כמו אחי יוסף, כך מתנכרים אלינו כעת אחינו החרדים

העולם הנוצרי נוהג לכנות את חטאם של אדם וחוה, שעברו על הציווי האלוהי ואכלו מעץ הדעת, בכינוי "החטא הקדמון". לפי ההשקפה הנוצרית, הכניעה לתאוות החומריות, לתשוקה האנושית, היא האבטיפוס לחטאים המלווים את האנושות מאז היותה. אך למסורת היהודית יש "חטא קדמון" אחר לחלוטין: מסורת יהודית עתיקה מתייחסת להשלכת יוסף לבור בידי אחיו, ולאחר מכן למכירתו לישמעאלים, כחטא היסודי שחקוק ביסוד התודעה הקולקטיבית שלנו.

על פי המסופר בספר היובלים, ספר יהודי קדום מימי בית שני, השלכת יוסף לבור, מכירתו לישמעאלים ושילוח כותונתו המגואלת בדם לאביו אירעו ב"עשור לחודש השביעי", דהיינו י' בתשרי, התאריך שבו אנו מציינים לדורות את יום כיפור. על פי מסורת עתיקה זו, יום כיפור היהודי הוא למעשה יום כפרה על חטא הניכור והשנאה של האחים כלפי יוסף. שעירי העיזים המובאים כקורבן על ידי הכוהן הגדול ביום כיפור הם זכר לשעיר העיזים שבדמו טבלו האחים את כתונת הפסים של אחיהם.

במסורת של יהודי אתיופיה מכונה יום כיפור "חגו של יוסף", זכר לאותו חטא קדמון של יחסם הנורא של האחים לאחיהם הקטן. ברבות מקהילות ישראל מקובל לומר בתפילת יום כיפור את הפיוט "אלה אזכרה", המספר את סיפורם המחריד של עשרת הרוגי מלכות - עשרה חכמים יהודים שהוצאו להורג על ידי הקיסר הרומאי, כעונש על המעשה שעשו האחים ליוסף.

קריאת פרשת וישב היא חוויה קשה לעיכול ולעיבוד. אף על פי שקל להבין את הניכור שחשו בני יעקב כלפי יוסף אחיהם, המופלה לטובה והמועדף על ידי יעקב - תגובתם ובחירתם הן בלתי נסבלות. הם מפשיטים אותו באכזריות ומשליכים אותו אל מותו בבור ריק במדבר המזרח־תיכוני הצחיח. ברגע של "רחמים" מעוותים, הם גומרים אומר ביניהם לא להביא למותו. הטיעון המנצח שבעזרתו משתכנעים האחים להציל את יוסף, הוא הטיעון המחריד שלהרוג אותו זה פשוט לא משתלם: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (בראשית לז, כו), שואל יהודה את אחיו. "מה נרוויח מזה?". בחירתם של האחים בתועלת האישית, ב"עשרים כסף", על כל רגש אחווה אנושית מינימלי, מהדהדת כאזהרה לדורות מפני אש הניכור והפניית העורף של בני ישראל כלפי אחיהם.

זה כשנה וחודשיים אנחנו נמצאים באחת מהתקופות החשוכות ביותר שידענו. 100 מאחינו ומאחיותינו מושלכים בבור, פשוטו כמשמעו. חיילי צה"ל מחרפים את נפשם בעוז מול האכזר שבאויבינו. מאות אלפי משפחות של חיילים שלא ישנות בלילות, מילואימניקים שמטה לחמם נשבר בעקבות השירות המתארך, אלפי פצועים בגוף ובנפש ורשימות חללים כואבות עד אין קץ.

נוכח כל הזוועה הזו עומדת קבוצה החברה החרדית בישראל, וכמו אחי יוסף "יושבת לאכול לחם" נוכח תחנוני האח המושלך בבור ומשווע לעזרה ולחילוץ. בניכור שלא יודע גבול ובאכזריות בלתי נתפסת, היא אוטמת אוזניה וחוסמת את ליבה נוכח הדרישה והבקשה לסיוע, לעזרה, להשתתפות, לתמיכה, להושטת יד לאחיה הזועקים לעזרה. כשהפורענות מתרגשת על אחי יוסף, הם מודים בקול בטעותם ובחטאם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (שם מב, כא). החברה החרדית בישראל עדיין רחוקה מלהודות בחטאיה.

בבוקר שבו נכתבות שורות אלו, פורסם כי ראש הממשלה הבטיח לראשי הסיעות החרדיות כי בתוך עשרה ימים יחוקק חוק ההשתמטות, המבטיח את המשך הניכור והאכזריות כלפי זעקת המילואימניקים ומשפחותיהם. כמו אחי יוסף, גם ראש הממשלה ושותפיו עושים זאת עבור ה"בצע" - התועלת הפוליטית שתבוא להם מזה על חשבון חיי יהודים כמוני, ועל חשבון אשתי וילדיי שכבר נערכים לסבב המילואים הבא.

קראתי את הידיעה הזו, והרגשתי איך ראש ממשלת ישראל פושט מעלי את הכותונת ומשליך אותי לבור. ראשי סיעות הקואליציה יושבים לאכול לחם, בעוד אני, משפחתי, קהילתי, תלמידיי וחבריי מתחננים אליהם מתוך הבור הריק לעזרה ולסיוע. העברת חוק ההשתמטות היא למכור אותנו לישמעאלים תמורת בצע כסף. היא החטא הנורא ביותר, שמלווה אותנו כבר דורות רבים, של ניכור ושל אכזריות כלפי בני המשפחה תמורת תועלת דלה וחולפת. כמו כתונת הפסים של יוסף, גם חוק ההשתמטות הוא חוק מגואל בדם.