שירי מחאה הם עניין ותיק ומצער ביותר, כמו כל סוגי האמנות הפוליטית. בשנות ה־30 של המאה הקודמת פיתח המפיק ההוליוודי האגדי סמואל גולדווין עוד סרט גנגסטרים, אחד מני רבים. "מר גולדווין", אמר לו אחד התסריטאים, "זו הזדמנות נפלאה להדגיש את מאבק הפועלים נגד הקפיטליזם. יש לך סיכוי להעביר מסר חזק לעם".
תמיד טוב לראות את הפרולטריון ההוליוודי מתנפח מרוב חשיבות עצמית ומרקסיזם של סלון, אלא שגולדווין התרגש פחות. הוא הישיר מבט אל התסריטאי ואמר לו: "אה, מסרים. בשביל זה יש מברקים. מה שאני עושה זה סרטים".
אבל מה לעשות שאמנים לא מסוגלים להתאפק. מכיוון שיש להם מסר וכישרון אמנותי - למה לא לחבר בין השניים? התוצאות שמורות בארכיונים של חובבי אמנות סובייטית, מספקות אחלה שירים להפגנות ומשמשות רקע לשירים מצועפי עיניים על הבטחתם יונה ושירו שיר לשלום. לפעמים המסר הוא טרוניה על גורל המדינה הנפלאה שהיתה לנו פעם ותראו מה נהיה ממנה ואיך אתם לא מתביישים. מה שנקרא בספרות המקצועית "תסמונת ארצי שינתה את פניה".
חברות אנושיות נתונות לשינויים, לא כולם לטובה. אבל גם במקרה של שינוי לטובה אפשר להיות סמוך ובטוח שיימצא מישהו שיתלונן גם על זה. זכור המערכון החמוד של "לול" משנת 1970, שבו אורי זוהר ואריק איינשטיין מגלמים דור אחר דור של מהגרים לישראל, מחמיצים פנים למהגרים שהגיעו אחריהם ומקללים מכל הלב את הספינה שהביאה אותם. המערכון ניחן ברוח טובה ובלעג לחולשות האנוש של בוני הארץ. חבל שאיינשטיין לא השתכנע.
ב־1985 כבר כתב איינשטיין, בתוגת המאירי, את "יושב מול הנייר", שבו קונן: "אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב, בא לי לבכות". תמיד יש סיבה לתחושת הלכה המדינה, וגם לאיינשטיין היו סיבות. "לאריק עלה הרעיון לשיר עקב המצב שהיה אז בארץ", סיפר מלחין השיר, מיקי גבריאלוב, לפני שנה לאתר "תל אביב אונליין", והצליח למצוא סיבות עדכניות לתחושת האובדן. "עניין הכהניזם, הקדמה של תחילת האינתיפאדה הראשונה וזמן לא רב אחרי נפילת הבורסה. היום השיר מקבל משמעות אחרת בצל ההפיכה המשטרית". הו, הפיכה משטרית! חבל שאריק לא זכה לראות כמה צדק.
לא חסרות דוגמאות למשוררים שבחנו את מדינת ישראל בשלבים שונים של חייה ומצאו שהיא לוקה בחסר. בשנת 1974 כתב יענקל'ה רוטבליט (זה מ"שיר לשלום") את השיר "בנימין זאב". השיר פונה במרירות (יש שיגידו: חמיצות) להרצל ומעדכן אותו כי "לגנב העברי הראשון כבר ניכו את השליש, ובלילה מלכה עברייה משוטטת בכביש, ושוטר עברי ראשון מבריח לכלא חשיש". איזה באסה.
זכור המערכון החמוד של "לול" משנת 1970, שבו אורי זוהר ואריק איינשטיין מגלמים דור אחר דור של מהגרים לישראל, מחמיצים פנים למהגרים שהגיעו אחריהם. חבל שאיינשטיין לא השתכנע
בשנת 1980 הביט יורם טהרלב מהחלון וזה עשה לו די עצוב: "האנשים של אז אשר גידלו אותנו, איפה אתם עכשיו? איפה אתם היום? איפה אותה חמה, איה אותה השמש? איפה אותה הארץ ואותו חלום? את ארץ ישראל אשר היתה שלנו לקחו הקבלנים, קנו המתווכים, לקחו לנו אותה כמה רוכלי סדקית וקבלני עפר וסוחרי שטיחים".
חברים, אפשר לקפל כאן. צמחו לנו כאן מקצועות. איכס, רוכלי סדקית, איכס, סוחרי שטיחים. ומה הם עשו? לקחו את המדינה שלנו. בעצם כבוד למתווכים, הם לפחות טרחו לקנות אותה.
אביב גפן עלה לטקס הזיכרון האלטרנטיבי לחללי 7 באוקטובר עם שיר חדש, "ארץ הפוכה", וביכה גם הוא את אובדנה של המדינה. זה רגש של אנשים שראו משהו בחיים. גפן כבר בן 51, גיל מכובד לכל הדעות, ובשלה העת להודיע "לא יגנבו לנו את הדגל, אבל גנבו את המדינה, זה לא יכול להיות אחרת בארץ הפוכה".
מעניין שגפן כותב על גניבת הדגל. הוא השתתף במחאות נגד הרפורמה במערכת המשפט, ובאמתחתו אף עיכוב לחקירה בידי המשטרה באחד מ"ימי השיבוש", שבהחלט שיפרו את איכות החיים כאן הרבה יותר משינוי החוק להרכב הוועדה למינוי שופטים. ואם יש ציבור שאפשר לייחס לו גניבת דגל, הרי הוא המפגינים נגד הרפורמה.
מחאת קפלן היא גלגול של מחאת הדגלים השחורים, שכזכור לא הצליחה להשיג את מטרתה, קרי: הפלת ממשלת הימין. אחרי הכישלון אופסנו הדגלים השחורים בארון והיה צורך למצוא אביזר חדש, א־פוליטי למראה, מחבר ומאחד. ולכן, כדי לשוות למחאת קפלן הילה ציונית, נרכשו מטעמה אלפי דגלי ישראל, שעליהם נוסף הלוגו "חופשי בארצנו" - ובכך נגנב גם ההמנון הלאומי לצרכים פוליטיים.
הגרסה הנוכחית של הדגל השתכללה כדי לשמש את האגף של מחאת החטופים: אחד המשולשים הכחולים של סמל מגן דוד הוחלף בסמל הסרט הצהוב. נראה שדגל ישראל כמות שהוא לא מספיק.
גם אותו צריך למתג מחדש לפי הצורך של בעלי הבית. היטיב לנסח המיליארדר קובי ריכטר: "הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים. והכוח הכלכלי הוא אנחנו, אנחנו הכלכלה. ואנחנו הפתרון של המדינה". זו אמנם לא שירה, אבל המסר לעם ברור, כמו המסר של שותפתו למחאה שקמה ברסלר: "בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא". נתניהו גנב את הצבא, והצבא ינתץ את כבליו וייצא לחופשי.
את הדגל הצליחו מוחי קפלן לגנוב, אבל את המדינה לא הצליחו להציל. זו נגנבה על ידי אזרחים שמצביעים אחרת מהם, ולא זו בלבד - הפכו לרוב וניצחו בבחירות דמוקרטיות פעם אחר פעם. ולא תגידו שניצחו בזכות פתקים איכותיים כמו זה של פרופסור למתמטיקה שאוכל ארטיק בעזרת הנשים בתפילת יום כיפור בתל אביב. לא! היו אלה קולות של קבלני עפר וסוחרי שטיחים שהכריעו את הכף. ואנשים שמצביעים לביבי. לגנב העברי הראשון של רוטבליט ניכו את השליש, ואחרי שנים ממשיכי דרכו כבר הלכו בהמוניהם לקלפי וגנבו את המדינה כולה. ארצי שינתה את פניה. איזה מזל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו