1
"הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב) - משה, עוד לפני שהיה לרבנו, היה רועה את צאן יתרו במדבר. הרגע המכונן שבו הפך הפליט ממצרים למנהיג האגדי של עם ישראל, הוא הרגע שבו מושך את עיניו המחזה המופלא של הסנה הבוער. לא האש מושכת את תשומת ליבו של משה, אלא העובדה המדהימה שהיא אינה דועכת. הצמח המדברי דולק ונשרף אך אינו מתכלה, וזה מה שמושך ומסקרן את משה יותר מכל - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שם, ג).
אף פעם לא הבנתי מה זה אומר. הרי לכאורה זהו נס המנוגד לדרך הטבע - האש זקוקה לחומר בעירה, והיא מכלה אותו בלא רחמים. עד שפרצה המלחמה, ופגשתי מול עיני את הסנה הבוער - מילואימניקים ומשפחותיהם שיוצאים למאות ימי מילואים, עם תגמול אפסי ובלי אופק להקלה בנטל. ובכל זאת, באורח פלא ונס, חומר הבעירה אינו נגמר גם בסבב המילואים השלישי. ראיתי גם את משפחות החטופים והחטופות, שבמסירות בלתי נתפסת לא מרפות לרגע. לא נותנות לייאוש לכבות, לא מאפשרות למציאות המחרידה להפחית מעוצמת הצעקה.
הבעירה הבלתי פוסקת היא התגלות אלוקית. היא כוח על־אנושי. מתברר שהיא התנאי הראשון כדי להוציא את ישראל משעבוד לגאולה.
2
"הִנֵּנִי" - כשרואה הקב"ה שמשה מתקרב לראות את המחזה הפלאי, הוא קורא לו מן הסנה, ומשה משיב מייד - "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹוקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שם, ד). אבל משה לא חלם על תפקיד המנהיג. הוא לא מעוניין בכוח, ולא חפץ בשררה. הוא מפקפק בהתאמתו לתפקיד ומבקש סיוע ועזרה מה' בביצוע המשימה. ולמרות הצניעות והענווה הכל כך אופייניות לו, כשאלוקים קורא לו הוא עונה בלי להסס "הנני". בדיוק כפי שענו לפניו אברהם, יעקב ויוסף כשנקראו למשימה.
קשה להבין את הפער הזה שבין הצניעות העמוקה למסירות המוחלטת, אבל מי שחי פה בשנה האחרונה פוגש אותו בכל יום. המדינה שלנו ניצלה בידי אנשי ה"הנני" הללו. לא בידי מנהיגים עתירי כוח ומשאבים, שכל חייהם מוקדשים לחתירה לעוד קצת שלטון ושררה, אלא בידי אינספור מתנדבים ומתנדבות, פשוטים וישרי דרך, שאמנם לא חיכו לזה ולא רצו בזה, אבל ברגע שהיה צריך אותם - בחזית הלחימה, במשימות אזרחיות או בבייביסיטר על הנכדים - הם פשוט ענו בלי להסס "הנני".
3
"וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה" (שם, א) - קל לפספס את הפרט הקטן הזה, שמספרת התורה רגע לפני אותה התגלות אלוקית, אבל מעמד הסנה מתרחש בהר חורב, הלא הוא הר סיני. מאוחר יותר באותו מעמד אף נאמר למשה שהוא עוד יחזור למקום הזה עם בני ישראל בהמשך מסעם במדבר - "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם, יב).
ההתגלות הראשונה, שבה מצווה משה לגאול את בני ישראל ממצרים, מתרחשת דווקא בהר סיני, שבו עתידה להינתן התורה לישראל. בשורת הגאולה, החירות, היציאה מעול השעבוד, היא הבסיס לתורת ישראל. הרגע המכונן של העם היהודי הוא קריאת הדרור והחירות שבה יצאנו ממצרים, ורק על הבסיס הזה אפשר לקבל תורה.
מילים אלו נכתבות כשבחדשות מדווחים ללא הרף כי העסקה לשחרור החטופים קרובה מתמיד, והלוואי שעד שהדברים יפורסמו יהיה הדבר כבר לעובדה מוגמרת. הדיון על עסקת החטופים הוא מהקשים ומהמסובכים שידענו, המחירים איומים וההחלטות קשות. ובצד המורכבות, אני מצטער לגלות כי בקרב הפוליטיקאים, המתנגדים היחידים שמדברים בקול נגד העסקה משתייכים כולם למחנה הדתי, עד כדי כך שבעיני חלק מהציבור מתפרש הדבר כאילו התורה היא זו שמתנגדת לעסקה. יש הרבה סיבות טובות לתמוך או להתנגד לעסקה, אבל אסור לחשוב שהתורה עומדת דווקא בצד אחד. השחרור, החירות והפדיון הם התשתית הבסיסית ביותר שעליה עומדת התורה שלנו. לא במקרה בשורת הגאולה של עם ישראל יוצאת מאותו מקום שבו בהמשך הדרך תינתן התורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו