אירועי מאי 21' היו נקודה ארכימדית לישראליות. האלימות שהתפרצה בערים המעורבות משכה את עיקר תשומת הלב. בפריפריית החדשות דיברו גם על אירועי כביש 31, מצומת שוקת ועד ערד.
תמונות של עמודי תאורה בוערים חוסמים את הכביש ריצדו על המסך לרגע או שניים. אך התמונות לא חשפו את עומק משבר האמון בין האוכלוסיות היהודית והבדואית בנגב. לפני הבחירות האחרונות סיקרתי את הלכי הרוח בפריפריה. הכתובת היתה על הקיר, על שלטי המודעות ועל השיכונים. יותר מאשר בן גביר רצה למשול, הנגב רצה משילות, ולא כהגדרה מילונית מעורפלת. הנגב דרש משילות שבה לא ייווצר מצב שעיר בישראל תהיה נצורה, סגורה ומסוגרת לבאים וליוצאים במשך יום שלם.
משילות שתבטיח שנסיעה שלווה מבאר שבע לדימונה או לערד לא תהפוך לסצנה מסרטי "מקס הלוחם בדרכים", כולל מרדפי מכוניות בחולות, מחסומים של אש ואבנים רוגמות. בין שהיו אלו קומץ או שוליים, הנקודה הארכימדית ננעצה עמוק בכאבי המרחב הדרומי ויצרה משבר אמון עז בין אנשיו.
כדרכן, המצלמות מתקפלות עוד בטרם תדעך האש. אלוהי הרייטינג אוהבים את זה בוער, נקודתי ומעורר אימה. למי יש כוח ואורך רוח לסקר את איטיות התיקון? ניקוי, בנייה ואיחוי מצטלמים לכל היותר כ"נחמד", במובן המשעמם של המילה. אך בשנה האחרונה אירועי מאי 22' עודדו גם את הכוחות האחראים בקרב האוכלוסיות הבדואית והיהודית בנגב לפעול.
כל חודש הביא בחובו עוד ועוד מיזמים ופעילויות שנועדו לגשר ולחבר - מיוזמות שטח כמו המעבדה המשותפת לתרבות יהודית ולתרבות בדואית של עמותת הגר, חגיגות מימונה ואפטאר משותפות, דרך הפעולות של מכון ריפמן לקידום כלכלי של החברה הבדואית והנחלת השפה הערבית בקרב תושבי הנגב, וכלה במיזמים של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, לרבות הקמת מלון וצימרים ביישובים בדואיים. מי יודע, אולי לא רחוק היום שבו תוכלו לשקול לנפוש ברהט, ולא כנופש "אקסטרים".
מעבר לכך, בכל שיחה עם מנהיגי החברה הבדואית עלתה חשיבותו של שימור החד־קיום בדרום. נכון, לפעמים זה נשמע כמו דף מסרים או כדי לצאת ידי חובה. אך גם "מתוך שלא לשמה" וכו', ניכר שהצל הארוך של אירועי מאי 22' מאוד נוכח בתודעת ההנהגה הבדואית ומשמש תמרור אזהרה לפני התהום.
הודעת יח"צ קטנה לתערוכה בבית האמנים בבאר שבע הצליחה להפתיע אותי. על פניו עוד קבוצת "דוקי־חיבוקי", יהודים ובדואים נפגשים יחד, דנים עמוקות, מצלמים תמונות וזה מסתכם בתערוכה ובעוגת גבינה לכולם, ואינעל העולם. אלא שבפרטים הקטנים הסתתר סיפור מסקרן בהרבה.
לאורך חצי השנה האחרונה נפגשו מדי שבוע תשעה צעירים בדואים, כולם מואשמים בהפרות סדר שבוצעו בתקופת מבצע שומר החומות, עם קבוצה של צעירים יהודים תושבי הדרום. כל זאת במסגרת תוכנית "צדק מאחה קהילתי - تجسير و عداله تصالحيه لتعايش بسلام" של משרד הרווחה מצד אחד והסנגוריה הציבורית מהצד השני.
חצר בית האמנים. ליל פטישי, רכזת הטיפול בתיקי "שומר החומות" בסנגוריה, פורסת כיסאות ושולחנות לפני האירוע. "זיהינו שמדובר בקבוצה גדולה של צעירים בגילי 18-24 שלרובם אין עבר פלילי, ונגדם עומדים כתבי אישום מאוד חמורים שברובם זה יידויי אבנים. חלקם אומרים שהודו ולא עשו, חלקם הודו שעשו.
"מדובר באנשים שהיו חלק מאירוע מאוד אלים, שבאים ואומרים 'רגע, שנייה, אני מסתכל על מה שעשיתי, אני לוקח עליו אחריות, ואני אומר שהייתי אידיוט, עשיתי טעות, שכל בוקר אני צריך להגיד תודה שהאבן שזרקתי לא פגעה במישהו ועשתה לו נזק'. המטרה של התוכנית היא לבחון מה אפשר לתקן ואיך לעשות זאת. שהמשתתפים יאמרו לעצמם - הייתי חלק מלשבור ועכשיו אני רוצה לתקן".
אבל איך עושים תיקון? אורנה עמוס, מפקחת מחוזית של משרד הרווחה והוגת המיזם, מבארת: "הפרקטיקה של 'צדק מאחה' מפגישה בין תוקף לקורבן. ההמצאה שלי היתה להעביר את זה לממד הקהילתי. מבחינתי את תוצאות המפגש הזה והצילומים שנוצרו בו צריך להפיץ בכל יישובי הבדואים, כדי שיהדהדו בקרב המשפחות, שכל תלמידי בתי הספר יראו את זה, אלפים רבים. מדובר בחלק מפרויקט אסטרטגי שלם בשם 'כביש 31', ליצירת חיים משותפים בדרום. לעשות תיקון חברתי שבפעם הבאה שתפרוץ מלחמה, המנהיגות תוביל את הרחובות ולא יקרה מה שקרה במאי 22'. הפרויקט הזה לא נגמר כאן היום, חלק מהם מתנדבים לקורס המשך במד"א, ומי שיסיים יקבל גם מלגת לימודים.
"השב"כ אמר שמרביתם עשו זאת מטעמי שעמום ולא מטעמים לאומיים, אבל הם לא קיבלו שום הבטחה שהשתתפות בסדנה הזו תקל את עונשם. מלגת לימודים היא לא תקציב מיוחד, המדינה נותנת אותו בין כה וכה לצעירים בדואים. אבל הפרויקט הזה נותן לצעיר בדואי אופציה לעתיד מזהיר יותר מאשר לזרוק אבנים, הוא נותן לו תקווה. אני מאמינה בשיקום יותר מאשר בענישה שתכניס אותם לכלא לשנים רבות, ועל זה צריכה להיות הכתבה שלך - על ענישה מול שיקום".
הדוקטורים נועה ברקאי קרא ונאסר אבו סריחאן, שהנחו את הקבוצה, מספרים כי המפגשים היו חזקים וטעונים: "מפגש זכור במיוחד הסתיים בכך שסטודנט יהודי אמר 'באתי לפגוש חבר'ה שרוצים להרוג יהודים, ופתאום אני רואה שמדובר בחבר'ה שעשו שטות ועכשיו הולכים לאכול אותה'.
"אלה צעירים שמבקשים לאחות את השבר החברתי הגדול שהיה להם חלק ביצירתו. צעירים שפעלו באלימות ומבקשים היום להקשיב למי שנפגעו ממעשיהם ולהתמודד, פנים אל פנים, עם הכעס, התסכול והפחד המופנים כלפיהם. צעירים שרוצים גם להשמיע את קולם ולומדים את כוחו של השיח עם האחר. לכן השיחות נעו תמיד אל הסיפור האישי ומה שעמד מאחורי האירועים".
אני שואל אם "אשמנו חטאנו, תקלו עלינו ונהיה ילדים טובים", זה לא הדבר הכי צפוי שיאמרו אנשים שנמצאים בהליך משפטי. עמוס: "אפשר לעבוד על מישהו פעם־פעמיים, לא 15 פעמים. סיפור המסגרת היה מאוד ברור, אנו לא קשורים לסיטואציה המשפטית. הדברים שנאמרו בקבוצה לא משמשים נגדם. הבדואים היו צריכים לעבור תהליך שיקומי ולהבין את אחריותם לעניין".
פטישי: "הם נפגשים כקבוצת שווים, לעשות משהו ביחד, אחרת לא היו נפגשים בשום סיטואציה אחרת".
בפנים התערוכה מציגה אפשרויות של תקווה מול אבני העיר העתיקה של באר שבע. אחת התמונות מציגה גרפיטי שיכול לשמש כותרת לקבוצה - "נפגשים במקרה ומתחילים שלום".
עמרי קרן לפידות, אמן וצלם שהנחה את הקבוצה, מסב את תשומת ליבי לדימויי הקקטוס והצבר, המשותפים לשתי הקבוצות, ולתיעוד מקומות היישוב שהיו כאן. "הצילום חושף שכבה על שכבה של סיפורים ביחד ולחוד, והיופי זה לראות את משתתפי הסדנה מספרים בתמונות את הסיפור שלנו, כאן".
בחצר שבחוץ הערב מתחיל לרדת. אנשי הקבוצה מתכנסים לאכילת אבטיחים. במבט חטוף קשה לדעת מי מהצעירים האלו מהקבוצה הבדואית ומי מהיהודית. כשנציג הקבוצה הבדואית מדבר, עולה ביתר שאת שאלת הענישה מול השיקום. "באנו לפה בגלל העבירה שלנו מ'שומר החומות', באנו לשים את האמת על השולחן. זה לא גזענות, וככה סיפרנו לחברים שלנו בקבוצה. לא רצינו שהחברה היהודית תיקח מחשבה על הבדואים שאנחנו אנשים לא טובים. 'תן כבוד - קבל כבוד', אנחנו טעינו, והיום אנחנו מודים בטעות שלנו. היום אנחנו רוצים להתקדם, לא להישאר מאחור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו