניר יצחק יוצאים בקמפיין לגיוס תרומות עבור השיקום. הקמפיין נולד מתוך הכרה במציאות המורכבת של שיקום האזור. "המדינה ומנהלת תקומה הן בהחלט שותפות מלאות בשיקום של החבל, ויש תקציבים והתכווננות ובסך הכל עובדים יפה, אבל זה לא מספיק", מסביר אבין. "הצרכים פה הם עבור השיקום וגם הצמיחה - וחייבת להיות צמיחה. לחזור ל־6 באוקטובר זה לא טוב, אנחנו צריכים לחזור ליותר ממה שהיינו. מעל השבר האדיר הזה, הדבר היחיד שיכול לאזן אותו זה להתחזק עוד יותר.

"הקהילה לומדת לבקש עזרה. אנשים הגיעו לפה רגע אחרי קום המדינה והקימו פה גן עדן יש מאין. בנו את הקיבוץ הזה בעשר אצבעות. אנחנו לא רגילים לבקש עזרה מאף אחד, ועכשיו אנחנו לומדים לבקש עזרה, כי אנחנו צריכים. זה לא קל, זה לא הכי נוח לאנשים, אבל אנחנו חייבים. שהציבור יידע יותר איפה זה ניר יצחק ומה הסיפור של הקיבוץ. כי אתה נוסע לקצה הפריפריה, וכן - גם בעוטף יש דרום. הרבה אנשים מגיעים מהצפון, עוברים את בארי, מגיעים עד המסיבה ברעים ועוצרים. אבל לעוטף יש המשך".

"הצרכים שהולכים להיות פה בשנים הקרובות יעלו עשרות מיליונים", ממשיכה אילון. "זה המון כסף, גם הטיפולים והחוסן, וגם יכולת ההתפרנסות של אנשים נפגעה דרסטית. בעזרת הקמפיין אנחנו רוצים להקים מרחב טיפולי דרך יצירה. אחד החלומות הכי גדולים של החברים זה שייפתח מרכז כזה: להקים אוהל יצירה, לעשות פינת חי עם החיות שחולצו מכאן ושבו הביתה. ליצור מערך שלם של תוכן, לכל הגילים ובכל הצורות. חשוב להבין שאולי מהצד זה נראה רק כבילוי גרידא - אבל הכל כאן, מהתרבות ועד המשק החי, זה ממד של חוסן. זה מה שיספק את הצורך העמוק של החברים. לשם אנחנו הולכים ולשם יופנה הכסף.

"כשחושבים מה עושים בגני הילדים ובמסגרות החינוך והעבודה הסוציאלית, וצריכים להקים מערך חוסן פרטי משלנו - בשביל זה אנחנו צריכים עוד כספים. אחת המטרות של הגיוס הזה היא להביא כסף בזמן. אנחנו בנקודה קריטית. סימנו את הקיץ, והכל צריך להיות מוכן עד אז ברמה הקהילתית, החוסנית והרגשית. רק השיקום הפיזי הוא כמעט 10 מיליארד. אנחנו מכירים תודה למדינת ישראל ולמנהלת תקומה, אבל בניתוח הצרכים אנחנו מבינים שזה לא מספיק".

"הקיבוץ הוא קיבוץ חקלאי, לטוב ולרע", מסביר אבין. "ברמת החוסן, זה מחבר אותנו לאדמה. פרות חייבות להיאכל ולחלוב, ואי אפשר לעצור את המפעל. יש לנו גידולי שדה, תפוחי אדמה, גזר ובוטנים, רפת חלב, מטעים, פרדסים ולול פיטום. אבל חקלאות זה למעלה ולמטה, וגם כשזה למעלה זה לא באמת למעלה. יש פה פעילות שאנחנו מקדמים באנרגיה סולארית. ניר יצחק הוא לא קיבוץ מאוד אמיד, אבל תמיד התנהלנו באחריות וידענו לחיות לפי מידתנו. אבל היום הכל קפץ פי כמה, ונצטרך הרבה כסף כדי להחזיר את המצב למה שהיה".

כל אלה הם נושאים מהותיים, תמונתו של המאבק הנוכחי של קיבוץ ניר יצחק בדרך לשיקום ולצמיחה מחודשת. "צריך לחדש פה ברמה הפיזית את המבנים והמרחב - אבל זה לא רק שיקום פיזי, צריך שיקום פנימי עמוק", מוסיפה אילון, ומשתתקת. ואז, כשהמילים מתיישבות, היא מתנערת וקולה מתחזק: "אבל אנחנו נצליח. זו לא אמירה חלולה - אנחנו ציונים, ומרגישים את תחושת השליחות שבחיים כאן. יש לנו כאן את קלרה מרמן שנחטפה ושוחררה, וכשאני רואה אותה בקיבוץ אני שואלת אותה 'קלרה, איך את מחייכת?' והיא אומרת לי 'דרך החוץ זה נכנס פנימה'".

הכל על זמן שאול

חזרת החטופים, החיים והמתים, היא נושא שמציף כל העת את התהומות שמתחת לקרקע העוטף. אין יישוב בסביבה שהכניסה אליו לא מלאה בשלטים, בדגלים צהובים ובתמונות החטופים. "לא חוזרים עד שכולם חוזרים", כתוב בכל מקום. אלא שבצד השמחה על אלו שחוזרים בחיים, והשבר על אלו שחוזרים בארונות, יש גם צד אחר. אחד ממכריי סיפר שמול תמונות ההליקופטרים הנוחתים, בנו שאל אותו אם השחרור של המחבלים משמעו גם חזרת הטרור אל הצד שלנו. בטח כשהוא שומע על מחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חזרו לטרור, נתפסו ונכלאו ועכשיו משוחררים בשנית.

"ברור שאני רוצה שיחזרו כל החטופים, אבל אני רוצה לדעת ששומרים עלינו ושזה לא יקרה יותר", אומרת סער ליבן. "אני לא יודעת איך זה עובד בכפיפה אחת, זה קונפליקט מטורף. זה מצב בלתי אפשרי. המקום שבו אנחנו פוגשים את הפגיעה העמוקה הוא פיצול פסיכוטי. אני רוצה את כל החטופים בבית, ואני רוצה שבאותה נשימה יגידו לי שזה לא יקרה עוד לעולם".

את ליבן, זמרת ויוצרת, אני פוגש בביתה שבקצה המושב. לאורך השנים וסבבי חילופי האש הרבים ביקרתי אצלה כמה פעמים. מבחוץ ומבפנים הבית נאה ומסודר, כאילו דבר לא קרה. לאונרד כהן עדיין מביט מהפסנתר שבסלון. אבל תפאורה של חפצים בלי אנשים היא רק תפאורה, ולא מהות. אף פעם לא הרגשתי אווירה כה חסרת חיים כעכשיו.

"בטח חסרים לך קרקורי התרנגולות - הן נטרפו מזמן. אין אותן", אומרת ליבן. "אבל זה לא רק זה, אתה יודע. כולם יודעים על הגל הראשון של הפגיעה ועל הגל השני, אבל מי יודע על הגל השלישי והרביעי? מי יודע שהשבוע התאבד כאן מישהו שלא יכול היה להתמודד עם זה? אנשים לוקחים שנה להתאבל על אדם אחד - כמה שנים אני צריכה כדי להתאבל על 40 חברים? ומה זה אומר כשאני פוגשת אנשים בצרכניה ואני יודעת שרצחו להם את הילדים במיטה שלהם? איך אתה ממשיך הלאה, כשאתה בתוך הדבר עצמו? אתה מדבר איתי על חזרה? אבל איך חוזרים עם אי-ידיעה? בן אדם צריך לדעת משהו על האדמה שהוא דורך עליה. איזו ודאות... איך אפשר לבנות ככה חיים? אי אפשר לדבר על תקומה כשאנחנו בלי תשובות ברורות לאן זה הולך, כמו שברוס ספרינגסטין שר - 'יש לי אצבע על ההדק אבל אני לא יודע במי לירות'. אני לא יודעת על מי לסמוך".

הטראומה הקולקטיבית שעברו תושבי העוטף מטשטשת לעיתים את השיח הפרטני כיצד כל קהילה וקבוצה שם עברה את אירועי 7 באוקטובר. מקרוב מבינים שמדובר באירועים שונים לחלוטין ליישובים שונים לחלוטין.

ליבן: "צריך לזכור את העובדה שהקיבוצים הם קהילה, הם מורגלים בחשיבה קהילתית ותפעול עם מנהלי קהילה וכל המעטפת הנלווית. אבל אנחנו מושב. תבין שבבוקר 7 באוקטובר יצאנו חמש מאות רכבים בשיירה, נסענו עד שהגענו למושב בערבה וישבנו על הדשא, לא יודעים מה יקרה איתנו. זה היה בית משוגעים. וכשאתה חוזר, אתה גם כן חוזר די לבד. אז אני מתרכזת בילדים, בבישולים, באוכל בבית, במוזיקה. מדחיקה את המחשבות, כי זה כמו צבעי מים - אתה שם טיפה אחת וזה נוגע בכל הדברים. יש לזה את ההשלכות, זה אש בוערת בפנים".

את עדיין ממשיכה ללמד מוזיקה? החיים חזרו למסלולם?

"החיים לא חזרו למסלולם, אנחנו כאן בערך חצי מהתושבים, וגם זה הכל על זמן שאול. אנשים חושבים אם לשפץ את הבית ואומרים, לא, בשביל מה. מישהו מבטיח לי שזה לא יקרה שוב עוד חודשיים? וזה משליך על הכל, אי הוודאות הזאת. אני כבר לא מלמדת מוזיקה, אני לא פנויה לזה בנפש שלי... זה כמו לקום כל בוקר ולדרוך על בוץ".

היא משתתקת ומביטה החוצה אל החצר היפה, עיניה הצלולות מגיעות עד הגבול עם מצרים, בחרדה. אט אט היא שבה אל הכאן והעכשיו. "מצד שני אני רואה חבר מבארי עם ברזל במקום רגל, והוא עומד כולו זקוף, והוא חוזר לשקם את בארי. ואת אחותי שהתבצרה בממ"ד ובזמן שמתנהל אצלה קרב יריות ורימונים בסלון, והיא חזרה, אז מי אני שלא אתמודד?".

דפיקה בדלת, דנה הרשטיג, חברה של סער ממושב שדי אברהם הסמוך, קופצת לבקר. לפני כמה חודשים השתתפו השתיים באלבום יפה של יוצרי העוטף שנקרא "כולם חוץ ממי שחסר". שם שמעיד על החיים עם החסר. גם אצל דנה המצב רחוק מלהיות אידאלי: "הבת שלי קמה בבוקר ואמרה 'אמא, חלמתי שעוד פעם עזה תוקפים אותנו, ושזה עוד פעם 7 באוקטובר', ואני אומרת לה 'אין לי כוח לברוח עוד פעם לבית הדודה'. זה אירוע ששמשפיע על כל חלק וחלק בחיים שלך, אפילו בחלומות. זה לא באמת עובר וזה לא באמת נסגר... כל החודשים האחרונים אני מביטה לפעמים בילדים משחקים בחוץ, זה לא מזיז להם שיש בחוץ פיצוצים. היום שלהם כביכול רגיל. ולפעמים אני רואה אותם ישנים בלילה, ואני אומרת לעצמי 'דנה, מה את עושה?'".

משהו בנוכחות המשותפת שלהן משקיטה את הדהוד התהום שמתחת. חברות, תה וצילומים, משיבים את החיים אל חוף יציב יותר. אבל רק לרגעים. פתאום סער נזכרת - "הבוקר בשלב הזה שבין השינה לערות, אני פתאום מוצאת את עצמי חולמת על אדי מרפי ואני שומעת את הצחוק שלו - חה, חה, חה, והוא צוחק בהד, ואני קולטת שהצחוק שלו זה בעצם צרורות שאני שומעת, צרורות של יריות, וככה אני מתעוררת...".