"אנחנו חוששים שהם יישארו קבורים בעזה לנצח"

"יש בי אחוז אחד שמקווה שהיא תחזור בחיים"

אורן קידר, בנה של עפרה, בת 70, מבארי

גם כיום, שנה וארבעה חודשים מאז שנרצחה וגופתה נחטפה לעזה, מסרב אורָן קידר להאזין לרגעים האחרונים בחייה של אמו, עפרה (70), כפי שהוקלטו בשיחת טלפון עם אחיו. ההקלטה חושפת שתי דקות של אימה מצמיתה. "ירו עלי בדואים", אמרה עפרה, שיצאה מוקדם בבוקר להליכה מסביב לקיבוץ בארי. "שמעתי כדורים, הם החזיקו רובים ביד. אני פצועה פה. הנה, הם עוברים פה מלא, אני מקווה שלא יירו עלי. הם יורים עלי. די!, די!". ואז דממה. השיחה נותקה.

"את ההקלטה הזו שמעתי לראשונה חודש אחרי שאמא הוגדרה כנעדרת", אומר אורָן בשקט. "היא לא חשבה שאלו מחבלים כי היתה בה תמימות קיבוצניקית של פעם. באותו רגע אמרתי שאין ספק שאמא שלי נחטפה לעזה. הרגשתי שהיא תהיה כמו רון ארד ושגם עליה יאמרו שמקום קבורתה לא נודע.

"כמעט חודשיים אחרי השבת השחורה, רגע לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית, התברר שהיא מופיעה בסרטונים שצילמו מחבלי חמאס. עד היום לא צפיתי בהם, אבל אשתי ראתה אותם לפני שבועיים. הבנתי שרואים מרחוק את אמא שלי עושה הליכה ואז יורים בה. בסרטון אחר, אחרי שהם סיימו עם הטבח בבארי, רואים את המחבלים אוספים אותה לעזה".

אתה מדמיין את הרגע שבו יודיעו לך שהיא חוזרת לישראל?
"אני חושב על זה כל הזמן. אבא שלי, חולה פרקינסון, נרצח באותה שבת ונקבר בבארי. ברגע ששני הקברים יהיו אחד ליד השני אני אשבר לראשונה, כי מאז השבת השחורה לא הצלחתי לבכות. אני חושש שהמלחמה תסתיים ואמא שלי לא תהיה כאן. לנצח אשאר תלוי באוויר".

"גררו את אבא, חבטו וירו בו"

אי אפשר לפספס את הטראומה הבוקעת מנימי גופו של אורָן (43). הוא יושב על ספה כחולה במטה משפחות החטופים ונראה אבוד. הוא מחייך, אבל מעיניו ניבט עצב תהומי. הוא מדבר בפתיחות, אבל גופו מכווץ מכאב.

אורָן נולד בבארי ושם הקים את ביתו עם אשתו שירז, מטפלת הוליסטית, והילדים ארגמן (18), יהלום (16) ואוניקס (3). אמו התגוררה לא רחוק ממנו, וכך גם אביו שעבר לדירה נפרדת לאחר שהפך לסיעודי ונעזר במטפל. בקיבוץ מתגורר גם אחיו הבכור, אלעד, ואילו אחותו הקטנה ממנו בשנה, יעל, מתגוררת בדיור מוגן בשדרות, המיועד לאנשים בעלי צרכים מיוחדים.

בחודשים האחרונים חוזר אורָן לקיבוץ מדי בוקר כדי לעבוד בגינון. "בשבילי זה ריפוי בעיסוק", הוא אומר. "אני מטפל בגינות הנוי, בעצים ובמדשאות. כשאני עובר ליד פינת החי שבה אמא עבדה עד ליומה האחרון אני מדמיין שהיא שם בפנים ושהאסון לא קרה".

מתי התראיתם בפעם האחרונה?
"זה היה ב־5 באוקטובר. היא הגיעה אלי עם יעל כדי לשאול מה נשמע. זו היתה השיחה הכי שגרתית שיש. יומיים אחר כך שום דבר לא היה שגרתי. לראשונה שמעתי יריות בבארי. עשר דקות אחר כך החשמל נפל. שירז התקשרה לאמא שלי, והיא אמרה לה שגם היא שומעת יריות וניתקה. המחבלים הסתובבו בקיבוץ ושרפו בתים, וחשבתי איך אני שומר על המשפחה שלי בחיים. שמעתי ערבית מעבר לחלון ומעולם לא פחדתי ככה".

20 שעות של אימה בלתי נתפסת עברו על המשפחה עד שלוחמי צה"ל פינו אותם לנתיבות. בדרך שמע אורָן שאביו לא שרד את הטבח. "התקשרתי למטפל שלו והוא התנצל שלא הצליח להציל אותו. אבא התעקש להישאר מול המחבלים והם גררו אותו החוצה, הושיבו אותו על כיסא, חבטו בראשו וירו בו. הלב שלי נשבר. רציתי לבכות, אבל נשארתי חזק בשביל המשפחה".

שמעת על אמא שלך ויעל?
"יעל הסתגרה לבדה בממ"ד בזמן שהמחבלים הציתו את הבית. היא אושפזה בבית החולים בגלל שאיפת עשן. על אמא ידעתי בתוכי, אבל היתה לי תקווה שהיא הצליחה להתחבא".

יקום מקביל

עפרה היתה קיבוצניקית בנשמה. היא גדלה בקיבוץ קדמה ולאחר שירות צבאי כמקפלת מצנחים יצאה לשנת שירות בקיבוץ אלרום. כשהכירה את סמי עברו השניים להתגורר בבארי. עפרה עבדה ברפת של הקיבוץ במשך 30 שנה ולאחר מכן עברה לפינת החי.

"אני עדיין לא חושב על העובדה שאני יתום ועוד לא התמודדתי עם 7 באוקטובר. יש לי מחשבות על סוף היקום, וגם כשאני יושב כאן, בתל אביב, אני מדמיין מחבל שיורה בי. על אמא אני חולם בהקיץ, לא בלילות, אולי משום שהתעקשתי לא לראות את הסרטונים. יש בי אחוז אחד שמקווה שהיא תחזור בחיים ואולי היתה טעות בזיהוי. קל יותר להיאחז בתקווה מאשר להתמודד עם הידיעה הקשה על מותה.

"אני חייב שהיא תחזור, שיהיה לה קבר, שהשם שלה יהיה על מצבה, אחרת הנפש שלי לא תשקוט. הצעקה של אמא שלי בהקלטה 'די, די', תלווה אותי עד סוף חיי".

מה תיקח ממנה לנצח?
"כילד היא תמיד אמרה לי שאני צריך להתמודד, אז אני מתמודד עם האובדן ועם מה שקורה במדינה. היום אני חי ביקום מקביל. פעם חייתי ביקום אחר והפרק הזה הסתיים".

"איתי צריך להיקבר במדינה למענה נילחם"

אלון ורועי חן, אחיו של איתי, בן 19, מנתניה

אלון חן התרגש רבות לקראת העלייה הראשונה שלו לתורה, שתוכננה מראש ליום חמישי 12 באוקטובר 2023. הוריו, חגית ורובי, הזמינו בני משפחה וחברים קרובים, והמשפחה הכינה סרטון היתולי שבו השתתפו גם אחיו, רועי ואיתי. המקום שנבחר היה בית כנסת קטן הסמוך לדירתם בנתניה.

ואז אירע טבח 7 באוקטובר. סמ"ר איתי (19), תותחן ולוחם ביחידה מסווגת של חיל השריון, שהה במוצב נחל עוז ולחם בגבורה עם צוות הטנק שלו. חמישה ימים אחר כך ושעתיים לפני העלייה לתורה הגיעו לבית ההורים קציני צה"ל ובפיהם הבשורה כי איתי נעדר, ביחד עם מפקד הטנק דניאל פרץ והנהג מתן אנגרסט. הטען, תומר לייבוביץ', אותר חסר רוח חיים בשטח. לבית הכנסת הם יצאו נסערים. קשה לתאר את בליל הרגשות שחוותה המשפחה. "הייתי מבולבל", אומר לראשונה אלון (14). "היה חסר המון מידע ורק רציתי שאיתי יחזור ויהיה איתנו. אף אחד לא דיבר על כך שהוא נפל או נחטף, אלא נעדר. קיוויתי שהוא מתחבא מהמחבלים בתוך ישראל ופשוט עדיין לא מצאו אותו. היה לי קשה להתרכז בתפילה, ויומיים אחר כך התקיימה גם קריאת ההפטרה. מאות אנשים הגיעו וזרקו סוכריות. קצת חייכתי, אבל בפנים בכיתי. הרגשתי חסר אונים".

למרות שהאחים אינם מופיעים כמעט בתקשורת, רועי ואלון הם שותפים מלאים למאבק של הוריהם להשבתו של איתי לישראל. "ההודעה על נפילתו וחטיפתו לעזה הגיעה חמישה חודשים אחר כך ואסור שהוא יהיה כמו רון ארד", אומר רועי (23). "אנחנו רוצים לקבור אותו, לשבת עליו שבעה, להתאבל ולהיפרד כמו שצריך. חשוב לנו לסגור מעגל. איתי צריך להיקבר במדינה שלמענה נלחם".

זיכרונות ממגרש הכדורסל

נוכחותו של איתי מורגשת בבית ההורים. ליד הדלת מונחים שלטים המשמשים את המשפחה לעצרות ועליהן תמונתו. באחד הצילומים הוא נראה מחובק עם סבו, גדעון רביב, טייס קרב לשעבר שנפטר באוקטובר השנה משברון לב. ליד פינת האוכל תלוי ציור גדול שלו ותמונה ענקית מונחת בסלון.

על הספה שוכב אלון, תלמיד כיתה ט', שחלה בשפעת. לאורך הראיון הוא מנגב את עיניו, אולי בגלל החום ואולי כי קשה לו לדבר על איתי במונחים של מוות. רועי מביט בו בחיבה. "אם הייתי צריך לתמצת את החוויות עם איתי, אז אלו היו משחקי הכדורסל אחד על אחד", אומר רועי בערגה. "כשאיתי היה בן 14 שיחקנו יחד כדורגל וכשבעטתי בכדור הוא נפגע. התברר שנשברה לו היד, אבל הוא לא כעס אלא התלהב מהגבס".

אלון: "לפעמים הוא נתן לי לשחק איתו בפלייסטיישן, אבל לא ויתר לי בגלל שאני קטן ממנו. היום אני מש"צ, מדריך שלח צעיר, בדיוק כמו שהוא היה. הצטרפתי בשבילו אבל אני נשאר בשביל עצמי. בטיולים בשטח אני מרגיש מאוד מחובר אליו".

מה אתם זוכרים מהשבת השחורה?
אלון: "קמתי בבוקר וראיתי את רועי וההורים צופים בטלוויזיה. הם אמרו שיש מלחמה. חשבנו שאיתי נלחם ובגלל זה הוא לא עונה".

רועי: "בתפיסה שלנו איתי בסדר כי הוא בתוך טנק ועוד רגע צה"ל משתלט על המחבלים. ככל שהקרבות נמשכו, ככה יותר דאגנו".

מעדויות של לוחמים ששירתו לצידם של איתי וחבריו לצוות עלה כי הם הסתערו בכל כוחם להגנת קיבוץ נחל עוז. איתי ודניאל הוכרזו כחללים, ואילו מתן נחטף לעזה בחיים.

"לאמא יש עדיין תקווה"

בערב 11 במארס 2024 חזר רועי לביתו לאחר פגישה במטה משפחות החטופים. למחרת הוא היה אמור לטוס ללונדון מטעם מנהלת החטופים הממשלתית ומשרד החוץ. הוא לא ידע כי נציג צה"ל מול המשפחה ביקש להגיע לביתם. "נכנסתי לבניין וראיתי פמליה של קצינים ליד המעלית ואיתם נציג צה"ל", הוא אומר. "היה ברור לי מה עומד לקרות. עליתי איתם ולא דיברתי. בבית שמענו מהם על נפילתו של איתי".

אלון: "שמעתי את המילים, אבל לא קלטתי. הייתי בשוק. חשבתי שאולי הם טועים ולא מדובר באיתי".

רועי: "גם אני רציתי להאמין שאיתי חי, אבל המידע המודיעיני היה חד־משמעי. השתכנעתי, אבל לאמא יש עדיין תקווה".

מה עובר עליכם מיום הבשורה הקשה?
רועי: "אנחנו ממשיכים במאבק, ובכל מוצאי שבת מתקיימת עצרת לא פוליטית בנתניה שבה ההורים זועקים להחזיר את כולם. אסור להפקיד חטופים, חיים או מתים. באירוע לציון יום הולדת של תומר ז"ל אבא שלו אמר שבמקום שנסתובב עם מדבקה ועליה מספר הימים שהחטופים נמצאים בעזה, נכתוב עליה את המילה 'נצח'. ככה זה מרגיש מאז 7 באוקטובר.

"הכי חשוב שיהיה מתווה להחזיר את כולם, גם אם איתי יגיע מאוחר יותר. החשש שלי הוא שחלק מהחטופים יישכח מאחור ושאיתי יישאר קבור בעזה".

אתם חולמים עליו?
אלון: "אחרי שהודיעו שאיתי נפל חלמתי עליו יושב על הספה ומשחק בפלייסטיישן. התעוררתי והייתי בטוח שהוא כאן".

אתה מתכוון להתגייס לצה"ל?
"אמא מתנגדת. תשאלי אותי בעוד שנתיים, כשיגיע צו הגיוס".

"כבוד האדם הוא לא רק בחייו, אלא גם במותו"

יעל ורוני אדר, אימו ואחותו של תמיר, בן 38, מניר עוז

ביום שני השבוע הרגישה יעל אדר כיצד החרדה שוב מציפה את גופה. זה היה היום ה־16 לעסקת החטופים, שבו אמור היה להתחיל המשא ומתן על השלב הבא, אולם ראש הממשלה נתניהו טס לוושינגטון ולא ברור היה מי יעמוד בראש המשלחת למגעים.

יעל פעלה כהרגלה ב־15 החודשים האחרונים, מאז שבנה תמיר נחטף לעזה והוכרז כחלל. בהפגנה שקטה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, כשלצידה בתה הצעירה רוני, הניפה שלט עם תמונתו של תמיר וזעקה שלא יישכח מאחור. "היינו 100 איש ויצרנו שרשרת אנושית", היא מתארת. "לצידי היתה חירות נמרודי, אמו של החייל החטוף תמיר נמרודי, וכל אחת מאיתנו סיפרה על התמיר שלה. יש מי שחוששים לביטחון המדינה, אבל זה לא קשור להפקרת חטופים. אם אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו, אז אנחנו מסוגלים להשיב חטופים. אם לא נוכל להגן על עצמנו אז אנחנו בבעיה. זו חובה. ככל שיעבור הזמן יהיה קשה יותר למצוא בעזה את החללים".

התרעומת בוקעת מקולה של רוני. "למה צריך להוכיח שזה חשוב?", היא אומרת. "אח שלי נחטף ואני צריכה לשכנע להחזיר אותו הביתה? זה אמור להיות ברור מאליו. אני מאחלת למתנגדים לעסקה שלא ירגישו כמונו לעולם".

השכן של ביבס

ארבעה ילדים יש ליעל וכולם מתגוררים בניר עוז - תמיר (38), ניר (35), ענבר (27) ורוני (24). גם משה, אב ילדיה, מתגורר בקיבוץ וכך גם אמו, יפה אדר, שהפכה לאחד מסמלי 7 באוקטובר כשנחטפה על הקלנועית ושבה לישראל לאחר 49 יום בשבי. בשנים האחרונות עברה יעל לשדה ניצן, מושב בחבל אשכול הקרוב מעט יותר לגבול מצרים, וכעת היא מפונה עם ילדיה לשכונת כרמי גת בקריית גת.

"ביום שישי הילדים היו אצלי לארוחת ערב, למעט תמיר ומשפחתו, כי הוא רצה לישון עם הילדים בסוכה. רוני נשארה אצלי. בשבת בבוקר, עם תחילת המתקפה, התברר שענבר היה בלילה בתל אביב, ובקיבוץ נשארו תמיר וניר, כל אחד מהם אב לשני ילדים. השתדלתי לא להציק להם ברגע כזה ושאלתי בווטסאפ 'מה קורה?'. רק ניר ענה שהוא בממ"ד. תיארתי לעצמי שתמיר, חבר כיתת הכוננות, יצא להילחם והבטן שלי התכווצה".

רוני: "אבא שלי היה הראשון שראה מחבלים וכתב בקבוצת הקיבוץ שהם עם אר־פי־ג'י. המחבלים הקימו מפקדה מול הבית שלו. ואז ראינו את סרטון החטיפה של משפחת ביבס, והם מתגוררת ממש בצמוד לבית של ניר".

יעל: "הוא גר גם לא רחוק מהבית של איציק אלגרט, החטוף בעזה, והייתי בטוחה שהילדים והנכדים שלי נמצאים בידי חמאס. קשה לתאר את האימה ברגעים כאלו. בסביבות הצהריים שלחתי לתמיר הודעה, שרק יכתוב שהוא בסדר, אבל ההודעה נשארה יתומה".

אשתו של תמיר, הדס, ושני ילדיהם חולצו מהממ"ד, וכך גם ניר ובני משפחתו. תמיר הוכרז נעדר.

"עד ראשון בערב התקשרתי למשטרה ולבתי חולים ובשום מקום לא מצאו אותו", אומרת יעל בכאב. "קיוויתי שהוא חטוף חי וזו בשורה טובה יחסית למספר הנרצחים. בהתחלה צה"ל הודיע שתמיר חטוף ופצוע, אבל המידע קרס. בתחילת ינואר 2024 הודיעו לנו שתמיר אינו בין החיים. אולי אם היו מחזירים אותו בהתחלה ניתן היה להציל אותו".

רוני: "רק אני ראיתי הוכחות למותו כי לא האמנתי לצבא. רציתי לראות בעיניים מה קרה לאח שלי. נכנסתי למצב רובוטי והחלטתי ששום דבר לא יחדור אלי או ייגע בי. הרי ראיתי סרטונים של סבתא נחטפת לעזה. מאז אין לי את התמונות בזיכרון. כאילו לחצתי על כפתור מחיקה במוח".

"בראש שלי הוא חי ובועט"

תמיר עבד כמנהיג חברתי בקרן רמון והיה חלק מהנהלת החינוך בקיבוץ. בשבת השחורה הוא נלחם עם עוד חברים מכיתת הכוננות, שמצאו עצמם מעטים מול מאות מחבלים. אחד מכל ארבעה חברי ניר עוז נחטף או נרצח בעת המתקפה, עשרות בתים נשרפו ונבזזו.

"בראש שלי תמיר חי ובועט", אומרת יעל. "בשם הערבות ההדדית הוא נלחם עבור אחרים ולא התבצר עם משפחתו בממ"ד, ולערבות ההדדית יש עוד השלכות. לא משאירים את תמיר ושאר החטופים מאחור, חיים או לא. כבוד האדם הוא לא רק בחייו אלא גם במותו. בחיים לא אסגור את מעגל האובדן, אבל לפחות אסגור את מעגל ההפקרה. הבן שלי מוטל איפשהו בעזה והוא ראוי לקבורה. יש לו ילדים קטנים שצריכים להבין את מוחשיות המוות כי אבא שלהם נעלם והם כרגע באוויר.

"שמחה גולדין, אביו של הדר, אמר פעם שמי שמפקיר חללים יפקיר בעתיד פצועים וחיים. זה מה שקורה מאז 7 באוקטובר. בעיניי זו הפתעה שמצאו את אורון שאול אחרי יותר מעשור. אמא שלו, זהבה, אמרה בלוויה שיש לה הרבה מה לומר אבל אין לה כבר כוח. אסור שגם אנחנו נרגיש ככה".

יש לך תקווה כלשהי?
"אני בונה על סטיב וויטקוף, השליח המיוחד של טראמפ למזרח התיכון".