חוד החזית: תושבי מנרה עוד לא בטוחים שהגיע הזמן לחזור

את הסיפור של מנרה, מסביר לי רבש"ץ הקיבוץ שמעון בן גידה, אפשר לתמצת בשלוש מילים, שגם מתחרזות - הר, קר, סְפָר. "מי שלא מבין עד עומק העצמות את המשמעות של שלוש המילים האלו, לא יחזיק פה מעמד", הוא אומר.

בן גידה מכוון אותי משער הקיבוץ אל המוסך שממנו הוא מנהל את כיתת הכוננות. מנרה נראה כמו עיירת רפאים, אבל במקום קוצים מתגלגלים זו ארץ העלים הנושרים והבזנ"טים הפזורים על הקרקע. הוא מוביל אותי למוסך הגדול. ברדיו הדולק ירדנה ארזי שרה: "הביתה, הביתה, כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן". בין שורות דוממות של כלים כבדים בולטים כמה טרקטורים עתיקים ומבהיקים, שהתחביב של בן גידה הוא לשחזר אותם לרמה מוזיאלית. היום הם עומדים דוממים, צוברים אבק בזמן שהוא ממשיך במשמרתו.

בעוד שבועיים ימלאו לו 60, הוא נשוי, אב לשניים וסב לשני נכדים. הוא מדבר בטון מדוד של אדם שראה יותר מדי, אבל מסרב להישבר. "80 מתוך 140 בתים הרוסים", הוא אומר, "אבל אל תתפוס אותי במספר המדויק, זה מה שאני יודע". פניו החרושות מספרות את סיפורם של חודשים ארוכים, שבהם הוא צפה בדאגה בבית שלו הופך לשדה קרב ובקהילה שלו מתפרקת ונפוצה על פני הארץ.

בימים כתיקונם, הדרך למנרה יכלה בקלות להיות אחת האטרקציות היפות של ישראל. מעל האריה השואג וכפר גלעדי, הכביש מתפתל מעלה אל קצה אצבע הגליל. הנוף מקפיא נשימה. זו לא מטאפורה, יותר קר כאן משמעותית מאשר בתחתית. החורשות עבותות, הסיבובים מסוכנים, והכביש מקורצף או מגורד לאחר שכלי רכב צבאיים חרצו באספלט. פרט למשאיות כפולות קבינה, כמעט אין מכוניות. אם תהיתם מה המשאיות עושות כאן למעלה, התשובה מתגלה בהמשך - מנוף ענק יוצק בטונדות מהשמיים על קצה הצוק. שקט הררי מופר מדי פעם בהדי פיצוצים מרוחקים. ככה נראה קו הגבול בזמן מלחמה.

באחד הסיבובים הוקמה פינת זיכרון עם פסלי מתכת. בצמוד אליה מעקה הכביש נפגע מטיל חיזבאללה. דרך החור שנפער ניתן לראות את העמק שמתחת, קריית שמונה פרוסה כולה למטה. כל סיבוב ופיתול מקרב אותנו למה שמרגיש כמו קצה הצוק, או סוף העולם באעדה־באעדה־באעדה שמאלה. בגובה של כמעט 900 מטר מעל פני הים, מנרה עומד על גבול לבנון, נקודת משמר אחרונה של כל מה שמאחור. הרבה מקומות נידחים יש בישראל, אך אין יותר סְפָר מכאן.

בעקבות טבח 7 באוקטובר, תושבי מנרה התפנו כמעט מייד. הפחד שלהם לא היה תיאורטי. לאחר שנים שבהן כולם ידעו כי כוחות רדואן של חיזבאללה אורבים ממש מעבר לגבול בלבנון - אף אחד לא רצה להסתכן ולהפוך לגרסה הצפונית של הטרגדיה שהתרחשה ביישובי העוטף.

כל תקלה הפכה למשבר

ההרס ניכר מייד. "לרוב הבתים אי אפשר לחזור כרגע", פוסק בן גידה. לא רק הבתים פגועים, גם חלק מהתשתיות הפכו להריסות. חלקן מאש האויב, חלקן מכורח המציאות. "הטנקים של צה"ל נזקקו לנתיבים דרך גינות וחצרות כדי להגן על היישוב. בסדר, היה צריך - אז עשו. צבא", הוא אומר במשיכת כתפיים שמביעה השלמה יותר מאשר ייאוש.

לאחר הפינוי בתחילת המלחמה, החיים כאן השתנו דרמטית. מנרה הפך לקיבוץ רפאים, ואז למטווח השעשועים של הכפר הסמוך, מיס אל־ג'בל. בן גידה ואנשיו נותרו בהר עם תסכול עצום. צוות האבטחה שנשאר עדיין לובש מדים, מסייר ברחובות הריקים ובין הבתים הנטושים. בימים הראשונים של המשבר, אנשי מנרה הרגישו שכוחי־אל. "חיכינו וחיכינו שצה"ל יפעל בלבנון", אומר בן גידה, "איך תיאר את התקופה קלפר (מפקד אוגדת הגליל היוצא, תא"ל שי קלפר) - היינו 'כמו אריה בכלוב', יכולנו רק לספוג את האש הנכנסת".

הקשיים שעימם התמודדה כיתת הכוננות על ההר היו בלתי פוסקים. הפסקות חשמל פעמיים בשבוע השאירו אותם בלי מים, ללא שירותי חירום. "אף אחד לא הגיע - לא כיבוי אש, לא מד"א, קל וחומר בעלי מקצוע. יש בעיה של ביוב, תקשורת, כל דבר בעצם - כולם פשוט אמרו 'מנרה? תודה רבה'. אחרים שאלו ישירות 'מה אתה עושה שם בכלל?' אף אחד לא רצה להגיע. כולל אספקה, כולל אוכל".

אז החיים הפכו לסדרה של אלתורים ולהישרדות יומיומית. "היינו מנותקים לגמרי. אם היו התרעות - אין בא ואין יוצא. בחורף זה היה עוד יותר קשה, עם הפסקות חשמל תכופות יותר. וכשאין חשמל, אין מים". בן גידה מתאר איך פיתחו שיטות להתמודד: נוסעים בכבישים בלי אורות, תחת אש מתמדת. "היינו נוסעים בערפל, במהירות מטורפת בירידות החדות, כי אמרו לנו שכל מה שמתחת ל־80 קמ"ש הופך אותנו למטרה קלה. היה האמר אחד שנסע לאט מדי בין משגב למנרה, וחיזבאללה צילם את ירי הטיל ואת הפגיעה והפיץ את זה. היינו מתאמים עם הצבא זמני תנועה בטוחים ואגירת מים ומזון בכל הזדמנות". "הישרדות" גרסת המציאות, לא הריאליטי הטרופי.

"אנשים לא מבינים מה זה לחיות על כביש מטווח. אנחנו רחוקים מכל מקום. כל דבר קטן וכל תקלה הופכים למשבר. מזגן שמתקלקל נשאר מקולקל. צינור שמתפוצץ יכול להשאיר אותנו בלי מים לימים שלמים. היינו צריכים ללמוד להיות חשמלאים, אינסטלטורים, טכנאים - הכל".

התקשורת, שאולי היתה יכולה לחשוף את המצב הקשה, כמעט לא הגיעה. "היה כתב או בלוגר אחד, שאפילו לא היה כאן, שעוד העז לומר שאנחנו סתם מגזימים ושלא נפגענו פה", בן גידה נזכר במרירות. "גם כלי התקשורת הממוסדים לא רצו להגיע לפה. הרבה פעמים דיברנו דרך הטלפון או ברדיו. אבל היו גם נקודות אור מעטות. מעט מאוד כתבים הגיעו לפה, רק החזקים והקשוחים".

כשהמצב הגיע לנקודת משבר, שמעון החליט לצאת לתקשורת בעצמו. "הייתי חייב. היה לנו מחסור חמור בציוד צבאי. נאלצנו להשתמש בציוד משנות ה־80 - קסדה, אפוד לא קרמי, בלי נעליים מתאימות. שכפ"צים ממלחמת לבנון הראשונה, לא השנייה. ועם אותו ציוד מיושן נשארנו עד 2023. איך אפשר לצאת למשימות עם יחידות צה"ל במנרה כשלהן יש ציוד מתקדם ולנו יש ציוד מיושן?"

לפני הביפרים - ואחריהם

בן גידה הגיע למנרה ב־1983, כחלק מגרעין נח"ל. במקור מאור עקיבא, למד בבית ספר חקלאי במאיר שפיה. "התחתנתי עם בת משק ונשארתי", הוא אומר משועשע. תסביר לי משהו, אני תוהה, בסוף, עם כל המטווחים והכל - למה באמת להישאר? הוא מהרהר, לרגע נראה כמתקשה להסביר את הדברים, גם לעצמו. "משפחה וחברים אמרו לנו ללכת, אבל אנחנו, כיתת הכוננות, נשארנו. חלקית כדי להגן על הבתים, אבל בעיקר כדי להראות לחיילים שהם לא שומרים על מוצב ריק". הוא שמר על קשר הדוק עם היחידות הצבאיות השונות שהוצבו כאן, והפך למקור של מורל עבור המפקדים, שלעיתים נשברו תחת הלחץ. "כשראיתי מ"פ נשבר, אמרתי לעצמי שאני לא יכול להרשות לעצמי להישבר ולעזוב, ושאני זה שצריך להרים לו את המורל".

אחר כך הגיע מה שמכונה כאן "התמרון" - המבצע הצבאי שסימן את נקודת המפנה. "מאז התמרון אנחנו בעולם אחר. מעט מאוד ירו עלינו. עד אז היו רק תגובות נקודתיות ליריות שלהם - אבל ברגע שהיה התמרון באמת הרגשנו קצת יותר טוב. אבל בוא ואגיד לך, היום ששינה את הסטטוס הנורא שהיה כאן היה מבצע הביפרים. משהו השתנה. פתאום חיזבאללה הרגיש איום, הרגשנו את התפנית. זה הוריד להם את האוויר מהמפרשים, והרגשנו שצה"ל נכנס לאירוע ומתחיל להגיב בעוצמה".

היום קהילת מנרה עדיין מפוזרת ברחבי המדינה, ממלון בטבריה ועד לערבה, והדבר משפיע עמוקות על המרקם החברתי. "כל אחד עשה את החשבון לעצמו - חלק הכניסו את הילדים למסגרות חינוך חדשות, אנשים רואים דברים אחרים שלא ראו קודם, בענייני רפואה ותחבורה. אפילו מזג האוויר שונה לגמרי. אירועי השנה האחרונה משפיעים על כולם - יש משפחות שמתפרקות, זוגות שמתגרשים. הלחץ והטראומה משאירים צלקות שלא תמיד נראות לעין".

לפני שאנחנו נפרדים, הוא לוקח אותי לראות בית שרוף בקיבוץ. המראה מצמרר: על אדן החלון החרוך עומדת חנוכייה, ומבעד לשלד השרוף של המבנה מתנופף דגל ישראל. הניגוד בין סמלי החיים והתקווה לבין החורבן שסביבם מספר את סיפורה של מנרה כולו. במבט החוצה אל העמק שממול, ניתן לראות שלא נותר הרבה מהכפר היורה, מיס א־ג'בל.

"פעם היו שם אורות - היום כלום, חושך מוחלט, אין שם איש", אומר בן גידה, ושום רמז לשמחה, לסיפוק או לנקמה לא נשמע בקולו. כשאני שואל על העתיד, תשובתו מדודה אך ברורה: "הכל תלוי באיך שיסתיים העניין בלבנון. לפני שמחזירים את מנרה ואת תושבי הצפון, צריך לטפל בלבנון. אם לא יצליחו למגר את חיזבאללה, ואני לא יודע באיזו דרך יעשו את זה, ואנשים יידעו שחיזבאללה עדיין פעיל כאן - יהיה קשה להחזיר את כולם".

גבול? עניין של השקפה

ההרס בלבנון נרחב, אבל לבן גידה אין אשליות. "שני הצדדים ירצו לבנות מחדש את בתיהם. וזה לא שהם הניחו את הנשק. אני לא יודע מי יכול להבטיח לתושבים כאן 100 אחוז ביטחון. תמיד תהיה אפשרות של איזה פלשתיני מתוסכל בכפכפים ועם נשק מאיזה מחנה פליטים שינסה לעשות פיגוע. זה יכול לקרות גם במרכז". ומה לגבי פתרונות דפלומטיים, אני שואל. הבעת פניו מעידה על ספקנות, שנולדה מניסיון של שנים ארוכות.

שמש של יום קצר מאיימת לשקוע מעל הצוק, ובן גידה מציע את המחשבות האחרונות שלו על העתיד: "להגיד לך שהיה קל? לא היה קל. ראיתי את הקושי של החיילים, בסדיר ובמילואים, שעזבו משפחות ועבודה כדי לבוא למקום כל כך רחוק ומסוכן. הערכתי אותם הערכה אינסופית. נפגעו פה חיילים, נפצעו חיילים, נהרגו חיילים מגדוד 51. היינו בהלוויות, ואנחנו בקשר יומיומי איתם".

"היינו נוסעים בכבישים בלי אורות, תחת אש מתמדת. נוסעים בערפל, במהירות מטורפת בירידות החדות, כי אמרו לנו שכל מה שמתחת ל־80 קמ"ש הופך אותנו למטרה קלה"

הוא משתתק לרגע, ואז מוסיף את המשפט שמתמצת אולי יותר מכל את תפיסת הסְפָר שלו: "שואלים אותנו אם אנחנו גרים קרוב לגבול. אני אומר להם לא - אנחנו לא גרים קרוב לגבול, האויב גר קרוב לגבול".

הנסיעה חזרה במורד ההר מסוכנת כמו העלייה. בחשיכה המתגבשת משמי השמיים, קל להבין מדוע זה אזור המערב הפרוע של ישראל. שקט הפיתולים עשוי להטעות לכמה דקות - אבל בשונה מהסְפָר האמריקני, שבסופו של דבר התיישב, התייצב והפך לאזור פורח, הגבול הצפוני־מערבי בצוק מנרה נותר כסימן שאלה מעורער, נפיץ, חי ומסוכן.

כל הדרך דרומה אני חושב על שמעון ועל צוות האבטחה שלו, הממשיכים את משמרתם הבודדה ביודעם שביטחון של 100 אחוז הוא הבטחה בלתי אפשרית. "נצטרך לחיות על המשמר כל הזמן", הוא אמר לי. זהו המחיר של חיים בסְפָר, שבו כל יום מביא איתו גם את הבטחת השלום וגם את איום המלחמה.

"זה לא רק עניין של בניית בתים מחדש - זה עניין של שמירה על נוכחות בגבול שבו כל קילומטר חשוב, שבו כל תושב הוא חלק ממשימה לאומית לשמור על הגבולות מאובטחים, ושבו ההבדל בין האזרח למגן עליו לעיתים קרובות מיטשטש עד לבלי הכר". כשאני יוצא מצומת כוח לכביש 90 דרומה, אני רואה שלט - "סליחה שאתם עוד לא בבית". הפעם אני קורא אותו קצת אחרת.