אחרי "בחירת" עמית

טוב עשו יו"ר הכנסת, ראש הממשלה ושר המשפטים בהיעדרותם מהשבעת יצחק עמית לנשיא ביהמ"ש העליון.

בהוראת השופטים, וללא כל סמכות חוקית, סמנכ"לית בתי המשפט היא שכינסה ועדה לבחירתו. השופטים כפו בחירה באדם, מבלי שהחשדות נגדו הופרכו בחקירה לגופם. הם בעצם אמרו לנו: אנחנו נעמיד בראשנו את מי שאנחנו רוצים, יהא אשר יהא. השלמה עם דבר כזה היתה אשרור בלתי נסבל של רודנות אוליגרכית או יוריסטוקרטית של שופטים. אבל ההחרמה היתה רק הפגנה. השאלה היא איך נציגי הרוב בעם צריכים להגיב מעשית.

השופטים חברו בינם לבין עצמם כגוף אחד, שאין חלילה מחלוקות בתוכו ("משפחה" שתיגדע יד הפוגע בה, כדברי השופט חשין), וכ"מפלגה" אחת עם נציגי האופוזיציה ועם הנציגים של לשכת עורכי הדין, גוף עתיר ניגודי עניינים וקלקולים. אבל לטעמם, לשר המשפטים לוין עדיין נותר יותר מדי כוח לדרוש פשרות בהליכי המינוי של שופטים, והוא אכן החציף פניו והציע פשרה כזאת.

אוחנה, נתניהו ולוין עשו את המעט האפשרי למול נטרול הנציגים של רוב העם מבחירת שופטיו. הם סימנו את העובדה שהשופטים התנתקו מרוב הציבור ומרשים לעצמם לשלוט בשרירות

בתגובה "הולמת" לפשרה שהציע לוין, השופטים הפקיעו ממנו את סמכויותיו החוקיות בהליך. בפסיקה אלימה ונטולת תקדים השופטים עיקרו כליל את היכולת של הרוב בכנסת ושל הממשלה להשפיע על בחירת הנשיא לביהמ"ש העליון (יכולת שהיתה מצומצמת מדי מלכתחילה).

אוחנה, נתניהו ולוין עשו את המעט האפשרי למול נטרול הנציגים של רוב העם מבחירת שופטיו. הם סימנו את העובדה שהשופטים התנתקו מרוב הציבור ומרשים לעצמם לשלוט בשרירות, למנות את עצמם באמצעות ברית פוליטית עם האופוזיציה, לעקם ואף לעקור את החוקים שנציגי הריבון מחוקקים, להכתיב מדיניות הגירה וביטחון ולשלוט בפועל, יחד עם האופוזיציה, באמצעות אכיפת חוק בררנית.

הסכנה לדמוקרטיה היא ברורה. רוב הציבור לא יוכל להשלים זמן רב עם רמיסת נציגיו, שהיא רמיסתו־הוא. אפילו הנשיא הרצוג חש בסכנה. בהכתרת עמית הרצוג ביטא את התחושה בדברי כיבושין לשופטים, שיגלו "נדיבות של מנצחים" ויטו אוזן לרחשי העם שהם התנשאו לשלוט בו. ואכן, גם "המנצח" עמית גילה פתאום את חדוות הפשרה בנאומו בבית הנשיא. אבל מי יתפתה להאמין לו?

אז מה יוכלו לעשות נציגי הרוב בכנסת ובממשלה? במצב המלחמה הנוכחי - לא הרבה. איראן, עזה ואולי לבנון והשומרון קודמים. אנחנו "האם האמיתית" ממשפט שלמה. השופטים יודעים את זה, ומכאן התנהגותם שלוחת הרסן. הבעיה היא שאין לנו שלמה שישפוט עכשיו, כי "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע".

אין להם, לנציגי הרוב בעם, אלא לחרוק שיניים ולנהל את חזיתות המלחמה על בסיס המשטר הדמוקרטי(?) הלקוי הנוכחי. עכשיו הם רק יכולים לחשוף, פרשה אחר פרשה, את האופי הרודני של שלטון השופטים ושלוחותיו ברשויות. רק בניצחון במלחמה טמון המפתח לריפוי מהרודנות. יבואו אז מפלגות הקואליציה ויציגו לציבור מצע ברור לדמוקרטיזציה. יש מקום לתקווה שעם הניצחון במלחמה יבוא גם הניצחון בבחירות, והפעם עם מצע דמוקרטי ברור.

בבחירות שייערכו אז יש להציג לציבור הצעות: להסדיר את סמכויות החקיקה ואת הבקרה השיפוטית עליה; להשליט את נציגי הציבור, מהקואליציה ומהאופוזיציה, על בחירת השופטים; לבטל את הפונקציה של בג"ץ בביהמ"ש העליון, הכרוכה בסדרי דיון לקויים, בלשון המעטה, באי־צדק ובשתלטנות, ולהעביר עתירות שבג"ץ דן בהן למחלקות המשפט המנהלי בבתי המשפט המחוזיים ולערכאת ערעור עליהן בביהמ"ש העליון; לנקות משחיתות ומשרירות את הפרקליטות ואת המשטרה, לנוכח שיעורי ההרשעות הבולשביקיים ומה שהתגלה בפרשות רות דוד, זדורוב, הרוגלות או עינויי העדים בחקירות נתניהו (וזה רק מבחר מצומצם של דוגמאות).

את זה אפשר לעשות אחרי המלחמה, אחרי דיון חוקתי ער לקראת בחירות, ומכוח הכרעת הבוחר - הריבון.