הציר המאולתר חולף בין גדר היישוב המבודד לבין חממות הכרוב והחסה. אנחנו נצמדים לחולות הרכים שמאפיינים את הסביבה ונוסעים בין קפלי הקרקע, נסתרים ממצלמות הצבא שמרשתות את האזור, חולפים בזריזות על פני פרדסי הלימון והתפוז שנטועים באדמת המדבר, על פני שדות תפוח האדמה והגזר שתלמיהם נחפרו בחול הצהבהב. המקומיים קוראים לאזור הזה "חלקת מובארק": שטחי החקלאות כאן נושקים ממש לגבול עם מצרים, מתחככים בו.
עד לא מזמן חקלאים היו יכולים להסתובב חופשי ב"חלקת מובארק", אבל מאז 7 באוקטובר חובה לקבל אישור מהצבא כדי להיכנס לכאן. כ־200 מטרים לפני הגדר אנחנו מטפסים לדיונה קטנה, שמעניקה לנו מבט פנורמי על המרחב: בדרום מוצב הגבול "סנאי" של צה"ל, בצפון מתאבכת באופק העיר רפיח שברצועת עזה, ומעט קרוב יותר ניתן לראות בבירור את בתיה הקיצוניים של רפיח המצרית. במערב מתוחה לפנינו גדר הגבול הגבוהה, הכבדה, עם מצרים, ומעברה השני ניצבת דומם עמדת שמירה מצרית ענקית, שנראית כמו טירה שנלקחה מסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". פרט לכך, מסביב רק חול וחול.
"הציר שבו נסענו עכשיו מוכר לגורמי הביטחון ולמשטרה, מה שלא מונע מהמבריחים להשתמש בו מדי פעם", אומר התושב שליווה אותנו בסיור וביקש לשמור על עילום שם. "פעם אחת, כשהנחנו דוקרנים על הציר במטרה למנוע מהמבריחים גישה לגדר, הם פשוט גנבו אותם והמשיכו הלאה".
בזמן האחרון, הוא מעדכן, תנועת רכבי המבריחים דוללה משמעותית. מתברר שאלו החליפו את רכבי השטח שלהם ברחפנים גדולים, שממריאים עמוק משטח ישראל, מדלגים בקלות מעל גדר הגבול לתוך סיני וחוזרים משם עמוסים בשקי סמים. הייטק. "פרט לכך הגבול עם מצרים באזור הזה שקט, לא היו אצלנו אירועים מיוחדים", הוא מוסיף, "צה"ל נמצא פה בכוננות מתמדת".
לצערנו - אמרנו לכם
ברוכים הבאים לוויילד־ווסט - בני נצרים. אחד משלושת היישובים המערביים ביותר בישראל והיישוב הדרומי והצעיר ביותר במועצה האזורית אשכול. זה שכדי להגיע אליו צריך להשלים את כל כביש 232 המפורסם, ואז לפנות שמאלה ולהמשיך עד הסוף. בקיצור - סוף העולם שמאלה, ליטרלי.
כ־1,000 תושבים מתגוררים כאן, במושב החקלאי שנוסד ב־2008 על ידי גרעין של מפוני ההתנחלות נצרים, והתמקם כ־800 מטרים בלבד מגבול מצרים, בואכה סיני וחולות חלוצה.
זהו יישוב עם דנ"א מעט משונה: מושב שמבחינה קהילתית מתנהג כקיבוץ, התיישבות אידיאולוגית בקווי 67' שמסונפת לישיבת הר המור של הרב טאו, היסטוריה שמגוללת את סיפורה של ההתיישבות היהודית ברצועת עזה ושברה, וכל זה באחד הקצוות המרוחקים ביותר של המדינה, מה שלא מונע מהתושבים כאן ליהנות מאיכות חיים גבוהה הכרוכה בתחושת שליחות וחלוציות.
גם מכיכר הכניסה למושב - זו שסמוכה לגני הילדים, למגרש הכדורסל ולבריכה - ניתן לראות בבירור את עמדת הגבול המצרית הענקית מצידה השני של הגדר. אבל פרט לכך, סיבוב ביישוב הזעיר לא נותן ביטוי לעובדה שאנחנו נמצאים בקצה הספר, על קו הגבול. יש כאן בתים צמודי קרקע, מדרכות אבן משתלבות שעצים מצילים עליהן, שפע של חניה וגני שעשועים. רק החולות ושיחי המדבר, שמתעקשים לפלוש לכל פינה, מזכירים שאנחנו לא בפרוור עירוני של גוש דן.
ובכל זאת הגבול – ולמעשה, שני גבולות – נוכחים כאן. "אנחנו חיים במציאות של שני גבולות", אומרת צורית ירחי, תושבת המקום. "בזמן שדאעש היו פעילים בסיני והצבא המצרי נאבק בהם בעזרתו של צה"ל, שמענו כאן קולות מלחמה ללא הרף. ראינו את פטריות העשן שמעבר לגבול, ומדי פעם אפילו זלגו לכאן פגזים. מצד שני, היישוב שלנו אמנם מרוחק מעט יותר מ־7 קילומטרים מגבול הרצועה, אבל בכל פעם שהיה סבב מול חמאס הוא הגיע גם אלינו. לא חטפנו כמו יישובי הגדר, אבל בהחלט היו כאן נפילות ואזעקות".
היום אתם חוששים מהגבולות הללו?
"צה"ל נמצא כעת בעזה, אז מהגבול הזה אנחנו פחות חוששים. אבל יושב לנו איפשהו בראש שמה שקרה ב־7 באוקטובר יכול לקרות גם מכיוון מצרים. ראינו בתחילת המלחמה את ההיערכות המטורפת של הצבא אל מול הגבול המצרי, כדי שאף אחד שם לא יחשוב להצטרף ל'חגיגה' של חמאס. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו, וגם את הצבא, אם גם מול הגבול הזה ישראל לא נמצאת בקונספציה".
ירחי מקבלת אותנו בביתה המואר, בכיסוי ראש ובשמלה שחורה. בחצר האחורית פרגולה גדולה ומדשאה, בסלסילת הקש שבפינת האוכל צרורים תפוזים שנקטפו מהמטע המשפחתי ב"חלקת מובארק". היא בת 55, ילידת רמת מגשימים שברמת הגולן ("בדיוק בצד השני של המדינה"), שבראשית שנות ה־90 עברה עם בעלה אסף לנצרים, ההתנחלות המבודדת ביותר בגוש קטיף. לאחר ההתנתקות החליטו בני הזוג, יחד עם כשני שלישים מחברי קהילת נצרים, להתיישב מחדש בחולות חלוצה, הפינה הדרום־מערבית של ישראל, והקימו את בני נצרים.
אידיאלים ואיכות חיים
נצרים של גוש קטיף מעולם לא נשכחה בבית משפחת ירחי. אבל לפני כחצי שנה, בצל המלחמה, היא ממש התדפקה על דלתם. "כשחיינו בנצרים לכל משפחה היה שלט עץ עם שמה תלוי מחוץ לבית, כמו שנהוג במושבים", מספרת ירחי. "גם אנחנו תלינו את השלט על עמוד מחוץ לבית, אבל אז אחת הטבעות שלו נשברה, ובמקום זה הנחנו את השלט על אדן החלון. ביום של העקירה שלנו מנצרים, שבו נאלצנו לעזוב את הבית במסגרת תוכנית ההתנתקות, הכל היה מאוד חפוז ושכחנו לקחת איתנו את השלט. מאוד הצטערתי על זה".
בפברואר השנה נתקלו חיילי צה"ל, שבמסגרת הלחימה בעזה הגיעו לשכונת באקשי הסמוכה לשרידי נצרים, בשלט העץ של משפחת ירחי. לאחר סאגה לוגיסטית הוחזר השלט לבעליו, ונמצא עכשיו בסלון הבית בבני נצרים. "השלט חיכה לנו בעזה 19 שנים", אומרת ירחי, "התרגשנו מאוד־מאוד לקבל אותו חזרה".
יש לכם תחושה של "אמרנו לכם", כעת כשישראל חוזרת בלית ברירה לתוך רצועת עזה?
"ברור. כל מה שאמרנו בזמנו קרה, לצערי הרב. אמרנו שאם צה"ל לא יהיה בעזה - חמאס ישתלט על עזה. אמרנו שיהיו טילים מעזה על אשקלון, וצחקו עלינו. אמרנו שיישובי עוטף עזה יהפכו לנצרים ויספגו מרגמות כל הזמן".
יש לך תקווה לחזור לנצרים?
"אני תומכת בהתיישבות יהודית ברצועת עזה. בתפיסה שלי עזה היא חלק ממדינת ישראל. מעבר לזה, הנקמה והעונש הכי גדול שאנחנו יכולים לתת לאנשי הרצועה זה לקחת להם את האדמה. אבל את בני נצרים בנינו כאן. זה לא יישוב זמני אלא יישוב קבע שהקמנו במו ידינו. בהחלט אנחנו מקווים שיקימו את נצרים מחדש, אבל אנחנו לא נעקור שוב מהבית שלנו".
היא עובדת סוציאלית, אם לשמונה ילדים וסבתא ל־13 נכדים. "מקרב המשפחות הוותיקות בבני נצרים אנחנו נחשבים למשפחה קטנה", היא כמעט מתנצלת. "לפני כמה שנים בדקו כאן את ממוצע הילדים, והתוצאה היתה 6.6 למשפחה, כפול מהממוצע הארצי".
משפחות מרובות ילדים הן עמוד השדרה של בני נצרים. אל הגרעין המייסד הקטן של היישוב הצטרפו בשנים האחרונות עוד ועוד משפחות, כולן מהציבור הדתי־לאומי, וליתר דיוק - החרד"לי. "בכל שנה נקלטות פה משפחות חדשות", אומרת ירחי, שמשמשת הדוברת הלא רשמית של המושב. "בשביל לגור כאן צריך להתקבל לאגודה הקהילתית, ואם רוצים לעשות חקלאות צריך להצטרף לאגודה החקלאית. רוב המשפחות נקלטות ביישוב אחרי שהן שוכרות דירה במשך שנה, ואז צריכות להחליט אם לבנות כאן בית".
מה מושך אותן לפה?
"קודם כל אידיאלים. אלה אנשים שרוצים לגור בעוטף כי זה העוטף, רוצים לגור בהתיישבות כי זו התיישבות, ורוצים לגור בנגב כי הוא הנגב. אבל בתוך האידיאולוגיה הם בוחרים לגור כאן כי זה יישוב דתי תורני חרד"לי. אין הרבה יישובים כאלה בנגב". נתוני ההצבעה בבחירות האחרונות מחזקים את דבריה: כ־92% מתושבי בני נצרים הצביעו למפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'.
מוקד משיכה נוסף של משפחות חרד"ליות לבני נצרים הוא החינוך. גם אל התחום הזה, מתברר, משתרבבים גבולות המדינה. "כשבנו את גן הילדים הראשון בבני נצרים, משרד הביטחון דרש שחלונות המבנה לא ייפנו לכיוון האיום, כפי שהוא דורש בכל גן ילדים בעוטף עזה", מספרת ירחי. "העניין הוא שאצלנו האיום מגיע גם מכיוון עזה וגם מכיוון הגבול המצרי. התוצאה היא שהגן הראשון שבנו פה הוא כמעט חסר חלונות לחלוטין".
מאז, גני ילדים לא חסרים בבני נצרים. כ־60 תינוקות עד גיל 3 מתחנכים בגני הילדים הפרטיים, ומעבר לכך פועלים ביישוב הקטן ארבעה גני ילדים של משרד החינוך, לגילי 6-3. בבני נצרים גם שני בתי ספר יסודיים עד לכיתה ח', אחד לבנים ואחד לבנות. "אלו בתי ספר מהזרם הממלכתי־דתי תורני, כלומר עם לימודי ליבה ובפיקוח משרד החינוך, אבל מאוד תורניים ומופרדים לבנים ולבנות. בתיכון הילדים יוצאים לישיבות תיכוניות בתנאי פנימייה". מרביתם המוחלט של בני הנוער בבני נצרים מתגייסים לצבא או לשירות לאומי.
למרות המרחק מהמרכז, ואולי בגללו, החינוך בבני נצרים נחשב איכותי, וגם איכות החיים כאן גבוהה יחסית. "יש לנו בריכה שעובדת בקיץ, מגרשי ספורט עם חוגי ספורט ואמנות, תלמוד תורה לילדים אחר הצהריים, מכולת, מרפאה ומרפאת שיניים. מצד אחד אנחנו יישוב מבודד, מצד שני כל השירותים שאתה צריך נמצאים לך פה".
התיישבות דה־לוקס.
"לגמרי".
וכמה בתי כנסת יש פה?
"בית כנסת אחד", היא מפתיעה, "שבו מתפללים בנוסח של החזן. הילדים שלי, למשל, יודעים להתפלל את תפילת קבלת שבת גם בנוסח האשכנזי וגם בנוסח הספרדי. רק בימים הנוראים עושים הפרדה ויש מניין לאשכנזים ומניין לספרדים, כי קשה לוותר על המנגינות של בית אבא".
"החממות הן המצווה שלי"
מעבר לכביש ממשפחת ירחי מתגוררת משפחת אוזן. אב המשפחה, אליהו, מקבל אותנו בחולצה מכופתרת ובמכנסי דגמ"ח, לראשו כיפה גדולה ופניו עטורות זקן עבות. על מעמד הספרים בפינת האוכל מונחת מסכת בבא בתרא של התלמוד הבבלי, ועל השולחן עוגיות שאפתה אשתו, רבקה.
הוא בן 63, אב לעשרה, הקטנים שבהם תאומים בני 18, וסב ל־34 נכדים. אביו היה ממקימי העיר נתיבות, שבה נולד, והוא עצמו ממייסדי נצרים ובני נצרים. "אנחנו מיוחסים למשפחתו של דון יוסף נשיא, שהיה ממייסדי טבריה", מסביר אוזן, "אני טוען שהקמת יישובים זה בגנים המשפחתיים שלנו".
אוזן, שלמד בישיבת מרכז הרב ("רוני אלשיך היה חברותא שלי, אבי מעוז למד איתי שם ואנחנו בקשר מאז ועד היום, אני מעריך אותו מאוד ובגללו הצבעתי לציונות הדתית"), היה חקלאי כבר בנצרים וייסד שם את תחום החקלאות האורגנית. בהמשך נבחר למזכיר נצרים. "שנה וחצי אחרי שמוניתי למזכיר החלו הדיבורים על ההתנתקות. זה הפך מתפקיד גזברי לתפקיד הנהגתי בפועל, להוביל את המדיניות שלנו מול ההתנתקות".
לאחר ההתנתקות היה מראשוני הדוחפים להתיישב מחדש בגבול מצרים, החלטה שהתקבלה בעידוד רבני ישיבת הר המור - "מורינו ורבותינו", כפי שמכנה אותם אוזן. "ההתנתקות זה אובדן מטורף, כמו לאבד ילד, חור בלב שאין לשער אותו. אבל אחד הדברים היפים ביותר שקרו זה שבערך שבוע אחרי ההתנתקות, כשאין לנו אוויר בריאות, קהילת נצרים שאלה את עצמה מה המשימה הבאה שלה - והקימה את בני נצרים. במבט לאחור היינו אז גדולים מהחיים".
אזעקות? אירוע נדיר
לאחר שטעמנו מהעוגיות לוקח אותנו אוזן לחממות שלו, שבהן הוא מגדל חסה, כרוב ועגבניות שרי. ניכר עליו שתנובת השדה שלו מסיבה לו אושר וגאווה. בחממת השרי מסודרים השיחים בשורות ובטורים, גזומים היטב כבמסדר, ואשכולות כבדים תלויים מהם. מאחורי אחת הערוגות נשמעים קולות בשפה התאית, של הפועלים התאילנדים שעוסקים בקטיף. "אני בעד עבודה עברית, הלוואי שזה היה המצב פה", מגרד אוזן בזקנו, "אבל אם אני רוצה לקטוף עגבניות, אין לי ברירה אלא להסתמך על פועלים תאילנדים".
גם בבני נצרים היה אוזן ממייסדי תחום החקלאות, והראשון שהקים חממה ביישוב. "האדמה פה היא זהב טהור", הוא מסביר ומצייר ברגלו קו בחול. "זו אדמה מאווררת וניטרלית מבחינת מינרלים. יש אדמות עם עודפי חנקן, יש אדמות עם עודפי מלחים, וכחקלאי אתה צריך להיאבק ולאזן את זה. פה אני קובע, על פי תקתוק במחשב, מה אני בדיוק מכניס לאדמה". אוזן מסתכל בגאווה על החממות שלו. "זו המצווה שלי", הוא אומר, "כשאתה מגדל כאן עגבניות שרי החטאים שלך נמחלים".
אספקת הירקות שמגדלים אוזן וחבריו החקלאים בבני נצרים נפגעה לאחר 7 באוקטובר. "לא לחינם היתה עלייה של מחירי הירקות בתחילת המלחמה. הנגב המערבי מייצר 70 אחוז מתפוחי האדמה בישראל, 40 אחוז מהבצל, וזו רשימה חלקית. אנחנו בעצם אסם הירקות של המדינה".
באותו בוקר הופצץ היישוב, ופגזים נפלו בתוכו ובשטחי החממות הסמוכים אליו. לחברי כיתת הכוננות היו באותו יום רק חמישה נשקים ארוכים, והרבש"צ המקומי מיהר למוצב הצבאי הסמוך ודרש שייתנו לו נשקים צבאיים. לאחר אישור זריז מהמח"ט הוא קיבל מהחיילות במוצב 20 רובי M16. זמן קצר אחר כך התקבל דיווח על שיירה של כ־100 מחבלים שעושה דרכה על גבי אופנועים מרצועת עזה לכיוון בני נצרים, לאורך הגבול עם מצרים. השיירה חוסלה לבסוף בירי טנקים, שהוזנקו לאזור מפתחת ניצנה, הרחק בדרום. המחבלים לא הגיעו לבסוף לבני נצרים, אבל כן חדרו ליישובים הסמוכים יתד ופרי גן.
אנשי בני נצרים התפנו מהיישוב באותו ערב, יחד עם כל יישובי האזור. "היתה הוראה שכולם עוזבים, בין היתר כי היה חשש שמחבלים מעזה יחדרו לישראל ממצרים, מה שמכונה בצבא 'ציר ה־ח'", אומר אוזן. אך מתוך כל יישובי המועצה האזורית אשכול, בני נצרים היה הראשון שחזר הביתה. "הלכתי לרבותינו בירושלים בישיבת הר המור והם אמרו שאם אפשר, צריך לחזור תכף ומיד. חזרנו הביתה אחרי שלושה שבועות בלבד. במשך ארבעה חודשים היינו כאן לבד".
יש משהו רומנטי בלהיות פה לבד, על קצה המדינה?
"לא היתה כאן פסטורליה. היתה פה אווירת מלחמה, עם פיצוצים נוראים. מטוסים עברו לנו מעל הראש כדי להפציץ בעזה, והצבא מילא כאן כל פינה בכמויות מטורפות. המח"ט האזורי הקים פה את המפקדה שלו. מה שכן, לא היו פה אזעקות. פרט ליום הראשון, הפעם היחידה שהיתה אזעקה במהלך המלחמה היתה באחד המטחים מאיראן. כולם יצאו מהבית כדי לראות את הפיצוצים מעל גוש דן.
"בתקופה שחיסלו את דאעש ראינו מפה פצצות נופלות ממטוסים ופוגעות בשטחים בסיני. היו פיצוצים רציניים. אבל מאז שדאעש איננו, זה נגמר. בכל זאת, הגבול עדיין מוגדר כמסוכן ואסור להתקרב אליו. זה לא גבול שלום. הנחת העבודה היא שגם מצרים היא זירה שעלולה להתלקח. יש הרבה מצרים שאינם אוהדי ישראל גדולים. לכן אנחנו מתקרבים לגבול רק בתיאום עם הצבא, ודואגים שתהיה עין פתוחה עלינו".
אתה קרוב גם לעזה וגם למצרים. אתה חושש מבחינה ביטחונית?
"אני לא מכיר את הרגש הזה - חשש. הבת שלי אומרת שאני האדם היחיד במדינת ישראל שלא עבר משבר ב־7 באוקטובר, שכולם בטראומה חוץ ממני. אולי זו הדחקה, יכול להיות, לא ירדתי לפסיכולוגיה של עצמי".