"כולנו נשארנו עם פה פעור": אבי גרייניק בסיפור מכונן מהעבר

זיכרון של אהבה: כשהוא היה ילד קטן, אביו של אבי גרייניק נהג להשמיע בבית את שיריהם של אריק איינשטיין ואריק לביא, מגדולי הזמרים הישראלים שהותירו חותם עצום על פנתיאון המוזיקה העברית.

כעת, בתקופה שבה כולנו משוועים לקצת נוסטלגיה ומנסים להתרפק על מה שהיה, הוא סוגר מעגל עם אותם ענקי תרבות במופע שיצדיע להם בתיאטרון הזמר העברי. זה יקרה במסגרת "שיר הוא געגוע", סדרת מופעי מחווה, שבה יועלה על נס פועלם של גיבורי התרבות והיצירה שהשירים שלהם הפכו לפסקול חיינו ולחלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית.

מחר בהיכל התרבות בתל אביב בשעה 12:00 בצהריים יתקיים במסגרת הסדרה המופע "האריקים", מופע מוזיקלי המצדיע ללביא ולאיינשטיין, שבו ישתתף גרייניק לצידם של אלי גורנשטיין ותום כהן.

בין השירים שייבצעו במופע: "אני ואתה", "שיר הקטר", "זה קורה", "למה לי לקחת ללב", "הסלע האדום", "שכשנבוא", "יושב על הגדר", "עוף גוזל", "סע לאט" ואחרים. המופע יתקיים בהנחייתו ובעריכתו של יואב גינאי.

"סדרת המופעים היא לא רק מחווה ליוצרים ולמבצעים שהגדירו את התרבות הישראלית, אלא גם דרך להחיות מחדש את הרגעים הגדולים שלהם ולחבר דור נוסף למורשת התרבותית העשירה שלנו", אומרת הדס קלדרון, המנהלת האמנותית של התיאטרון. "זוהי זכות גדולה להחזיר את השירים ואת הסיפורים שלהם אל הבמה, את דרכם המוזיקלית.

"'שיר הוא געגוע' היא גשר בין העבר להווה, שמאפשר לנו להמשיך לספר את סיפורה של התרבות הישראלית באמצעות שפה מוזיקלית חיה, עשירה ומרגשת".

"ליוו אותי כילד"

"האריקים הם אמנים שהתחילו ללוות אותי כילד, ועם ההתבגרות שלי עשיתי איתם סגירות מעגל כמאזין", מספר גרייניק. "זה חלק גדול מהדנ"א שלי. אבא שלי, זכרו לברכה, לא ממש ידע לנגן, אבל היתה לו גיטרה שהוא היה מתופף עליה כשהוא שר שירים של אריק לביא. 'מזל גדי' הוא אחד התקליטים הראשונים שראיתי באוסף התקליטים שלנו בבית, ובתחילת שנות ה־20 שלי נכנסתי לתעשייה, שם גם פגשתי את המיתוסים".

ספר על המפגש.

"פעם אחת התיידדתי באבן גבירול עם שושיק שני, ובדיוק אריק ירד, במכנסיים קצרים. זה היה נורא מצחיק, ושוחחנו. היתה לו אותה אנרגיה בחיים כמו על הבמה. הוא היה אדם של קישקע, שר מהמעיים, וככה גם חי.

"את איינשטיין ז"ל פגשתי כשעבדתי עם אמן צעיר באולפן הקלטות, שלידו אריק ושלום (חנוך) עשו מיקסים לאלבום 'מוסקט'. כנראה אריק השתעמם. הוא טייל בין האולפנים, ונכנס וראה אותי, ואמר: 'גרייניק, אתה ואלתרמן מטומטמים בקטע טוב, אתם מזכירים לי דברים שאנחנו עשינו כשהיינו צעירים'. זה היה חתיכת אירוע, כולנו נשארנו עם פה פעור".

יש משהו בתקופה הזאת שכולם מתגעגעים לשירים שלה. אתה מרגיש את זה בעבודה על השירים?

"לגמרי. אתמול אמרתי לאלי גורנשטיין שאם השירים האלה היו תרופה לנשמה כשהם יצאו - היום זו תרופה פורטה. במיוחד בימים האלה, יש משהו במוזיקה שממס את האנשים, והשירים עצמם מבחינה מוזיקלית פשוט מצוינים. הם קאנוניים.

"אני מאוד אוהב את 'ילדים של החיים' ואת 'שיר של אחרי מלחמה'. כששרתי אותו בחזרה ממש הצטמררתי. 'זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה'. זה כל כך מתכתב עם מה שאנחנו. אנחנו אחרי משהו, אבל עדיין יש מלחמה. ולחשוב שהשיר הזה נכתב לפני עשרות שנים, וכבר אז הוא התכתב עם הצורך בתקווה שכנראה גם אז לא היתה, ואנשים חיפשו ליצור אותה דרך יצירה ומציאות מדומיינת. כמה אנחנו צריכים את זה שוב".

אתה מצליח ליצור בימים אלה?

"אני מקליט חומרים שכתבתי, ואני מוצא את עצמי מופיע הרבה יותר גם עם שירים של אחרים - למשל במופע 'באים ביחד' של דרור קרן ושלי, מופע שנולד מההתנדבויות שלנו. אני עובד על פרויקט מוזיקלי עם המשוררת יעל קידר, שכתבה שיר לבת התצפיתנית שלה, שבמקרה לא נשלחה לבסיס שבו נטבחו התצפיתניות. גם הלחנתי שיר, שייצא בקרוב, של השחקנית אילנית בן יעקב, שאחיה נרצח ב־7 באוקטובר.

"אני בעיקר רוצה להגיד תודה לאריק ולאריק, תודה הכי בסיסית מעומק הלב".