מטולה - הרים וגבולות סביב לה. הרים רמים ויפים, ששלהי סתיו עוד מנקדים אותם בשלכת נחושתית. גבולות עוטפים אותה מצפון, ממערב וממזרח, מה שהופך אותה למעין חצי־אי יבשתי, מובלעת בתוך לבנון. המושבה שהוקמה על ידי הברון רוטשילד בשנת 1896, הפכה למועצה מקומית שבה חיים כיום כ־2,500 איש. בחלוף 128 שנים מיום היווסדה, נראה כי השנה החולפת היתה הקשה בתולדותיה. מטולה הפכה לטרף הקל של חיזבאללה וסופגת אש טילים יומיומית. עשרות מבתיה נחרבו כתוצאה מפגיעה ישירה, ומאות נוספים ניזוקו מרסיסים ומהדף.
אל מטולה אנחנו מגיעים מצוידים בקסדות ובשכפ"צים. בש"ג עומדים כמה חיילים, כאילו היה המקום בסיס צבאי סגור. רק אחרי דקות ארוכות הכניסה שלנו פנימה מאושרת. אחרי הקושי בהתחלה, מגיעה שעת חסד - חלון זמנים צר בין מטר הטילים והשמיים. מזג האוויר מאיר לנו פנים עם שמש חורפית נעימה, ושום אזעקה לא מפריעה את סיורנו.
את ביקורת הגבולות במטולה אנחנו מתחילים עם רב־סרן אביב תמיר, 31, מי שביקר את הגבול משני צידיו, הישראלי והלבנוני. אביב, סמג"ד שריון 77, גדל במטולה, והוריו גרים בה רשמית עד היום. בשנתיים האחרונות הוא עצמו מתגורר, כשהוא לא בחזית, בזכרון יעקב יחד עם יובל אשתו. את שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר, עשו עם הוריו במטולה.
"אשתי העירה אותי ב־6 בבוקר ואמרה לי שהיא חושבת שאני צריך לחזור לגדוד. הגדוד שלי היה בתעסוקה מבצעית בגזרה הצפונית ברצועת עזה. עליתי על הרכב ונסעתי ממש מהר. כמה מהר? ב־9 בבוקר כבר הייתי במוצב יפתח, ליד זיקים. לא פגשתי מחבלים בדרך, אבל נלחמתי עם מחבלים כל היום. היה לכל הגדוד שלנו יום ארוך מאוד. איך שהגעתי הספקתי לדבר כמה שניות עם המג"ד, ואז נפרדנו וכל אחד התחיל את הקרב שלו. אני הייתי כל היום על ה'דוד', הרכב הממוגן, ופיקדתי על הפעלת הטנקים שלנו.
"היו לנו היתקלויות מטווח קרוב. אתה מכבה את המחשבות ומתנתק מהרגשות ונלחם בכל הכוח. היו הרבה רגעים קשים, היה בלגן אחד גדול. הגדוד התעשת מהר ועשה כל מה שהוא יכול כדי לעצור את המתקפה. בסופו של דבר, ב־7 באוקטובר נחטפו לנו מהגדוד שבעה לוחמים ונהרגו 21. כל החטופים וההרוגים שלנו נלחמו עד הרגע האחרון. יש מנגנון כזה של שכחה, וחלקים שלמים מהיום הזה נמחקו לי מהזיכרון. אני בתהליך של שחזור מה שקרה באמצעות תחקירים. אחר כך נלחמנו חודשים רבים בתוך עזה. חיפשנו את החטופים שלנו. הצלחנו להביא רק את שקד דהן לקבורה. נותרה לנו עוד עבודה. הגדוד עדיין צריך להביא את שאר החטופים. כולם היו פקודים שלי, ויש לנו חובה מוסרית להחזיר אותם הביתה. בתמרון עצמו הגדוד איבד עוד שלושה לוחמים".
אויב מול המרפסת
זו הכניסה הראשונה שלו אל בית הוריו מאז 7 באוקטובר. ההורים מצאו משכן זמני בכורזים, ורק מעת לעת מי מבני המשפחה קופץ לבית לבדוק שהכל כשורה. החצר, שניכר שהיא מטופחת בימי שלום, הפכה פראית ומוזנחת. על המדרגות בכניסה לבית עלי שלכת ושיחים שקמלו. מהעציצים התלויים משתלשלים גבעולים יבשים ונטולי חיים. העזובה צובטת את הלב. כך נראות כל החצרות במטולה, מושבה שבימים כתיקונם טבולה כולה בירוק עד. אנחנו מתיישבים על הספות במרפסת העץ, שכמו צפה מעל הוואדי מול נוף מסחרר. הספות ספוגות אבק ומלאות עלים יבשים, אחרי שלא עשו בהן שימוש זמן רב. יש משהו מכמיר לב בעזובה שלא מתיישבת עם היופי מסביב. למרות כל זאת, אביב מרגיש שיש משהו חגיגי בהגעתו אל הבית. מבחינתו, שב אליו כמנצח.
"החזרה הביתה מרגשת, כי היא לא סתם חזרה של בוקר בהיר אחד לפתוח את הדלת. אפשר לראות ממש פה את הציר הזה", הוא מצביע מערבה. "זו העלייה שעלינו בה ונכנסנו לכפר כילא. אתם רואים, זה ממש כאן מול המרפסת של הבית שלנו. אנחנו כבשנו את הכפר שממול הבית שלי, זה שאיים עלינו. צה"ל כרגע עדיין שם, והוא ממשיך לעבוד שם. הפעם הראשונה שבה ראיתי את הבית שלי מאז 7 באוקטובר היתה מהצד השני בלבנון, כשאני יושב בטנק. השארנו בכפר כילא הרס וחורבן. בסך הכל נלחמתי במשך חודש בלבנון. התחלנו בכפר כילא והמשכנו הלאה. האמת היא שהייתי אמור לסיים תפקיד ולהשתחרר, אבל אחרי ששמעתי שאנחנו עולים צפונה אמרתי למפקד שלי שאין מצב שאני לא עולה איתם".
למה?
"כי זו מלחמה על הבית שלי. זו המחויבות שלי לעצמי, לבית, למשפחה. לא כל אחד יכול לומר שהוא נלחם על הבית שלו. יש בזה משהו מחייב. אבא שלי תמיד צחק שאם יקרה משהו במטולה, אגיע עם הטנק שלי לסייע. פתאום הבדיחה הפכה למציאות. בסופו של דבר, זה שנלחמתי על הבית נתן לי הרבה ביטחון לחזור לפה כיום. עליתי לכאן עכשיו בלי חשש. יש אזורים במטולה שהם עדיין בעייתיים, אבל פה אני מרגיש בטוח ללכת בלי שכפ"ץ. זה לא קל לחזור לבית ריק. חסרים פה הרבה דברים. פינינו את האוכל מהמקרר וניתקנו את מכשירי החשמל. בהמשך כל אחד לקח את מה שהיה הכרחי כדי להמשיך בינתיים את החיים במקומות אחרים. אין פה את הריח של התבשילים של אמא, אבל אני מקווה שנוכל בקרוב לחגוג כאן כל המשפחה יחד בשבתות ובחגים".
התמרון בלבנון עבר בשלום?
"כן, לא היתה שם התנגדות מאסיבית. לשמחתנו, לא איבדנו חיילים. הגענו מאוד משופשפים ובעלי ניסיון אחרי כמעט שנה של לחימה בעזה. הצבא ריכך פה קודם כמו שצריך. היו לנו היתקלויות עם מחבלים, אבל ידענו איך לפעול. כל הכוחות פועלים יחד. נלחמו ככוח שריון יחד עם חטיבת הצנחנים ובסיוע צמוד של חיל האוויר. למדנו לעבוד יחד בעזה. הכל היה פיקס. יש כבר היכרות קרובה בין הקצינים והמפקדים, וגם זה מסייע לעבודה בשיתוף פעולה מלא. לא אומר שזה היה פשוט, זו מלחמה, אבל היינו מוכנים והבאנו איתנו המון ניסיון מקצועי על הכלים וביטחון ואמונה שנבנו בשנה האחרונה".
האם לכם כלוחמים יש תחושת סיפוק ממה שישראל השיגה עד עכשיו?
"אמרת נכון שאנחנו לוחמים, אז אני לא יודע להגיד מה מדינת ישראל השיגה עד עכשיו, אני יודע מה חטיבה 7 השיגה עד עכשיו. זה חצה כל קו דמיון שחשבנו שנגיע אליו, עמדנו בכל משימה ואף יותר מזה. מכל אלה גדוד 77 מסופק, ואני כסמג"ד מסופק".
קח אותי לרגע שנצרב בך מהלחימה בתוך כפר כילא.
"יש לי יותר מרגע - זה היה לילה שלם, הלילה האחרון שלנו שם. הגדוד קיבל משימה להרוס תשתיות טרור ואמל"ח בכפר. מצאנו שם קצת תת־קרקע והמון אמצעי לחימה. אגב, הרבה יותר ממה שחשבנו שיש שם. לא העליתי בדעתי שבכפר כילא צברו כל כך הרבה אמצעי לחימה, לאין ערוך הרבה יותר ממה שהיה במטולה עם פרוץ המלחמה. מטולה היתה חולמת שתהיה בה ב־7 באוקטובר כזו כמות של תחמושת. הוצאנו משם משאיות רבות עמוסות בתחמושת מכל הסוגים. בלילה האחרון קיבלנו 20 טונות חומר נפץ כדי לפוצץ שם את מה שצריך, כדי שאף אחד לא יצטרך לשבת פה במרפסת בחשש. חומר הנפץ היה מחולק לחבילות של טונה כל אחת. פיזרנו את הכל. אחרי שהנחתי את הטונה האחרונה, יצאתי דרך החור שעשינו בחומה של גדר המערכת, עמדתי כמה דקות בשקט והסתכלתי על מטולה. באותם רגעים הרגשתי שאפשר לחזור למטולה. זה רגע שחקוק בי".
אפשר לחזור למטולה? אתה מאמין שההורים שלך יישבו כאן עם הנכדים שלהם?
"אפשר לחזור, חד־משמעית אפשר. עשינו הכל בשביל שכולם יוכלו לבוא לכאן. אני לגמרי מאמין ורוצה שזה יקרה. זה החלום שלי שההורים שלי יישבו פה עם הנכדים".
מה צריך לקרות כדי שאבא ואמא יוכלו לחזור לכאן?
"מבחינתי, שפשוט לא יעצרו אותם בש"ג. עשינו הכל כדי שהם יוכלו לחזור, עכשיו הם רק צריכים לעלות על הרכב ולבוא".
אבל יש פה עדיין ירי, והיו הרוגים לפני שלושה שבועות.
"אני יושב פה כרגע בבית בביטחון מלא. יש אזורים אחרים במטולה שהם אולי יותר בעייתיים, אבל צה"ל משנה את פני הצפון".
ההסכם על הפרק צופן בתוכו עתיד טוב למטולה?
"אני יודע לענות רק על עצמי - בתור מישהו שהיה גם פה וגם שם, שיודע איך הצד השני נראה ומה עשיתי שם, אני יודע שאני יכול לחזור הביתה. כל אחד מחליט על עצמו אם הוא חוזר או לא".
דור הניצחון
אביו הוא תת־אלוף (מיל') צ'יקו תמיר, מי שהיה מפקד סיירת גולני, ראש מטה פיקוד צפון ומפקד אוגדת עזה. הקריירה המפוארת של תמיר האב, שכללה גם קבלת צל"ש אלוף, נגדעה עקב פרשת הטרקטורון הידועה. אבל תמיר האב המשיך לתרום לביטחון המדינה גם במילואים, ובייחוד במלחמת חרבות ברזל שבה שירת בפיקוד דרום והיה מאדריכלי התמרון בעזה. באזרחות תמיר האב מנהל את העסק המשפחתי בחולון - מכירת אקדחים ותחמושת. גם ארבעת הבנים השתתפו במלחמה, מי בסדיר ומי במילואים, בחזית ובכיתות הכוננות. למשפחה שורשים עמוקים בתרומה לביטחון המדינה, והיא גם שילמה את מחיר המלחמה - סבא־רבא של אביב, משה דובדבני, נהרג במלחמת העצמאות.
מה בן של גולנצ'יק עושה בשריון?
"אני לא שריונר במקור. התחלתי כלוחם בסיירת אגוז. כשעברתי לשריון חשבתי שזה שיגעון מוחלט, אבל מ־7 באוקטובר ועד היום אני מוכיח לעצמי שהשריון הוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי ומרכזי ממה שחשבנו שהוא. אני אמנם משתחרר, אבל לא סיימנו הכל והגדוד מכין את ההמשך. עכשיו אנחנו יושבים בצפון, מטפלים בכלים ומתכוננים לכניסה נוספת, אם תופר הפסקת האש".
יש ללוחמים עוד כוח?
"כן, זה דור של ילדים שהפתיעו את כולנו, אני חייב להגיד שגם אותי. החיילים שלי צעירים ממני בעשור. הם הפתיעו אותי באיכות, ביכולות, ברצון, בכל. לגמרי הפתיעו. הם נושאים אותנו על הכתפיים שלהם. הילדים האלה נלחמו כאריות ועשו מעל ומעבר. גדוד 77 עבר שנה מטורפת ומשמעותית".
הם יוכלו בעתיד לחזור לשגרה, לחיים?
"כן, בכל פעם אני מופתע מחדש מעוצמת החיים שיש בהם. הצבא עושה הרבה בשביל שאנשים יוכלו לחזור לחיים נורמליים. יש יותר מודעות ממה שהיתה פעם. יש לנו אחריות פיקודית כלפיהם, מכיוון שאנחנו מודעים למה שהם עברנו וחווינו איתם את הדברים. זה מייצר לנו מחויבות להחזיר אותם להורים שלהם במצב תקין".
מה החלום שלך?
"לקום מאוחר", הוא צוחק. "אחר כך לצאת לטיול עם יובל אשתי. היא סטודנטית למשפטים שמשרתת כבר שנה שלמה במילואים כקמב"צית במפקדה הקדמית של חטיבת גולני. המשמעות היא שנפגשנו מעט מאוד השנה. עכשיו, לקראת השחרור הצפוי שלי משירות קבע ושלה ממילואים, אנחנו צריכים להשלים פערים. הבטחתי ליובל שעכשיו נשקיע בעצמנו".
כמו בארי
אנחנו נפרדים מאביב הצעיר וממשיכים עם אביב המבוגר. אביב עזוז, 55, חבר כיתת הכוננות במטולה, לוקח אותנו לסיור קרבי על הקלנועית שלו. הוא לבוש בחצי מדי ב', מסתובב בלי קסדה ובלי שכפ"ץ. 15 שנה מטולה היא הבית שלו, ובבית לא הולכים ממוגנים. זה גם לא באמת ריאלי להסתובב 24 שעות עם קסדה על הראש.
"בשגרה אני פקיד, עובד הסתדרות, מזכיר איגוד מקצועי. כבר יצאתי משירות מילואים פעיל, אבל מייד ב־7 באוקטובר נחתי מחו"ל והתייצבתי לשירות. בהתחלה היינו, תושבי מטולה, מרוכזים בכמה מלונות, אבל עכשיו אנחנו מפוזרים ממטולה ועד קריית גת. אשתי נמצאת כרגע ביסוד המעלה. שכרנו שם שני צימרים. הבן שלי בצבא, את קורס מ"כים שלו הוא עשה בג'באליה. הבת הדריכה במכינה אחרי הצבא, ועכשיו יצאה לטיול בחו"ל. המשפחה לא מגיעה לכאן לבקר אותי. אני מבקר אותם. הרבה בנים של מטולה מתאבלים על החיילים בגולני שנהרגו. אלה חברים שלהם. אחד הילדים במטולה היה איתם בהיתקלות", הוא מזכיר בעצב את האירוע הקשה בגדוד 13 של גולני, וצל עובר בעיניו החודרות עמוק.
אנחנו עוצרים ליד בית שספג פגיעה ישירה של טיל בורקאן. לרגע אני מרגישה בעוטף עזה ולא במטולה. רסיסי רעפים אדומים מפוזרים בחזית הבית ההרוס. בפנים חורבן גמור. "זה מרגיש כמו בארי", אני אומרת לו.
"בכובע השני שלי אני קצין נפגעים, והייתי בסיור לקציני נפגעים בבארי. עמדתי שם ושמתי ידיים על הראש, ואז המדריך אמר לי: 'מטולה, מה אתה בשוק? אצלכם נראה יותר גרוע'. אצלנו נראה גרוע, אבל זה בלי כל הסיפור מסביב, בלי הטבח. זה הנס שלנו, של תושבי הצפון, שניצלנו מהטבח שתכנן חיזבאללה. הבית הזה הוא של איש מבוגר בשם זמי רביד. מדובר באספן כלי נגינה שריכז אותם בבית, במעין מוזיאון שאותו כינה 'תיבת הנגינה של זמי'. היו פה מאות כלי נגינה עתיקים מכל העולם, שאי אפשר בכלל להעריך אותם בכסף. הצליחו להוציא מכאן חלק מכלי הנגינה ולשפץ חלק מהכלים שנפגעו. את הבית עצמו צריך להרוס ולבנות מחדש. אבל תסתכלי על ההרס מסביב - על גגות הרעפים בכל הבתים מסביב שנשברו, על החלונות שהתנפצו. הנזק הסביבתי כאן הוא מטורף. אנחנו מנסים לשפץ, אבל לא מספיקים להגיע לכל הבתים שנפגעו, וגם לא קל להביא לכאן אנשי מקצוע. הגשם הראשון יחריב פה את הבתים שהגג שלהם ניזוק. זה מאות בתים. אנחנו עושים סקר בין הבתים ומתעדים בווידאו את כל מה שנפגע. יש בתים שרק בפנים רואים את הנזק הרב".
ממשיכים לעוד בית שספג פגיעה ישירה. בעליו ניסה להציל את מה שאפשר, והחלונות נאטמו בלוחות עץ. הבריכה שבחצר מלאה ירוקת, ומילותיה של נעמי שמר, איכה יבשו בורות המים, מתנגנות בתוכי אל מול העזובה וההרס.
"אלה בתים שניזוקו במרכז מטולה. אל שכונת הר צפייה, שזו השכונה שספגה הכי הרבה, מסוכן להתקרב", מסביר אביב. "אבל תדעו שאני לוקח אתכם לאזורים שלפני שבועיים אף אחד לא העז ללכת בהם באופן גלוי. התמרון של צה"ל משפיע עלינו. אנחנו פתאום מרגישים מרכז הארץ כי יש לנו אזעקות, כי הטילים נשלחים מעומק לבנון".
אנחנו ממשיכים אל האזור החקלאי, אל המטע של משפחת ויינשטיין. כאן נהרגו בסוף אוקטובר חמישה בני אדם - ארבעה תאילנדים ועומר ויינשטיין, חקלאי בן 47, נשוי ואב לארבעה. "פגע פה גראד שהגיע מרחוק. לא כיוונו דווקא לכאן. משה ויינשטיין, אבא של עומר, הזעיק אותי לכאן. הייתי הראשון שהגיע. הוא אמר לי שאין מה לעשות, שכולם מתו. הוא עמד פה בשער", מצביע אביב על הכניסה לחלקה. "נכנסתי בכל זאת פנימה. אחד הפצועים עוד היה עם דופק. חצי דקה אחרי הגיע חובש והתחיל לטפל. איש כיתת הכוננות יצא לקראת האמבולנס של התאג"ד כדי לכוון אותו להגיע כמה שיותר מהר למקום האירוע. זה היתרון שלנו, שאנחנו מכירים את השטח. לצערנו, הפצוע מת עוד לפני שהמסוק הגיע. זה אירוע קשה מאוד, אבל אנחנו כאן ממשיכים".
מה צריך לקרות כדי שתושבי מטולה יוכלו לחזור הביתה?
"לדעתי היה אפשר לגמור את הכל, בצפון ובדרום, בתוך חודש. אני לא מבין למה מרחו פה שנה שלמה. אבל אני לא רוצה לגלוש לפוליטיקה. בסופו של דבר, צריך שיהיה הסכם מול לבנון, ושמישהו יאכוף אותו כמו שצריך.
"אני יכול להגיד שאחרי זמן ארוך של לחימה עיקשת על הבית הממשי שלי, אני מאוד מתגאה במה שעשינו. כל לוחם ולוחם פה נחוש לעשות כל מה שנדרש בשביל להחזיר את התושבים לבתיהם, ואני מרגיש שזאת חובתי האישית בתור תושב מטולה בעצמי. אני מאמין שלא משנה מה תהיה ההחלטה המדינית, צה"ל ותושבי מטולה יוכלו להתמודד עם כל אתגר שיבוא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו