"בסוף, הגבול האמיתי הוא התלם האחרון": כשהשלווה המדברית מופרת

מעזה ועד דרום לבנון, בכל מקום לאחר 7 באוקטובר העיניים מביטות אל הגבול ותוהות - כמה הוא עמיד, מה הוא מחזיק מאחוריו ומה עומד לפניו. אותה שבת זעזעה לכולנו את אמות הסיפים. עמודי הגבול שעליהם נסמכה קורת חיינו טולטלו וקרסו. הדבר שהיה אמור לשמור עלינו התגלה כקונספציית דומינו. אבן אחת קרסה, ואחריה כל השאר. שנה של מלחמה ערערה את כל התפיסות שלנו לגבי גבולות הארץ - כמה הם רחוקים, מוגנים וחזקים. חשבנו שידענו איפה אנחנו מתחילים ונגמרים, אבל גילינו שאין לנו שמץ של מושג ירוק, כחול, או צבע אדום מהו גבול.

השבוע אנו מתחילים סדרת כתבות של "ביקורת גבולות" ישראל. התחנה הראשונה: מועצה אזורית תמר, המוכרת כארץ ים המלח, ובאופן ספציפי - הגבול הדרומי שלה ושני המושבים נאות הכיכר ועין תמר, סדום לשעבר. שם נתחיל לבדוק את המקום שבו הגבול הוא מציאות, מה נותר ממנו, והאם המושג הזה בכלל רלוונטי בעולם לימינלי.

לימינליות (בעברית - סִפִּיוּת) היא מושג אנתרופולוגי שטבע החוקר ויקטור טרנר. הוא ביקש לתאר טקסי מעבר - מהילדות לנערות ומנערות לבגרות. טרנר סבר שהדרך לשינוי בין מצבי האדם היא לעבור שלב ביניים, שלב לימינלי, שבו האדם אינו נמצא עדיין במעמד החדש אך כבר עזב את הישן. המצב הזה מתאים כל כך לאזורי הגבול הישראלי, בזמן ובמקום האלה - חוסר בהירות וערפול מוחלט, הקווים מטושטשים, הזהות אינה ברורה, הכיוון לא מגובש, הגבולות הרגילים של המחשבה וההתנהגות משוחררים ופותחים את הדרך למשהו חדש.

"תראה איך רואים פה הכל לאורך השנים", מתפעם ניר ונגר מול אתר מפות ישראל. ניר, ראש מועצת תמר, הוא שומר החיים שלצד ים המוות. גבול ערבה סדומית וים שנעלם. בחדווה טכנולוגית ניר מראה מציאות עגומה: "תראה מה היה המרחק בין חמי עין גדי לים המלח בשנת 2005, ותראה מה המרחק כיום". יותר מחצי קילומטר של ים התאדו ונעלמו. עד סוף היום עוד נשוב אליהם, אבל לא זו הסיבה למפגש בגבול.

מוקדם בבוקר יום שישי, לפני שלושה שבועות, הגיעו שני מחבלים לבושים במדי צבא ירדן אל גבול ישראל וניסו לחדור לאזור נאות הכיכר ועין תמר, מדרום לים המלח. התצפיתניות של גדוד איסוף 727 זיהו את השניים כבר מעבר לגבול, וכוחות צבא הוזעקו למקום. במהלך חילופי האש חוסלו השניים, ושני חיילי צה"ל נפצעו. בתקופה שבה כל יום הוא מלחמה בכמה חזיתות, חטופים ואינספור התרחשויות, איומים והתרעות, נדמה שהאירוע היה כלא היה. אי־שם בגבול קרה דבר־מה, אבל עבר ונשכח, הלאה. אין מה לראות.

אנו יוצאים ממשרדי המועצה לשוטט ברחבי ארץ ים המלח, בין מפעלים, בתי מלון ויישובים. בתחילת הסתיו, לאחר שנה שבה המועצה האזורית הפכה להיות עיר מקלט למפונים, חוזרת מועצת תמר לאט־לאט להיות ארץ תיירותית עם יופי מלוח למכביר. "ידעת שכל הפרמטרים הבריאותיים של המפונים המבוגרים השתפרו בתקופה שבה הם חיו בים המלח?" אומר ניר, "זה הברום והאוויר, עושים טוב לאנשים".

שטח ההפקר

בג'ינס, בחולצה שחורה ועם עגיל קטן, ניר שמח לדבר איתי על אהבותיו - משפחתו, מוזיקה ואופנועים. בבחירות האחרונות אף אחד לא התמודד מולו על ראשות המועצה. קל להבין למה. עם הרבה קסם, הוא מסוג האנשים הטובים שיוצרים המרחקים. מצד אחד תשוקה עזה לחיים "כמו בכל מקום", מצד שני גישת "יאללה, חייבים לעבוד עם מה שיש כי זה מה שיש, וזה תמיד הכי טוב שיש". אנשי תכלס מעשיים, עם חלומות סבירים. אנו עומדים על חוף הים, כמה נשים יוצאות מהמים כוונוס בחופשת תחילת הסתיו. חלק מחייכות אל המצלמה, חלק עושות פרצוף. כך או אחרת, מדובר בהתאוששות הולכת וגובהת במקום הכי נמוך בעולם.

כמה "גבול" יש למועצת תמר?
"מעין גדי בצפון עד עין חצבה בדרום יש לנו כמעט 90 קילומטרים של גבול. זה לא אותו גבול כל הזמן - חלק ממנו הוא גבול ימי באזור עין גדי על שפת ים המלח, חלק הוא באזור התעשייה והבריכות. יש את מפעלי ים המלח משני צידי הגבול, הוא עובר בדיוק באמצע בין הבריכות של מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים".

ואיך הגבול נשמר?
"בעיקר באמצעי תצפית ומודיעין. באזור ים המלח החבר'ה מהביטחון של המפעלים עובדים בשיתוף פעולה. יש כלי שיט של המפעלים שעובדים. בעבר היה פה חיל הים, אבל כבר לפני 40-30 שנה זה השתנה".

יש סיכוי שמישהו יצליח לעבור דרך הים?
"הסיכוי שהוא יצליח לעלות על החוף הישראלי קלוש. היו ניסיונות כאלה דרומה יותר. זה גבול של שלום, לרוב גבול שקט. נכון שיש כל הזמן ניסיונות הברחה - אם זה נשק, סמים, ואם עובדים בלתי חוקיים. אני מכיר את זה באופן אישי מהשירות שלי כחבר יחידת חילוץ".

באתר המפות ניר מראה כיצד אפשר ללכת מירדן ברגל ולחצות את ים המלח לתוך ישראל. אלא שהפעם אלו לא בני ישראל שעוברים את הים בחרבה - אלו סוחרי סמים, סוחרי בני אדם, וסתם סוחרים בגורל שמנסים את מזלם להגיע אל הארץ המובטחת. "זה קורה בעיקר באזור שבין מצדה לבין המלונות, באזור הבוצי של נחל ערבה. הם עוברים דרך הבריכות, יש שם מעברים מעל התעלות שלוקחות את המים של ים המלח מהחלק הצפוני לחלק הדרומי, למפעלים - גם של הירדנים וגם הישראליים. מדי פעם, בעקבות שיטפונות, השטח הופך לבוצי, וכשהם מנסים לעבור את זה בחושך אנחנו צריכים להגיע פנימה עם יחידת החילוץ ולחלץ את הגופות שלהם. לא מזמן חילצנו גופה של צעירה מסרי לנקה". דיבורו של ניר דועך, ושמחת החיים שלו נאלמת לרגע. ניר מראה לי תמונות של החילוץ משטח ההפקר, לא דרך מוצלחת במיוחד להיפרד מהעולם הזה.

מה לגבי הצבא הירדני? איך הוא מתפקד כשומר הגבולות?
"די ברור שהצבא הירדני עושה מאמצים מאוד גדולים לשמור על השקט לאורך כל הגזרה. זה בניגוד למה שקורה בצפון, נגיד, שם לא הצבא הלבנוני ולא אף אחד אחר שומר. שם אין בכלל מדינה, זה רק טרור. ירדן היא מדינה מורכבת - יש מספר גדול של פליטים פלשתינים, אבל יש אינטרס לשמור על השקט. יש להם מספיק בעיות פנימיות אחרות. הבעיה היא שאצלנו שמים את החיילים הטובים ביותר על הגבול, אצלם שמים את הטובים לשמור על המלך, אז אתה יכול להבין לבד את מי שולחים לגבולות... אגב, המדיניות שלהם באזור הגבול ברורה מאוד - לירות כדי להרוג".

מה שמוביל אותי לאירוע שהיה לכם בחודש שעבר. חדירת מחבלים מירדן נשמע כמו משהו משנות ה־50 עם כל סיפורי הפדאיונים.
"זו הפעם הראשונה, לפחות ב־50 השנים האחרונות, באזור שלנו. התצפית זיהתה אותם מהר מאוד, הם חתכו את הגדר וניסו להיכנס - זו לא חומה כמו בעוטף עזה, זו גדר שאפשר לחתוך בקאטר. הכוח הגיע וחיסל אותם".

מזל גדול, אבל זה דבר די מדאיג, בטח לאחר אירועי 7 באוקטובר.
"אני עוד מעט בן 60, כל חיי אני באזור ים המלח, הפעם הראשונה שבה שמעתי אזעקה היתה במתקפה האיראנית הראשונה ב־14 באפריל. האזעקה הקודמת היתה במלחמת המפרץ, אבל אז הייתי בירח דבש, ומי שומע אזעקות", ניר צוחק, אבל מייד מרצין: "היום זה לא עניין של כמה אתה קרוב או לא קרוב לגבול - התושבים בחיפה נמצאים במקלטים הרבה יותר מאשר אני שחי על הגבול. היום אנחנו חיים בעולם אחר - יורים עליך מ־2,000 ק"מ, אם אלה איראנים, עיראקים, תימנים ואם מצידון. לפני 7 באוקטובר אני לא חושב שמישהו פה חשש שייכנס לו כטב"ם מעל הראש. המטרה שלנו כיום היא לא לנרמל את זה ולחכות שיתפנו אלינו. אנחנו לא יכולים לחיות בתוך בונקר, הגבול הוא אתגר שקיים ואנחנו נערכים אליו".

לא ברור, לא תמיד מסומן

כביש 90 משתרע כסרט אספלט צר בין ישראל לירדן. ממנו פונים מזרחה, והדרך לנאות הכיכר ולעין תמר מתפתלת בין צוקי מדבר יהודה לארץ דרום ים המלח. דבר מוזר הוא גבול. הטבע מתפרע לאורך עידנים של צמיחה והרס. כאבי גדילה שהתעצבו לגבעה. מיליוני שנות דמעות מתחתרות בעמק הנחל, שעכשיו אכזב ומלא כזב מים. לטבע אין גבולות, רק מגבלות. אבל האדם מפקיע את ההר או הנהר, אומר עד כאן ומכאן. הסוף של משהו ותחילתו של משהו אחר. ככל שמעמיקים דרומה, כך הגבול הופך מופשט יותר. אין גדר גבוהה, אין מגדלי שמירה מאיימים, רק קו דמיוני שמפריד בין שתי מדינות, בין שני עמים.

צהרי היום בשדות סדום. כאן "סוף הקיץ" הוא רק שמועה מארץ רחוקה. השמש קופחת, אני נוסע בטרקטורון מטרטר עם רונן שושני, תושב עין תמר. מאחורינו עולה עמוד ענן, כמתריע למרחקים - כאן יש חיים. פעם אלוהים חיטא את חטאי בני האדם שחיו כאן באש ובגופרית מהשמיים. כיום גם בסדום, מדרום לים המוות, מתקיימים פה חיים חקלאיים, פלא. רונן עוצר את הטרקטורון מול שלט כתום קטן: "זהירות מוקשים", לצד השלט תלתליות קטנות שקועות בחול. "אתה רואה", הוא אומר, "זה הגבול". אני מתקשה להאמין. עמוד בודד שלצידו כמה תלתליות שקועות בחול, שאפילו חתול יכול לעבור מעליהן, ומבלי לקפוץ. ואם מביטים צפונה או דרומה, שם בגדרות שקעו בחול כליל. תמונת שממה הוליוודית היא מציאות גרועה מאוד לחיות בה.

"זה הגבול?" אני שב ושואל, מקווה שאני לא מבין את מה שאני רואה. רונן מהנהן, הוא כבר מכיר את חוסר האמון הזה. "לפני שבוע בחג כשנסעתי לשדות ראיתי משפחה ישראלית שהגיעה לכאן איכשהו. ההורים פתחו שולחן והתיישבו, והילדים שיחקו פה לידם. אמרתי להם 'חברים, אתם מבינים שהילדים שלכם כבר בירדן, ושיש פה מוקשים שנסחפו עם השנים?'. האבא לא האמין לי שזה הגבול. ככה? פרוץ לגמרי? בקושי מסומן? ככה זה..."

אנו ממשיכים לנסוע לאורך שביל האבק, אל היעד שלנו - שדות התמרים והעגבניות שרונן מעבד. הגבול לימינלי, מעורפל ולא ברור, אבל הטעם שלהן חזק, מתוק ומובהק, הכל פרט למעורפל.

"הגעתי לכאן ב־2007", מספר רונן, שנולד במושב מזור במרכז הארץ וגדל לאורכה ולרוחבה. "נמאס לי מהמרכז, מההמולה". כמו רבים מתושבי האזור, גם הוא הגיע לכאן בחיפוש אחר שקט, אחר מרחבים מקראיים, אחר התחלה חדשה. הקים משק חקלאי, נטע תמרים, עשה ילדים. פרק א', עכשיו פרק ב' עם מוריה שהגיעה לכאן מבאר שבע. בית קטן בקצה העולם, תמונות חופשות על המקרר, שולחן אוכל שהוא משרד, מטבח שהוא פינת אוכל, סלון שהוא חדר אורחים, שמחת החיים הפשוטים.

אבל להיות חקלאי בישראל של 2024 זה סיפור מורכב. "פעם היו בארץ 70 אלף חקלאים", הוא אומר, "כיום בקושי 7,000". המספרים מדברים בעד עצמם. מחירי המים, העובדים הזרים, הרגולציה - הכל הופך את החקלאות למשימה כמעט בלתי אפשרית. "כשאתה קונה עגבנייה ב־9 שקלים החקלאי רואה מזה חצי שקל במקרה הטוב".

כדי להתמודד עם המציאות החדשה רונן ואנשי המושבים בסדום מחפשים דרכים יצירתיות להתפרנס. בקרוב יהיה כאן פסטיבל "מסדום באהבה", ופארק מים קדום נפתח בנאות הכיכר. "הבנו שאין מה לעשות, יצאנו מהקופסה", מסביר רונן, ומספר על המיזם שלו - "התמרים של שושני": "התחלנו לעשות תיירות חקלאית. מביאים קבוצות, עורכים סיורים, קטיף עצמי של תמרים".

הנוף בקצה המושב מספר את הסיפור כולו: מצד אחד גן עדן מדברי בסדום - טרקטור ירוק, שדות מטעי תמרים, זריחות מרהיבות מעל הרי מואב, מצד שני המציאות הביטחונית מחלחלת לכל פינה.
לתושבי עוטף עזה היה משפט מפורסם ביחס למצבם: "90% גן עדן, 10% גיהינום", אבל זה היה בעולם אחר וקדמון, העולם שלפני 7 באוקטובר. כשאני שואל את רונן אם התמהיל הזה נכון גם כאן, עיניו מרצינות. "עד 7 באוקטובר חיינו בתחושה של שלווה מוחלטת. היום יש יותר מתח, יותר ערנות. פעם הייתי יורד לשדה באחת בלילה, בלי חולצה אפילו, היום כבר לא". 60 מטרים - זה המרחק בין שדות התמרים של רונן לבין החיילים הירדנים. "זה כל כך קרוב שאפשר לראות מי מהם לא התגלח. פעם הייתי מנופף להם לשלום. הם אף פעם לא החזירו, אבל זה היה בסדר". כיום המצב שונה. הגבול השקט הזה, שהיה כמעט שקוף במשך שנים, הופך למוחשי יותר.

"פעם היתה פה תרבות של בני נוער שנוסעים על טרקטורונים לאורך הגבול עד מושב עידן", נזכר רונן, "השנה, כשהבן שלי שחר ביקש לעשות את זה, אמרתי לו 'לא עכשיו'".

למרות השינויים והאתגרים, רונן לא מתחרט לרגע על הבחירה לחיות כאן. "לא הייתי מגדל את הילדים שלי בשום מקום אחר", הוא אומר נחרצות. "יש פה קהילה חמה, חינוך טוב, איכות חיים שאי אפשר למצוא במקום אחר". ובכל זאת, זו ארץ הגבול - אני מזכיר לו. "תסתכל", הוא מכוון אותי אל קצה השדה שלו, "אתה רואה את זה? בסוף הגבול האמיתי הוא התלם האחרון". כאן משפטים שכאלו יוצאים מספרי ההיסטוריה אל מציאות יומיומית, מעשית, עושה, וגם מודאגת.

סנונית ראשונה במצדה?

"סופרמרקט, עוד קילומטר וחצי", מכריז השלט הצבעוני בדרך לנאות הכיכר ועין תמר. לא במקרה שמו אותו כאן, נקודת הייאוש. שכן הכביש מתפתל לתוך הכלום, עד שקל לאבד את התקווה שיש בקצה המפה משהו אמיתי.

חבורה של חרדים צעירים חונה ליד השלט, מחפשת את הכניסה ל"מעיין הנסתר". "אל תצלם אותנו", הם מבקשים, "אנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב ציבורית עכשיו, שלא יחשבו שאנחנו נהנים בעוד חיילים מתים, לא נעים". אכן, זה מאוד לא נעים, אני מסכים איתם, וחושב על המכתב שכתב הרב לנדו, שהשנה תלמידי הישיבה לא צריכים לצאת ולבלות בין הזמנים, כדי שלא ייראה כאילו החרדים נהנים בזמן שישראלים אחרים נלחמים ונהרגים.

"תבין, זו החופשה היחידה שלנו בשנה, ואנחנו תכף חוזרים לישיבה ללמוד, זו לא אצבע בעין. אתה לא מכיר ישראלים שנסעו לחופשה בחו"ל גם בזמן הזה?"

קל לשפוט אחרים, קשה לשפוט את עצמך. גבולות מכריחים אותך לשפוט את הזמן והמקום, מה שייך ומה לא. ואולי דווקא זה ששלושה צעירים חרדים מחפשים את המעיין הנסתר בסדום אבל מתפדחים שהם לא מתגייסים מסמן את תחילתו של סיפור ישראלי חדש.

אני חוזר לניר, שואל אותו איך הוא רואה את המצב הביטחוני כרגע באזור שלו. "הבן שלי רס"ן שמשרת בצבא ובעזה עכשיו", הוא אומר. "צה"ל - צבא הגנה לישראל. אבל הגנה הורגת". כמו שאומרים - ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. כן, אנחנו צריכים להיות חזקים, צריכים לדעת להשקיע ולהרוג את האויבים שלנו. הכל נכון, אבל בסוף אנחנו לא יכולים להתחפר מאחורי כיפת ברזל אינסופית.

"התפקיד שלנו הוא לקיים את המטרה המדינית - להמשיך לעבד את האדמה, להמשיך לקבל תיירים, להמשיך להפריח כל מקום במדינה שלנו, גם בפריפריה של הפריפריה. זה צריך להיות בשיתוף פעולה - המעגל ההיסטורי של החקלאות עם התיירות, עם הצבא, עם ההגנה. עכשיו כל הזמן ינסו לשגע אותנו. כל עוד זה מחבל בודד כזה או אחר - נתמודד איתם. כשזה יהיה צבא - אז זו מלחמה. בסוף הכל מתחבר - התשתיות, הביטחון, החברה. אנחנו צריכים להשקיע בפריפריה גם בזמני שקט, לא רק אחרי אסונות. צריך להבין שהכל קשור - הכבישים, התיירות, החקלאות, הביטחון - הכל זה מארג אחד של חיים כאן".

אבל מה יהיה עם עורק החיים הראשי שלכם - ים המוות הנעלם?
"זו מורכבות גדולה. אני לא נגד התעשייה שמחיה פה את אנשי המקום, אבל אי אפשר גם לא לשמור על משאב הטבע הנדיר הזה. וגם בשביל זה אני נוסע לירושלים פעם בשבוע, כדי שיזיזו תוכניות להתחיל לפתור את הבעיה".

אתה מדבר על פתרונות כמו תעלת הימים?
"כן, גם זה עולה שוב על הפרק".

ואתה מאמין שזה יקרה?
"גם האופטימיסט וגם הפסימיסט מתים אותו הדבר, ההבדל הוא איך הם חיים".

המשפט הזה מלווה אותי כהד קולה של אשת לוט, כשאני נוסע לאורך הים. קבוצת ציפורים נודדות עושה איתי רייסים מי יגיע ראשון למלונות. חסרות גבולות, הציפורים נודדות בחופש האמיתי. פשוט להיות, לעוף, לדאות, להיטרף, לגווע מרעב, או להגיע ליעד המוצלח, במסע אחר השמש.

השמש מתחילה לנטות אל הים. אני עוזב את ארץ ים המלח. בעליות לערד הגבול נראה שקט, כמעט רדום. אבל משהו שם השתנה. עוד פיסת תמימות ישראלית אבדה, וגם בפינה המרוחקת הזו של המדינה החיים כבר לא יהיו כשהיו. בכל זאת, אנשים כמו ניר ונגר, רונן ומוריה שושני, ממשיכים לחיות כאן, לגדל את ילדיהם, לעבד את האדמה. אולי זה הניצחון האמיתי - להמשיך לחיות חיים נורמליים במקום שהוא כל כך לא נורמלי. רגע לפני שאנחנו יורדים לדפוס ניר מעדכן אותי על כטב"ם במצדה, סנונית ראשונה למה שעתיד לבוא? לאיראנים הפתרונים. הוא צוחק: "נו, יכולת למצוא משהו יותר סמלי מזה לסיים בו את הכתבה?".