יותר מעשר שנים עברו מאז הוציא אביב גפן את "סדקים", אלבום האולפן האחרון שלו. נכון, הוא המשיך להוציא שירים באופן ספורדי ואף פעם לא נעלם לרגע מהתודעה הציבורית (גפן אשף בלהשאיר את עצמו רלוונטי תמידית בשיח הישראלי רב התנודות). אבל עבור אמן שהקפיד בשנות התשעים ובמידת מה גם בעשור הראשון של שנות האלפיים להוציא אלבום אחת לשנה או שנתיים, מדובר בפרק זמן בלתי נתפס.
ואולי זה דווקא הגיוני: בין שלב הנעורים והבגרות המוקדמת, רוויי רוח הקרב, ההתרסה והרצון בשינוי, לבין שלב ההשלמה והבגרות האמיתית שמביא איתו גיל 50, יש לצלוח שנים שבעות ולא לגמרי ממוקדות. לא תמיד קל לנסח אמירה כשברקע שאריות אידיאליזם לא ממש מוגדר ומלפנים חשש מהתרככות והתמתנות שהולכת והופכת ממשית עם כל שנת נישואין נוספת, עוד ילד שנולד והפנמה שהעולם הוא מה שהוא. וכנראה, נורא להודות בכך עבור מי שרצה לטלטל ולשבור קירות מציאות, זה איכשהו בסדר.
אבל גפן עבר בשנים האחרונות כמה טלטלות משמעותיות, שני סוגי מיתות, אם תרצו: הראשונה מהן נאמנה למשמעות המילולית של המונח, והיא מות אביו. השנייה היא פרידתו משני פרידן, בת זוגו מזה 25 שנים (20 מתוכן הם היו נשואים). מוות רעיוני יותר, של חיבור, של תקופה, של תפיסות מציאות ושל חתיכת חיים עצומה. "זכור את מותך", הוא אמר פעם בשם אחד מאלבומיו הגדולים, אבל ממש כפי שמצווה עלינו לזכור את עובדת היותנו, נרצה או לא, יצורים מתכלים, כך גם למוות יש נטייה להזכיר לנו את החיים. אלה שנזנחו, נחלשו קצת בעוצמותיהן, או התנמנמו להן בין קונספציות (שבריריות למדי, מסתבר) של בורגנות.
אולי זה מה שעמד מאחורי פרץ היצירה שמתאר המוזיקאי בהודעה המצורפת ל"היסטוריה של תאונות", האלבום החדש והמלא שלו. אף שבעבר שבעה שירים היו נחשבים טכנית אי.פי, כלומר אלבום קצר, אבל הזמנים, הם משתנים, כמו שאמר פעם דילן. בוב, לא גפן. "השירים באלבום נעים בין כישלון הזוגיות והגירושין לאבל מאוחר וגעגוע לאבא", הוא מספר בה, "זיכרונות רחוקים מהכפר של רפי נלסון ורומנים מעייפים. אני מרגיש שהאלבום הזה בגילי והוא פונה לכל הקהל שגדל איתי ומרגיש כמוני קצת שבור ומחובר".
וזה תיאור מדויק מאוד של אסופת השירים החדשה של הזמר, שעבור מעריציו וחובביו תרגיש קצת כמו חזרה לסאונד האקוסטי ולמלודיות שפעם הגדירו את היצירה שלו, עד שפינו מקומן בעשור שעבר לאסתטיקה מבוססת הפקה פופית, שקצת הזכירה את קולדפליי המאוחרת. וזה לא ממש דבר טוב.
אין ספק שאביב גפן במיטבו כשהוא מחבר באופן הפשוט ביותר בין מילים למנגינה מבלי להתחכם או רצון להתאים את עצמו לטרנדים של סאונד עכשווי. זה ניכר ברצועה מצוינת כמו "טאבה", שיר געגועים לילדות, להורים ולימי סבנטיז עליזים ורחוקים (שמלווה בקליפ מצוין, גם אם מעורר תמיהה בחלק מסוים ממנו, ולא צריך להסביר יותר, פשוט צפו בו).
"את לא רואה" נשמע כמו גפן של פעם – מינוס זעם הנעורים; "ארץ הפוכה" כבר הספיק לעצבן לא מעט אנשים בארץ, שמחו על כך שכותבו שר בו על כך ש"גנבו לו את המדינה", ויש בו מן החזרה לפוליטיקה שחלחלה בעבר כמעט תמידית למוזיקה שלו (יש שיטענו באופן שטחי ומכוון המנונים. לא בטוח שהוא יחלוק על כך).
ב"זמן לרומן", הקליט, היפה והמוצלח שבשירי התקליט, הוא מתאר תקופת בין-קשרים, של תלישות אורבנית ופגישות ארעיות, והוא נשמע בו אמיתי, כן ופגיע יותר מזה תקופה ארוכה. זה קורה גם בשיר הנושא המוצלח וב"שבור ומחובר".
נכון, קשה להצביע פה על "שיר תקווה" חדש, המנוני וסוחף, וחלק מהשירים יותר ממזכירים קונספטואלית ואקורדית להיטים קיימים כמו "עורי עור" או "זה רק הלב שכואב לך". וכן, ב"אנשי הגשם", שיר אבל מאוחר שכתב גפן הבן לגפן האב, קיים דיסוננס בין המילים הכואבות שכולן עצב חשוף, לבין הלחן הנוסחתי משהו, שנדמה מוכר, אפילו מוכר מדי. אבל מעבר אליהם מדובר באלבום השלם והמהודק ביותר של אביב מזה כמעט שני עשורים. והוא מפגין בו בגרות, גם אם סדוקה ושבורה משהו, שדווקא הולמת אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו