מה בין "חולמי חלומות" לבין "משיחיים"?

ספר בראשית מלא בחלומות. מיעקב החולם על הסולם עם המלאכים, ועד פרעה החולם על פרות ושיבולים על שפת היאור. אחי יוסף מכנים אותו "בעל החלומות", אחרי שהוא מספר להם את חלומותיו על הכוכבים ועל השיבולים המשתחוות לו, וזו כנראה אחת מהסיבות המרכזיות שהם משליכים אותו לבור. אלא שהעובדה שיוסף הוא "בעל חלומות" היא גם מה שבסופו של דבר מעלה אותו לגדולה - הוא פותר את חלומותיהם של השרים בבית הסוהר, וכשפרעה מכריז "חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ" (בראשית מא, טו), יוסף הוא המחולץ מן הבור כדי לעמוד לפני פרעה ולפתור את חלומותיו.

אלא שפתרון החלומות שמציע יוסף לפרעה אינו רק פרשנות והסבר לסמלים המופיעים בו. יוסף לא מסתפק בלהסביר לפרעה מה עומד לקרות, אלא גם פורש בפניו תוכנית מפורטת לצורת ההתמודדות עם המציאות הממשמשת ובאה. הסיבה לכך שפרעה ממנה את יוסף לתפקיד הבכיר של ה"משנה למלך" אינה רק יכולת המבט הנבואית שלו או המיומנות המאפשרת ליוסף להבין "אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (שם, כה). גדולתו של יוסף היא ביכולת לחבר בין החזון הנבואי לבין תוכנית מעשית קונקרטית ומפורטת - אם החזון מדבר על שבע שנות שובע ולאחריהן שבע שנות רעב, אזי כדאי להתחיל לאגור את תבואת השנים הטובות, ולפצוח במדיניות של קיצוב נוקשה, שיאפשר לשמור את התבואה עד לתום שנות הבצורת. המדיניות המעשית שמציע יוסף היא מה שגורם לפרעה לומר לו כי "אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (שם, לט), ולמנות אותו לתפקיד הבכיר.

כולנו בעלי חלומות. לכולנו יש תקוות ושאיפות, רצונות ותשוקות. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תרחיש שאותו היינו שמחים לראות מתגשם במציאות, ויש לנו גם כנראה חלום בלהות שממנו אנחנו חוששים עד עמקי נשמתנו. אבל דמותו של יוסף מלמדת כי חלומות לבדם אינם שווים דבר, וכי "פתרון החלום" הוא מה שנותן תוקף ומשמעות לחלום. הדרך המעשית המצטרפת לחלום ומסבירה כיצד ניתן ליישם ולבצע, למממש ולהגשים, היא מה שממלא את החלום בעומק ובמשמעות.

כולם חולמים, כאמור, ובכל זאת בעלי החלומות (כלומר, כולנו) מתחלקים לשני סוגים: "מעשיים" ו"משיחיים". ה"מעשיים" הם בעלי חלומות בסגנון יוסף - הם אלו שיש להם תוכנית סדורה, כזו שמתמודדת עם הפרטים הקטנים של איך מבצעים, ומי עושה מה, ואיך נתמודד עם האתגרים ועם הקשיים שצפויים לצוץ בדרך. וה"משיחיים" הם חולמים חסרי תוכנית מעשית. יש להם תמונה שאותה הם מדמיינים, אבל על השלב של איך, מה ומי - הם פשוט מדלגים. מה שהופך קבוצה ל"משיחית" הוא לא החזון שלה, אלא בעצם היעדר החזון שלה. הסיבה לכך שאני מפחד מ"משיחיים" היא לא העתיד שהם מתכננים לנו, אלא מכיוון שלמען האמת, הם לא מתכננים שום דבר. וזה בדיוק מה שהופך אותם למסוכנים כל כך.

"משיחיות" היא כינוי לרעיון שהדרך היחידה שבה הוא יכול להתקיים, להבשיל ולצאת אל הפועל היא בהתערבות ניסית, על־טבעית, סטייל "ביאת המשיח". זו שיטה שמדלגת על שלב הנתונים, העובדות והמספרים, ונותרת עם איזשהו חזון שהוא אולי נוצץ ונחשק, אבל אין לו שום היתכנות מעשית. התשובה המשיחית לכל שאלה פרגמטית היא משהו בין "יהיה בסדר" בגרסה החילונית, ל"בעזרת ה'" בגרסה המסורתית והדתית. אבל האתגרים והמכשולים נותרים תמיד ללא מענה.

מה שהופך בעל חלומות למנהיג בסדר הגודל של יוסף הוא לא העובדה שהוא יודע מה התוצאה שאליה הוא רוצה להגיע, אלא הנכונות שלו להתמודד עם העובדות, עם הפרטים ועם המספרים. כל חלום, חזון או רעיון שיש למישהו כלפי המציאות כאן בארץ חייבים לעבור דרך השאלות הקשות - איך מממנים את זה, מאיפה יגיעו החיילים, מה נעשה עם התמיכה הבינלאומית, מה יהיו סידורי הביטחון ואיך זה ישפיע על כלל החברה הישראלית. לקבוצות "משיחיות" יש נטייה לזלזל בשאלות האלו, לראות בהן זוטות שאינן מכירות בערכו הגדול של החלום. הן לא מבינות שהחולמים האמיתיים הם רק אלו שיש לחלום שלהם גם איזושהי היתכנות להפוך למציאות.

קל לסחוף אנשים לחזונות משיחיים. כי כשמדלגים על שלב השאלות הקשות, לא צריך לשלם שום מחיר. אפשר להציע עולם מושלם שאין בו בעיות ואין בו ויתורים, אפשר לרצות את כולם ולהבטיח לכולם את מה שהם רוצים לשמוע. זה אמנם בוודאות לא יקרה, אבל זה כבר לא יהיה באשמתנו, אלא באשמת המשיח, שבינתיים לא בא. אפילו לא מטלפן.