בשדות משקים את החיטה. מי שלא מצויים בסצנה החקלאית עלולים לא להבין את גודל הצרה, אבל מראה הממטרות המשקות את השדות באמצע ינואר הוא קטסטרופה במושגים חקלאיים: הסתיו עבר, החורף מתקרב לשיאו ורוב הימים שמשיים וחמימים. "יום יפה", אומרים אנשים זה לזה כשהשמיים בהירים והראות טובה, בלי לדעת שמאגרי המים מידלדלים, החקלאים נאלצים להשקות ונכנסים להפסדים עמוקים, המטעים לא מקבלים את מנות הקור הדרושות להם כדי להצמיח פירות, והחיות והטבע נפגעים באופן בלתי הפיך.
הטכנולוגיה המודרנית יודעת לרפא סרטן, לטוס לחלל ולבנות פצצות אטום, אבל לא יודעת להוריד גשם. נכון שמצבנו טוב מבעבר - יש לנו התפלה וטיהור שפכים, ואנחנו גם יכולים לייבא פירות ולגדל ירקות בשיטות חדשניות - אבל את הגשם אנחנו לא יודעים להביא. הבצורת היא אחת הפעמים הבודדות שבהן אנחנו מרגישים מקרוב את אפסות האדם. את חוסר היכולת שלנו ואת התלות שלנו בכוחות שמעבר לנו.
ההתרחקות של רוב הציבור מהמרחב החקלאי, והעובדה שכמעט כולנו פוגשים את הלחם, את הפירות ואת הירקות שלנו רק בסופר, ולא בשדה, גורמות לנו לא ממש לדעת כמה גשם ירד. האשליה שהכל בידינו, שניצחנו את האתגר הזה, שגם אם תהיה בצורת קשה שום דבר לא ישתנה, גורמת לנו להקשיח את ליבנו נוכח המראה העצוב של הממטרות בשדות החיטה.
"אין אתיאיסטים בשדה הקרב", אומר פתגם עתיק. כי נוכח המלחמה וסכנת החיים, נוכח החיילים המחרפים את נפשם מול האויב ואחינו ואחיותינו החטופים הנתונים בצרה ובשביה, גם מי שלא מתפללים בקביעות מוצאים את עצמם פונים בתחינה לישועה. התחושה שאנחנו זקוקים לעזרה, לישועה ולהצלה מלווה את כולנו, ומזכירה לנו את מה שאפשר לשכוח כשהמציאות מוצלחת ופורחת - שלא הכל בזכותנו ובידינו.
הפרקים האחרונים של ספר בראשית מתארים בצורת קשה שפוקדת את האזור. בעיות המים כאן, במזרח הפרוע, הן לא דבר חדש. למעשה, אי אפשר להבין את התנ"ך בלי להבין את בעיית המים במזרח התיכון. לתושבי ארץ כנען אין סיכוי לשרוד בצורת ממושכת. אין מים, אין יבול, אי אפשר למצוא מרעה לצאן ואין במה להאכיל את המשפחה. לכן, כנען העתיקה לעולם לא תוכל להיות אימפריה. מבחינה כלכלית, היא לא מסוגלת לשרוד חורף שחון או שניים ברצף. המדינה הקטנה המתקיימת כאן לאורך התנ"ך תלויה לעולם באחת הממלכות האזוריות - בבל שבצפון או מצרים שבדרום, שתי אימפריות שיושבות על נהרות ועל מאגרי מים בלתי נדלים.
כשהבצורת מגיעה בימי אברהם, הוא יורד למצרים כי שם יש סיכוי למצוא מזון. כשהרעב שב ומכה בימי יעקב, כל המשפחה יורדת להתגורר במצרים. הנילוס, על מימיו הבלתי נגמרים, הוא יסוד כוחה של האימפריה המצרית, לכן מכת הדם בתחילת ספר שמות היא אירוע אסטרטגי כה משמעותי בעיני המצרים. הכלכלה המצרית מושתתת על מי הנילוס, זהו סוד כוחה של האימפריה. זה מה שהביא את בני ישראל למצרים בשנות הרעב.
לארץ ישראל אין נילוס. הפרנסה פה תלויה בגשם, והתלות הזו יוצרת מצב של פנייה מתמדת כלפי השמיים. כשהגשם מבושש לבוא, האדם נזכר בקטנותו ובאפסותו נוכח עולמו של הקב"ה. השפע המצרי הוא סכנה גדולה - הוא מתכון לגאווה ולשחץ, על כל החסרונות של התכונות הרעות האלו. המציאות המודרנית טרפה את הקלפים. מקומו של הגשם בחיינו השתנה מקצה לקצה, ופתאום גם המדינה הקטנה השוכנת בארץ כנען מפתחת לעצמה "נילוס" משלה. היא בטוחה שקיומה מובטח - בזכות הצבא, בזכות ההייטק, בזכות הכוחות המופלאים שפועלים כאן בהצלחה גדולה. אבל התורה מזהירה אותנו מהתאהבות בתפיסה הזו. היא מצווה להודות על השפע שזכינו לו, ולהתפלל על מה שחסר. תנועת ההזדקקות היא יסוד חשוב בקיום האנושי, והגאווה והביטחון המוגזמים שאפיינו את המעצמה המצרית הם סכנה רוחנית ומוסרית גדולה.
הבצורת הנוראה שאנחנו חווים היא עוד תזכורת, למי ששכחו, ש"לא לעולם חוסן" - לא הכל מאיתנו, ולא הכל בידינו. אנחנו זקוקים לעזרה משמיים, ובאופן פרדוקסלי, הידיעה הזו היא סוד כוחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו