"אני לא רואה את הנגב בלי הבדואים, אין מציאות בלי הבדואים בנגב. צריך להבין שמחצית מהאוכלוסייה שחיה במרחב מטרופולין באר שבע הם בדואים. כל כוס שניה שקונים בנגב קונה אותה בדואי, כל לקוח שני בביג הוא בדואי. מההבנה הזאת אנחנו יוצאים לדרך", מסביר בראיון בלעדי "לישראל היום" יובל תורג׳מן שנבחר לתפקיד המנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב ובחצי שנה האחרונה מנסה לאתגר את המוסכמות שהיו פה עד כה – עצימת עיניים.
בשיטת המקל והגזר המשרד הזה משנה מציאות, יש בעיקר גזר והרבה. מכאן תושבי המקבצים הלא חוקיים יכולים בעיקר להרוויח. אחרי שנים של מאבקים תורג'מן מסביר איך נוצרה ההזדמנות ואפיק אור לנגב כולו. עם זאת המלאכה ארוכה וקשה. תורג'מן בא לעבוד וזה ניכר, הוא קיבל את התפקיד המרכזי ברשות אחרי שכבר עבד בה מספר שנים. בעקבות העבודה ברשות, בשנת 2017 יובל עבר עם משפחתו מזיכרון יעקב לאזור הנגב. הוא רואה בתפקידו ברשות שליחות ולא עבודה – להביא לשינוי במציאות של החברה הבדואית והחברה הכללית בנגב. והוא מאמין שזו משימה לאומית חשובה.
מדובר באיש יוצא דופן. ב-7 באוקטובר יובל לבש מדים מיוזמתו ובבוקר שבת נסע לאורים. בדרך נתקל בחוליית מחבלים וחטף כדור ברגל שפספס במילימטר את העורק הראשי. בזמן הריאיון שלנו צלצל גם הטלפון האישי של תורג׳מן , "זה הבן שלי לא שמעתי ממנו הרבה זמן הוא יצא הרגע מעזה", הפסקנו את ההקלטה והמשכנו רק אחרי שתורג'מן הבן הרגיע את תורג'מן האב, משם הוא המשיך למציאות התעסוקתית שמטרידה אותו לא פחות, "המציאות היום בנגב לא טובה, הפיזור של האוכלוסייה לא מאפשר חיים תקינים של האוכלוסייה הבדואית לצד האוכלוסייה הכללית. הפיזור מייצר קושי עצום, פה 10 פה עוד 20. האם המדינה יכולה ואמורה לספק את המסגרת האזרחית הראויה של חינוך, מים, חשמל לקבוצה של 20 משפחות שחיה בצורה לא חוקית במקום לא מוכר.
"עכשיו האוכלוסייה הבדואית רוצה שיספקו לה מיגון. עכשיו איך אפשר לספק מיגון לפחונים וצבירים שמפוזרים ל-2000 נקודות שונות. כדי שזה יקרה האוכלוסייה צריכה להיכנס ליישוב ולמגרש קבוע. אנחנו עושים ואחראים על כל המסביב - תכנון, פיתוח ושיווק. כמובן שאנחנו עובדים עם כל משרדי הממשלה כדי לאפשר לאוכלוסייה מענה וכדי שהמציאות כאן בנגב תשתנה. המציאות שאני רואה היא שהנגב לא יהיה מלא בפחונים אלא בבתים, אני רואה יישובים מוכרים. אני לא רואה יישובים חלשים שלא יכולים לספק חינוך לאוכלוסייה. אני רואה גני שעשועים ושירות לאזרח וזה חזון שהולך ומתממש בימים אלו", מסביר תורג'מן.
"מי שלא לוקח את ההזדמנות היום יפסיד מחר"
הרשות היא בגדול חולייה שמחברת בין הרשויות השונות לאזרח הבדואי, "אנחנו יודעים להסביר הכי טוב איך לתכנן לבדואים מגרש, ציפוף ותכנון. ההכרה שהייתה בעבר, 'הכרה במקום' זאת טעות חמורה שאנחנו משלמים עליה. היום יש שינוי של 180 מעלות בדבר הזה". תביעות בעלות היא אחת הבעיות המרכזיות שאיתם מתמודדים ברשות, בנגב יש 600 אלף דונם תביעות בעלות אך רק ל-20 אחוז מהאוכלוסייה. הבדואים טוענים על קרקע מסוימת שהיא שלהם, המדינה לא מכירה בזה, ברוב המקרים שהלכו לבית המשפט הצד שתובע את הבעלות הפסיד, אך לרוב זה לא באמת משנה להם. אף אחד אחר לא יבנה על האדמה הזאת מבחינתם אז ברשות מצאו שיטה עוקפת, כדי לממש את תוכנית המעבר מהפזורה ליישוב מוכר הרשות לוקחת קרקעות מדינה, מתכננת שם את הרחבת היישוב ושם משווקת את המגרשים – כך היא מונעת סכסוך אפשרי בין פלגים ומשפחות אחרות ובאותו הזמן מוצאת פתרון עבור הבדואים מהפזורה שכיום לא מקבלים מענה.
ישנם פערים גדולים ועובדים על צמצום, לא הכל ורוד, יש תמיד מישהו שנפגע. אך הרשות מנסה לעזור, מקשרת בין רשות המים והביוב, חברת החשמל ועוד גופים למועצות המתרחבות שלא תמיד מסוגלות להעמיד פרויקט של הרחבה בכוחות עצמה. "אנחנו מפתחים אלפי מגרשים ועוד אלפים בדרך, בסוף לכל אחד אמור להיות מגרש, זה המצב כיום זאת לא רק 'הבשורה'. לא תהיה סיבה לבדואי יותר לבנות מחוץ לקו הכחול של היישוב המוכר ואם הוא עושה את זה הוא לוקח על עצמו אחראיות שבסוף הוא עשוי להיאכף והיום המדיניות היא מאוד נוקשת". יש עליה של 400 אחוז בכמות ההריסות בשנת 2024.
אך הגזר מגיע הרבה לפני המקל, והוא מגיע בכמויות, מי שלא לוקח את ההזדמנות היום יפסיד מחר – זה המסר של תורג'מן והרשות הבדואים, "אנחנו עושים לפני הכל ניתוח מעמיק של איזו פזורה יכולה להיכנס לאיזה יישוב, לאיזה חלק של היישוב ואפילו לאיזה מגרש. הניתוח הזה הוא בעיני הוא יכול להיות רק ברשות הבדואים ולא באף משרד אחר – אין לאנשים פשוט את ההיכרות, את הקשרים בין השבטים והידע הזה קיים פה. התהליך ההסדרתי והשיווק נעשה תוך התחשבות רבה בצרכים של השבטים".
בדרכנו לראיון עם תורג'מן נתקלנו באירוע לא ברור, כמה עשרות בדואים עמדו והתווכחו מחוץ למשרדים. תורג'מן מסביר על מה המהומה, "מה שראית בחוץ זה הפרויקט של שכונה בחורה של 80 מגרשים, הם באו לבחור את המגרשים שלהם, והם באו ובחרו בעצמם איפה הם הולכים לגור. היו הרבה יותר מ-80 בקשות ונאלצנו לעשות הגרלה כדי לבחור את סדר הבחירה ומי שלא נכנס לא היה יכול לבחור מגרש עכשיו. נוסף על כך יצרנו תמריץ ותיעדוף של חיילים, מי ששירת יותר מ-24 חודשים בצה"ל יזכה לבחור ראשון ללא הגרלה וגם יקבל מענק נוסף והוא יקנה את המגרש בהנחה".
כדאי להתעכב באמת על ההטבות שלהם זוכים הבדואים במקרה של שיתוף פעולה מלא, אשר יהודי בנגב יכול רק לחלום על תנאים כאלה. מדובר ב-250-300 אלף שקל למגרש של חצי דונם. זה בערך שליש עד חצי מהמחיר של הפריפריה של באר שבע ובערך רבע מהמחיר בבירת הנגב עצמה. ההטבה העיקרית היא עלות הקרקע שמגיע בגדול בחינם או בכמה אלפי שקלים בודדים, המחיר הוא בעיקר עלות הפיתוח. עם זאת משפחות פוליגמיות מן הסתם בחוץ, מגרש הם לא יראו, "משפחה פוליגמית, שאנחנו חושדים שהן כאלה, אישה שבאה לרכוש מגרש שהיא מוגדרת רווקה או גרושה ויש לה ילדים ולגרוש שלה יש אישה אחרת שהם קיבלו מגרש, אז לא ימכרו לה מגרש. בסוף יש פה תהליך שלם בעניין הזה שם אנחנו מקבלים הכוונה ממשרדי ממשלה אחרים".
שינוי נוסף שכיום מיושם ברשות הבדואים הוא התשלום המלא לפני קבלת המגרש, פעם בדואי שהיה עומד בתנאים היה פורס את התשלום להרבה שנים, משלם פעם אחת ונעלם. וכך היה שומר את הזכות למגרש וגם לא מאפשר למישהו אחר לממש את הזכות על המגרש. כיום רק במלוא התשלום אתה מקבל את המגרש. זה אולי נשמע מוזר לאוזן היהודית שאתה מקבל משהו רק אחרי הסדר התשלום אבל ככה זה היה בנגב, "היום שינינו את זה לגמרי, אחרי שהוא משלים את עלות המלאה הוא מקבל זכויות. בשנתיים האחרונות אנחנו עובדים בשיטה הזאת".
"מציעים להם את הפתרון והם חייבים לקחת אותו"
הפערים בין האוכלוסיות השונות הם מורכבים אבל גם גם הם יישומו, "יש 80 אלף אנשים שצריך להסדיר אותם. לא מדובר פה בעבריינים, הם גרים מחוץ לקווים הכחולים חלקם אף עשרות שנים. זה הפתרון ההתיישבותי שלהם והמדינה צריכה לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם. חלקם חיים בצורה מאוד מסורתית וחלקם באופן עירוני מאוד. יש בדואים שגרים בבניינים ברהט של חמש קומות עם קומה ראשונה של חזית מסחרית ויש בדואי שגר צמוד קרקע בלקיה בשכונה לא מפותחת. הוא לא במקום של ההוא ברהט אבל הוא יהיה שם. אבל יש אחד ליד מצדה, בפחון עם גמל והילד שלו נוסע שעה וחצי מהפחון לבית הספר ויש בינם פערים גדולים מאוד. אנחנו פועלים מול כולם אני לא מצפה ממישהו שגר בבקעת קנאים יעבור לגור בבניין ברהט, אבל אני כן מצפה ממנו יעבור לגור במגרש באיזור מרעית ביישוב מוכר בבית צמוד קרקע במאפיינים כפריים עם שטחים פתוחים ליד היישוב שלו – אנחנו מפתחים עבור כולם בתהליך סדור".
"מציעים להם את הפתרון והם חייבים לקחת אותו", אומר תורג'מן, "מבחינת הרשות לא חייב להיות מוסכם עליהם ויש קושי, הבדואי יגיד שהוא לא עובר, 'אני כאן ורק כאן'. מגיעה בסוף הנקודה שהבדואי שחי בפזורה חייב להבין שהוא לא יכול להישאר יותר בפזורה כי המדינה אחראית לביטחון האישי שלו, הוא צריך ממ"ד הוא צריך מרפאה והוא אזרח של המדינה. לכן הוא לא יכול להישאר ב-2000 מקומות וחייבת להיות התכנסות".
הרשות מפתחת כעת רק בקרקע ששייכת למדינה, הרשות גם קבעה מי לא יכול להישאר מפוזר וחייב להתכנס ומבטיחים לנו שבשנים הקרובות המצב ישתנה, "זה לא יקרה ברצון במספר מקרים, מתוך הבנה שזה לא אפשרי אבל אנחנו מקבלים גם הרבה פניות של אנשים שמרוצים. אבל אנחנו לא יכולים יותר להמתין. מה שיקרה לא בהסכמה כיום, יהווה בעיה בעתיד. הזמן לא עובד לטובתם. ככל שיחלוף הזמן לא יהיו יותר מענקים, לא יהיו יותר זכויות וזה יהיה פחות. המדינה עושה פה מאמץ גדול היא מעמידה אלטרנטיבה לפחון בפזורה. ככל שזה יהיה בהסכמה ובתהליך סדור וקבלת מענקים ככה יהיה טוב יותר עבור אותו הבדואי".
לפי החלטה של מועצת מקרקעי ישראל הרשות יכולה לתת מענקים לבדואים זכאים אבל במועד זמן קובע, "250 אלף שקל למשפחה זכאית פלוס מגרש ללא עלות. זאת הטבה שאזרחים אחרים לא מקבלים אותה, המדינה מבינה שזה מאמץ גדול לצמצום פערים שאתה מפחון עובר למגרש בצורה מהירה ואנחנו רוצים לעודד את זה". לעומת זאת ישנם אנשים שלא רוצים לעבוד מול המדינה ורשות באופן מסודר, כמו הפזורה שישבה על תוואי של כביש 6, "היה תהליך שלם בבג"ץ והם סירבו לעבור, בקצה שלו גוף האכיפה ביצע את האכיפה והיום הם באים לחתום על הסכמי הסדרה אך ללא ההטבות וללא התמורות וזאת ההחלטה של מועצת מקרקעי ישראל. אם המדינה ביצעה אכיפה – אתה לא זכאי יותר להטבות".
היום המדינה משקיעה המון כסף, באופן רציני ומסודר. מוסדות ציבור נבנים, פיתוח של תשתית הפאזל מתחילה לקבל צורה, "אבל כדי להגיע לנמענה הולם צריך להסדיר את ההתיישבות – ככה מצמצמים פערים. אם תשתף פעולה ותזדרז אתה תקבל את ההטבות. אתה תשפר את החיים שלך וגם של המשפחה שלך לעשרות שנים קדימה".
שחקן מרכזי אולי הכי חשוב הן הרשויות המקומיות הבדואיות עצמן, "הם שותפים מאוד חשובים לתהליך הזה. ראשי מועצות מבינים את החיזוק, את החשיבות של הרשות של הספק שירותים כגורם שאמור להוות שינוי של הבדואים בנגב. והיא צריכה להיות הרבה יותר בטוחה ושירותית. עם פארקים ומתקנים ולא הרים של נשק לא חוקי ופשיעה. אתה רואה את התשוקה שלהם לפתח ולקדם. אנחנו כאן כדי לעזור ושרת את הרשות המקומית". מלבדם יש כמה משרדים בהם משרד התפוצות שלה שייכת רשות הבדואים, "אנשי המשרד והשר עמיחי שיקלי, מפנים חלק גדול מהזמן שלהם למשימה הזאת. הנה שבוע שעבר השר שיקלי היה איתי בביר הדאג' וזאת לא פעם הראשונה שהוא כאן, הוא ואנשי המשרד נוכחים פה ועוזרים לנו מול משרדי הממשלה שם בירושלים. חשיבות של שר שרואה בזה שליחות שלו אישית זאת חשיבות עצומה מול רוה"מ ומול הממשלה וזה עוזר ומקצר לנו המון תהליכים".
תגובת המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב: "דבריו של תורג'מן כוללים סילופים מובהקים. כך למשל, הטענה שתושבי ואדי חליל סירבו לעבור מתעלמת מהעובדה שהמדינה נסוגה מהסכמות שהושגו, דרשה מהם לעבור למקום שעלול להוליד סכסוך מיותר למרות שיש חלופות, ולבסוף הרסה את הכפר כשהתושבים עמדו על זכותם לבחור את מקום מגוריהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו