סיבה נסתרת. הידיעות על נוסחאות פשרה חדשות מבית הנשיא והמועמדות המפתיעה של שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון לנשיאות בית המשפט החזירו השבוע את הוועדה לבחירת שופטים לכותרות.
יש היגיון בשיטה שבה 15 שופטים יודעים מראש מהו סדר כהונת הנשיאים הבאים ומשניהם. זה חוסך תחרות ומאפשר שקט תעשייתי: השופט הוותיק תמיד יהיה המועמד היחיד, ומליאת הוועדה תמיד תבחר בו בסוג של טקס ידוע מראש. כך גם נמנעת התערבות של גורמים מחוץ לבית המשפט בתהליך הבחירה. הדרך התיאורטית היחידה לגרום לכך שימונה שופט אחר היא הצבעת רוב הוועדה כנגד המועמד היחיד, מהלך שיחייב את השופטים להביא לוועדה מועמד אחר, וזה לא קרה מעולם.
אבל "עקרון הסניוריטי" (הנוהג, למשל, במינוי ראשי הוועדות בבתי הקונגרס בוושינגטון) שייך למאות אחרות ולמערכות בלתי דמוקרטיות, וגם אם הוא "עושה סדר" ומונע תחרות אין בכך כדי להצדיק את הנצחתו. חזקה ששופטי העליון מסוגלים לקיים ביניהם תחרות הוגנת, מבלי לפגוע במוסד החשוב שהם מאיישים. אחרי הכל, אפילו בוותיקן הבלתי דמוקרטי אין סניוריטי בבחירת האפיפיור.
ועוד - שופט חכם ומבריק עלול להיות איש מינהל גרוע, והמערכת כולה עלולה לשלם על כך מחיר כבד. שופט יכול להיות מוצלח במיוחד, אך בעל יחסי אנוש מוצלחים פחות, ולכן יקשה עליו לעמוד בראש השופטים. לכן כל בחירה של שופט לביהמ"ש העליון מלווה בשאלה אם - על פי מיקומו העתידי בסולם הוותק, ועל פי גילו - הוא אמור לכהן, בעתיד, כנשיא העליון. יש מועמדים לעליון המקובלים כמתאימים למינוי הרם, אבל מכיוון שאין מאחוריהם שום עבר מינהלי בערכאות נמוכות יותר אין לדעת אם יתאימו, כשיגיעו לפרקם, לתפקיד הנשיא. כתוצאה מכך מחליטים, לעיתים, שלא למנות את המועמדים הללו, רק כדי שלא לקבוע מראש כי ימלאו את תפקיד הנשיא.
הטיעון הזה כמעט אינו נשמע, אבל בעיניי, כמי שכיהן כיו"ר ועדת בחירת השופטים, זהו שיקול חשוב מאוד, אם לא קריטי: אנשים מתאימים אינם מתמנים לבית המשפט העליון, ולעיתים מחמיצים את ההזדמנות כליל, רק משום שהוועדה אינה רוצה להסתכן בכך שיהפכו לנשיאים בלתי מתאימים לתפקידם. מצב שבו ברירת המחדל היא השופט הוותיק ביותר, אך מעת לעת מציגים גם שופטים אחרים את מועמדותם לבחירה, נראה לי עדיף על הנורמה הקבועה של בחירת הוותיק.
השופט אלרון יצר תקדים חשוב בכך שהציג את מועמדותו לנשיאות, אף שאינו הוותיק ביותר. אלא שהצגת המועמדות נבעה, ככל הנראה, מהערכתו שהרכב הוועדה לבחירת שופטים ישתנה בעתיד הקרוב, תוך הענקת רוב לקואליציה הפוליטית, וכך יתאפשר להרכב החדש לבחור בו. שבירת השורות מקרב השופטים, ונתינת יד למהפכה השיפוטית, שנועדה להחליש את מערכת המשפט בישראל, הופכות את מועמדותו לבלתי ראויה.
לא בבית ספרנו. ד"ר זאב דגני הוא מנהל התיכון הבולט ביותר בישראל. הוא כריזמטי, ידען גדול, אמיץ, אנטי־ממסדי וחכם. השבוע הכריז על התפטרותו מתפקידו כמנהל גימנסיה הרצליה, לאחר שהוועד המנהל שלה החליט למנוע כינוס של "נוער נגד דיקטטורה" בגימנסיה.
מדובר בהתארגנות של תלמידים מבתי ספר שונים, הקוראת לחבריהם שלא להתגייס לצבא על רקע המהפכה המשטרית. עם כל הערכתי לאיש המיוחד הזה, נדמה לי שהחלטת הוועד המנהל היתה נכונה. הגימנסיה אינה יכולה לתת במה לארגון הקורא לסרבנות, מה גם שהדיקטטורה היא איום ולא מצב קיים. אני שמח מאוד על הידיעה שדגני חזר בו מהתפטרותו. גם פדגוג גדול עלול, לפעמים, להחליט החלטות חפוזות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו