כשאנחנו מתבלבלים בין סודיות לפרטיות

לפני כמה חודשים ישבנו רעייתי ואני במסעדה וחיכינו למנה שהזמנו. כשהאוכל הגיע, אמרתי לאביטל שלדעתי מה שאנחנו עושים גובל בחוסר נימוס ובפרישה מן הציבור - אנחנו היחידים בחדר שקיבלו את האוכל שלהם ולא צילמו את הצלחת לפני שהתחילו לאכול. מתברר שבעולם המערבי המודרני, להעלות את התמונה של האוכל לאינסטגרם זה חלק בלתי נפרד מהסעודה. אם חנה בבלי היתה חיה, היא בטח היתה מחשיבה את זה כחלק מנימוסי השולחן המחייבים.

כברת דרך עברה האנושות מאז הפתגם האנגלי הידוע "mind your own plate", שדרש מהאדם להימנע מלהסתכל לאחרים בצלחת, ועד ההזמנה של אלפי זרים ברשתות החברתיות להתבונן בסטייק העסיסי שמייד ייכנס לנו לפה. התופעה המוזרה הזו משקפת שגיאה בסיסית אך נפוצה בתרבות שלנו.

ביקשתי מתוכנת Word שבה אני כותב את הטור הזה לתרגם לאנגלית את המילה "בושה", והיא הציעה שתי אפשרויות: "embarrassment" ו"shame". אך אף על פי ששתי המילים אכן קשורות ל"בושה", בכל זאת יש ביניהן הבדל תהומי. האחת מתארת רגשות מבוכה, בעוד חברתה מתארת רגשות אשם. ההבחנה בין מבוכה לבין אשמה קשורה בהבחנה בין פרטיות לבין סודיות. לא כל דבר פרטי הוא גם סודי: כשאדם נכנס לשירותים, הוא סוגר את הדלת כדי לזכות לפרטיות, ואם הדלת חלילה תיפתח הוא יחוש מבוכה - אך מעשיו שם אינם סודיים, כולם יודעים לשם מה הוא נכנס לשם, וממילא אין סיבה לרגשות אשם.

מבוכה היא רגש חיובי שמתלווה למרחבים הפרטיים של חיינו. זה מה שגורם לנו להסמיק כששואלים אותנו על המשפחה שלנו ועל החיים האישיים שלנו. אשמה, לעומת זאת, היא רגש שלילי, והיא מתלווה לסודות שאותם אנחנו מבקשים להסתיר. וסודות הם לעולם ניסיונות להסתיר דברים רעים. סודות שיש להם "תאריך תפוגה" ברור, כמו מסיבת הפתעה, הם סודות לגיטימיים - אבל רוב הסודות, כאלה שאסור לספר לעולם, הם תמיד סודות שמגינים על מעשים רעים, כאלה שראוי לחוש אשמה כשנזכרים בהם. ואלו בדיוק הסודות שכדי לתקן את העולם - צריך להתאמץ ולחשוף אותם.
המצב הבריאותי, המצב הכלכלי וגם המרחב המיני שלנו צריכים להיות מרחבים פרטיים, אך לא סודיים. ראוי ונכון לשמר בהם מידה רבה של מבוכה, אך כדאי ורצוי לא לחוות בהם שוב ושוב רגשות אשמה. רק לפושעים ולעבריינים יש אינטרס לשמור בסוד מידע על עולמם הכלכלי או המיני. אנשים ישרים שומרים על פרטיותם, כמובן, אבל אין להם סודות.

מכיוון שתחושת הבושה מבלבלת בין אשמה למבוכה ובין פרטיות לסודיות, קורה שאנשים חשים אשמה בלי שעשו שום דבר רע, או שומרים בסוד את המבוכות האנושיות שלהם. הם מתאמצים שאף אחד לא ידע על המחלות שלהם, כי הם מתבלבלים בין פרטיות לסודיות. הם לא מבקשים עזרה במצוקתם הכלכלית, כי הם לא מבחינים בין מבוכה לאשמה. הם לא מדברים על מין ועל מיניות, לא עם עצמם ולא עם הילדים, כי אינטימיות בעיניהם היא דבר "סודי", וכך הם מייצרים טונות של רגשות אשם מיותרים.

כשיוסף מתוודע לאחיו, אומרת התורה: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה, א-ב). יוסף מבחין בין אשמה למבוכה, ובין פרטיות לסודיות. הסצנה המשפחתית שבה הוא נפגש עם אחיו היא חוויה אינטימית ופרטית. הבכי קורע הלב הוא רגע של מבוכה הדדית רבה. יוסף לא מתאמץ לשמור אותה בסוד, ואין כל בעיה בכך שהמצרים ישמעו ויידעו מה נעשה בחדר. אך רגע כה פרטי, אישי, אינטימי ומביך - אסור שיתרחש בנוכחותם של זרים.

הטלוויזיה והרשתות החברתיות הצילו אותנו מהרבה סודות מזיקים. העיתונות החוקרת - וגם פייסבוק - אפשרו להרבה סודות לצוף ולהיחשף לאורה המטהר של השמש. אך עם זאת, הם החריבו לנו הרבה מהפרטיות: רגעי אהבה זוגיים, מהצעות נישואים ועד למגע גופני אינטימי, הפכו לנחלת הכלל. מפגשים משפחתיים קורעי לב, מהחייל החוזר מהמלחמה ועד לחטופים המתאחדים עם משפחותיהם (והלוואי שנזכה לעוד הרבה כאלו בקרוב), הפכו לחומר צפייה סוחף לייקים ורייטינג. הוויתור המבורך על הסודיות גרם לתרבות שלנו לאבד את הפרטיות.

העולם שלנו חי בדיכוטומיה: או סודות רוויי בושה ואשמה - או פריצות נטולת פרטיות, צניעות ורסן. יוסף מלמד אותנו שיטה קצת יותר מורכבת. לא צריך לשמור בסוד את העובדה שהתרגשת, חווית ובכית, ועדיין - לא צריך לצלם את זה ולהעלות לפייסבוק.