על רקע התוכנית המבטיחה, במעונות מנסים לשרוד עוד יום

"אנחנו משלמות בגוף שלנו, במשפחה שלנו ובנפש שלנו על החלטות שמתקבלות כאן, ואני רוצה שהדבר הזה ישתנה", כך אמרה שירלי אורמוביץ מנהלת מעון, בדיון בכנס בוועדה לזכויות הילד במארס האחרון.

אורמוביץ המשיכה לנאום בלהט מהול בזעם: "מערכת הגיל הרך לא צריכה הבראה, כי היא מתה. והיא גם לא צריכה החייאה, היא צריכה שפשוט ייבנו אותה מחדש. אנחנו לא יכולות לעמוד בזה יותר. אין לי אצבעות לספור כמה מטפלות ומנהלות מעון עזבו. אני מנסה לגייס צוות כבר קרוב לעשרה חודשים. אנחנו חייבים פה שינוי עכשיו. המצב הזה לא אנושי, אנחנו נחנקות. אנחנו במצב של מוות. נגמר. הפתרון צריך להיות אתמול ולא מחר, ולא עוד חודשיים, ולא עוד שנה".

אורמוביץ לא הגיעה לדיון בכנסת כאדם פרטי אלא כנציגה של מנהלות המעונות, שלא מוכנות עוד לשתוק והתאגדו לגוף הנקרא "קמ"א - קהילת מנהלות אקטיביסטיות", שפועל בחודשים האחרונים מאחורי הקלעים. ההתארגנות נוצרה הודות לקורס מנהיגות למנהלות מעונות יום, ביוזמה משותפת של עמותת "121" ומכללת אורנים.

על רקע השקת התוכנית הממשלתית לגיל הרך בראשית השבוע בהצהרה לתקשורת, ביקשתי להבין יחד עם פעילות בקמ"א ועם מומחים לתחום האם יש בה בשורה של ממש למערכת החינוך לגיל הרך, או שמא ניסיונות החייאה מאוחרים מדי שיותירו את המערכת במצב גסיסה.

ענת אבוחצירא, 43, עבדה שנים כגננת בגן פרטי ולפני כשנה וחצי החלה לעבוד כמנהלת מעון בוויצו חיפה שבו מתחנכים 53 פעוטות. היא נשואה ואם לחמישה, ומאחוריה שנים של הכשרה והשכלה: תואר ראשון ותעודת הוראה בחינוך לגיל הרך, תואר שני בהנחיית קבוצות, קורס מנהלות בוויצו וקורס מנהיגות באורנים.

"רציתי מקום מסודר, אבל גם כזה שאוכל להשפיע ולשנות", היא מסבירה את השינוי התעסוקתי שעברה, "אבל ככל שעברו הימים הבנתי עד כמה קשה לשנות. מי שמקבל את ההחלטות בנוגע למעונות במשרד הכלכלה או החינוך מנותק לגמרי מהשטח. הוא לא שומע את התסכול של הצוותים ושל המנהלות. זה מין פלונטר כזה, כדור שלג, שאת כמנהלת לא מסוגלת לבד להתמודד איתו, למרות כל התמיכה שאני מקבלת מוויצו.

בוויצו, אגב, עושים מאמצים אדירים כדי להוביל שינוי. מדובר פה במשבר ארצי, במצב חירום לאומי של מחסור אדיר בכוח אדם בכלל, ובכוח מקצועי ומתאים לתפקיד בפרט. מטפלות חדשות לא רוצות לבוא, ומטפלות ותיקות ומסורות כבר לא רוצות להישאר. המצב הוא כל כך חמור עד שאין לי אפשרות לשחרר את העובדות לימים חופשיים, כי אין לי עובדת מחליפה. כמנהלת אני נאצלת הרבה מאוד פעמים להחליף בעצמי את המטפלות, כדי לאפשר להן לנשום מעט ביום חופשי אחת לכמה שבועות. ברמה האישית אני מאוד אוהבת את המגע הישיר עם הילדים, אבל כאשר מנהלת עובדת יום שלם כמטפלת אז ההורה מתוסכל, כי אין מי שנותן לו מענה".

למה כל כך קשה למצוא כוח אדם?

"קודם כל בגלל התקינה (יחס בין מטפלת לכמות הילדים) הבעייתית. עד היום התקינה היתה מטפלת אחת על כל 6 תינוקות בתינוקייה (גילאי 1-0), מטפלת אחת לכל 9 פעוטות בפעוטון (2-1), ומטפלת אחת לכל 11 ילדים בגנון (2-3).

"המצב הזה לא מאפשר גם למטפלות הכי טובות, ותיקות ומסורות - ויש לי במעון כאלה - להגיע לכל תינוק, ולכן יוצר תסכול מאוד גדול. זו גם עבודה קשה פיזית וגם תסכול נפשי ולחץ. כל זה בעבודה שהתגמול עליה, בטח למטפלת בתחילת דרכה, הוא לא הרבה יותר משכר מינימום. התוכנית החדשה שיפרה מעט את התקינה אבל זה לא מספיק. ברור ששמחנו לראות שיש סוף כל סוף התייחסות ממשלתית לגיל הרך, אבל הופתענו בקמ"א לגלות כי בתוכנית אין למעשה מענה מיידי לבעיה האמיתית של המחסור הגדול במטפלות".

"לגרום למטפלות לחייך"

שני מיטשל (36), אם לשישה, מנהלת מעון ביישוב יתיר שבדרום הר חברון. מדובר במעון תחת חסות מועצת דרום החברון שבו 56 ילדים. יש לה תואר ראשון בחינוך מיוחד, היא עבדה שנים כמורה ולניהול המעון נקלעה כמעט בטעות. "מנהלת היישוב שלנו הודיעה שהיא עוזבת באמצע השנה.

בדיוק סיימתי חופשת לידה ורציתי להכניס את הבן שלי למעון, כדי שאוכל לחזור ללימודים. השנה אני לומדת טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים. הבנתי שאם לא תהיה מנהלת מעון, לא יהיה מי שידאג לילד שלי, אז לקחתי על עצמי את התפקיד. כרגע אני לומדת יומיים בשבוע ובמקביל מנהלת את המעון. אני מסיימת השנה את הלימודים, אבל לא מסוגלת לעזוב את ניהול המעון וכנראה אמשיך גם בשנה הבאה, כי זה צו השעה, אני לא יכולה לעזוב את הספינה הטובעת".

מיטשל יכולה למצוא עבודה מתגמלת הרבה יותר - לחזור לעבוד כמורה או לעבוד כמטפלת רגשית ולהרוויח כמה אלפי שקלים יותר בחודש. כמנהלת מעון היא מרוויחה 8,700 ש' ברוטו, אבל על הנושא הזה היא מדברת רק כאשר אני שואלת. את השכר שלה היא שמה כרגע באופן זמני במקום האחרון.

"האתגר הכי גדול שלי הוא לגרום למטפלות לחייך במהלך היום, להאיר פנים ולהיות סבלניות. למרות שלרוב המטפלות יש סל חיים קשה ואין להן כסף לגמור את החודש ואוכל במקרר לילדים שלהן, אני צריכה לגרום להן להיות עם אנרגיות חיוביות תוך כדי עבודה כל כך אינטנסיבית, מורכבת וקשה פיזית.

"למה בתוך העומס הזה של עבודה מ־7 בבוקר עד 4 אחה"צ, תשע שעות ברצף, בשעה שבה הילדים ישנים, המטפלות צריכות גם לשטוף רצפה? לא פלא שמי שכבר מגיעה להיות מטפלת לא שורדת את זה. בכל בוקר שהמטפלות שלי מגיעות למעון אני רוצה לנשק להן את הרגליים, לומר להן תודה על שהן מבינות את החשיבות של העבודה, למרות המציאות הקשה, שהן שמות את המעון לפני הקשיים בבית, שהן מוותרות על יום חופשי כדי שהקבוצות לא ייסגרו".

כמו אבוחצירא, גם מיטשל נכנסת בעצמה לטפל בילדים. "בפועל יש ימים בודדים בחודש שבהם אני בכובע של המנהלת. ברוב הימים, כדי לא להודיע להורים שקבוצה נסגרת, אני מחליפה בעצמי מטפלות חולות או כאלה שיוצאות ליום חופשי, או נאלצת לבשל. במצב הזה אין מי שיוביל את הגה הספינה. במקום שאני כמנהלת אחשוב קדימה, איך אנחנו יכולים לפתח ולהעשיר את הילדים, אנחנו הופכים להיות מוסד של בייביסיטינג, כאשר המטרה היא לשרוד את היום. אפילו זמן לקנות חומרי יצירה אין לי. כשאין מנהלת לפעוטון - אין אופק".

מה את חושבת על התוכנית החדשה שהוצגה?

"היא לא מספיק ברורה ומפורטת כדי שנוכל להתייחס אליה עניינית. היא לא נותנת כרגע פתרון לבעיית כוח האדם. כרגע רוב המטפלות שנשארו אצלי במעון מתכננות לעזוב כשיסיימו את השנה הנוכחית. נראה שהתוכנית נתנה דגש על העזרה הכלכלית להורים ולא על שיפור תנאים ושכר כדי להגדיל את כוח האדם.

"המשמעות היא שגם ההורים יסבלו, כי לא נצליח לפתוח קבוצות. כבר היום יש לי שישה תינוקות שהוריהם מתחננים להכניסם למעון, אבל בגלל שאין לי מטפלת לא יכולתי לפתוח להם קבוצה. האימהות נשארו בבית לגדל את הילדים ולא חזרו מחופשת הלידה לשוק העבודה. רובן מורות שיוצרות חוסר גדול במערכת החינוך באי־חזרתן".

בשורה בתחום ההכשרות

ועכשיו קצת רקע ומושגים בסיסיים, שהם תנאי הכרחי כדי להצליח להבין את פרטי התוכנית החדשה. על פי נתוני משרד החינוך, במדינת ישראל כ־550 אלף ילדים מגיל לידה עד 3. 50% מתוכם שוהים בבית עם ההורים או במסגרות ביתיות קטנות, ואין למדינה שום מעורבות בטיפול בהם.

כרבע מהילדים בשכבת גיל זו שוהים במסגרות שיש להם סמל מוסד, המאפשר להורים להגיש בקשה לסבסוד מהמדינה בהתאם למצבן הסוציו־אקונומי. חלק ממעונות הסמל הם של גופים ציבוריים בשלטון המקומי ושל עמותות ציבורית כמו ויצו, אמונה ונעמ"ת, וחלק של זכיינים פרטיים. קבלת הסמל דורשת עמידה בתנאים מחמירים במיוחד וכוללת הליך ביורוקרטי מסובך. בפוטנציאל מעונות הסמל יכולים להכיל כ־160 אלף תינוקות, אבל בשל המחסור במטפלות רק כ־137 אלף ילדים שוהים בהם.

הרבע הנותר מבין כלל הילדים בגילי לידה עד 3, שוהה במסגרות פרטיות, שבהן שבעה ילדים ומעלה. מדובר במסגרות שעל פי חוק הפיקוח, שנכנס לתוקף בספטמבר האחרון, חייבות לקבל רישוי ולהיות תחת פיקוח משרד החינוך. המסגרות מקבלות רישיון מהמדינה, אחרי שעמדו בתנאים שונים כמו קורס עזרה ראשונה למטפלות. מעון שזוכה לחותמת כשרות ממשרד החינוך מקבל מהמדינה הדרכה פדגוגית לצוות, אבל ממשיך להיות במהותו פרטי. המשמעות היא ששכר הלימוד אינו מפוקח ויכול להגיע גם לסכומים של 5,000 ש' בחודש, כאשר כל הנטל הכללי נופל על ההורים. זאת, כאמור, בשונה ממעונות הסמל שבהם מחיר המעון מפוקח ומסובסד על ידי המדינה.

נכון להיום, כ־3,400 מעונות פרטיים קיבלו רישיון ממשרד החינוך, מתוך כ־7,000 שפועלים, כאשר המטרה של משרד החינוך היא לסיים את הרישוי של כולם בהתאם לחוק.

חלק הארי בתוכנית החדשה לגיל הרך נועד להקל כלכלית על הורים עובדים, בלי קשר לסוג המסגרת שבה שוהים הילדים, זאת באמצאות נקודות זיכוי במס או מס הכנסה שלילי. המשמעות בפועל היא שמשפחה שבה שני ההורים עובדים תקבל כ־950 ש' בחודש עבור כל פעוט מתחת לגיל 3. מדובר בהשקעה חכמה של המדינה שמעודדת יציאה של שני בני הזוג לעבודה. העובדה שנתניהו הצליח לקדם מהלך כזה בקואליציה שמבוססת על המפלגות החרדיות בהחלט ראויה לציון. העלות הכוללת של הסיוע הישיר להורים היא 2,150,000 ש' בכל שנת תקציב.

חלק נוסף בתוכנית, בעלות כוללת של 2,200,000 ש', הפרוסים על פני ארבע שנים, מנסה להתמודד עם המחסור במבנים למעונות ועם הגדלת היצע מעונות הסמל.

"הכוונה היא לבנות מבנים חדשים שבהם יקומו מעונות סמל במקומות שבהם יש מחסור במבנים, ובמקביל להפוך מעונות פרטיים מפוקחים למעונות סמל, באמצעות יצירת מסלול ירוק שבו יוגמש תהליך האישור, בלי להתפשר כמובן, על התנאים הבטיחותיים", מסבירה נועה צור, פרויקטורית בכירה של מעונות יום במשרד החינוך.

"יש בתוכנית בשורה משמעותית מאוד בכל הנושא של הדרכה פדגוגית והכשרת הצוות. חוק הפיקוח מחייב את המעונות הפרטיים המורשים בארבע שעות הדרכה. מדובר במדריכה פדגוגית שנכנסת למעון ומלווה את הצוות. החל משנת התקציב הבאה המדינה תממן 10 שעות הדרכה כאלה במעונות הפרטיים המורשים ובמעונות הסמל. מבחינתי זה ממש חלום שמתגשם. מעבר לתמיכה בצוות זה יאפשר לנו לאתר בשלב מוקדם ילדים עם קשיים.

"אנחנו מאמינים שכל התמריצים והמענקים, בדומה לעבודה מועדפת, ימשכו צעירות אחרי צבא לעבודה כמטפלות. בסופו של דבר הן גם מקבלות שכר שבסיסו הוא יותר משכר המינימום, וגם מענק שיכול להגיע ל־8,500 ש' כבר בשנה הבאה, זאת תוך כדי צבירת נקודות זכות לתואר ראשון בחינוך הודות להכשרות".

"המחדל הבא בדרך"

לצד ההדרכה התוך־מעונית מתקיימת הכשרה חיצונית אינטנסיבית של מטפלות במכללות החינוך, כל זאת במימון ממשלתי מלא. היקף הלימודים בתוכנית הוא 220 שעות, מתוכן 70 שעות מעשיות ו־150 שעות עיוניות, מה שדורש מהמטפלת לצאת אחת לשבוע לארבע שעות לימוד בערב, אחרי יום עבודה מפרך. בסיום הקורס מקבלות המשתתפות תעודת מטפל־מחנך מטעם משרד החינוך ומענק של 2,500 ש'.

צור: "היעד שלנו היה להכשיר 7,000 מטפלות בתשפ"ג, אבל הצלחנו בפועל הרבה יותר, ואת השנה נסיים עם 12 אלף מטפלות שיקבלו תעודה. היעד לשנת תשע"ד הוא עוד 15 אלף מטפלות עם תעודת מטפל־מחנך. אני מאמינה שנעמוד בו. רק לשם השוואה - במשך עשור, לפני שהמעונות עברו לאחריות משרד החינוך, הוכשרו כ־3,000 מטפלות בלבד. בסופו של דבר התוכנית הממשלתית כוללת תמריצים רבים. אחרי שנים של הזנחת הגיל הרך יש פה לראשונה ראייה הוליסטית והשקעה מדהימה של הממשלה בחינוך הגיל הרך. צריך לזכור שמהפכות לא עושים ביום אחד".

יערה שילה, מומחית לגיל הרך במכללת אפרתה, דוקטורנטית בחוג למדיניות בחינוך באוניברסיטת בר־אילן וחברת מועצת עיריית ירושלים, מסרבת להיסחף אחר התוכנית החדשה: "אני מאמינה שהתדמית, תנאי ההעסקה, שיפור השכר, פיתוח מקצועי והכשרה הם אכן הגורמים שיביאו שינוי אמיתי לאורך זמן, אבל לא בטוח שיש בהם כדי לטפל במצב החירום הלאומי שבו אנחנו נתונים. הייתי מאוד אופטימית כשהחלו ההכשרות, חשבתי שהן ישנו את פני הגיל הרך. אני עצמי מרצה בקורס לתעודת מחנך־מטפל. האופטימיות שלי נשברה אחרי שקיבלתי מכתב ממנהלת מעון שהחליטה לעזוב באמצע השנה".

את המכתב שיתפה שילה בפייסבוק, וזו לשונו: "יערה, שלום. המכתב הזה נכתב עם דמעה גדולה. אינני יודעת אם אני מונעת את המחדל הבא או יוצרת אותו. אני מנהלת מעון שנים, בוגרת תואר שני ובעלת תעודה של מדריכה ויועצת מטעם בר־אילן עם חותמת של משרד העבודה והרווחה. הבוקר הזה הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי. אינני יכולה לקחת אחריות. הקושי בגיוס כוח אדם אינו נורמטיבי. הילדים פוגשים השכם והערב כל הזמן דמויות חדשות. חייה של מנהלת מעון היום אינם חיים. בחמש בבוקר מודיעות מטפלות שאינן יכולות להגיע, נוצר מצב של חוסר אדם משווע. תוך כדי זה המבשלת מודיעה שנחפש מבשלת אחרת כי היא מצאה עבודה אחרת.

"בתווך של כל זה - טלפונים בלתי פוסקים של הורים בכל שעות היממה, עם אכזבה וכעס על תחלופת כוח האדם. נשברתי, זהו! החלטתי לשים את המפתחות, כי כל מה שאני יודעת שצריכים לקבל הילדים הרכים וכמה זה קריטי וחשוב איננו שם. אני מרגישה שאעשה עוול אם אשאר (עוד) יום אחד בתפקיד. אני עוזבת בלי משכורת ובלי לדעת כיצד אפרנס את שבעת ילדיי מחר בבוקר. אני עוזבת כי אני במצוקה. גודל השעה וגודל האחריות כבדים מאוד. המחדל הבא בדרך, ואינני רוצה את זה על כתפיי. אני זועקת אליכם, הורים וקובעי מדיניות - בבקשה תצילו את הגיל הרך. הלכתי, מקווה שמישהו ישמע".

"הפוסט הזה היכה גלים וזכה למאות שיתופים", אומרת שילה. "גם מהשיח עם המטפלות עצמן שלומדות אצלי הבנתי שדווקא תעודת המחנך־מטפל עלולה אולי ליצור אפקט הפוך. חלקן אומרות שעם התעודה ביד הן יכלו לזכות באמון ההורים ולפתוח בבית קבוצה קטנה של עד שישה ילדים, שאיננה צריכה על פי חוק להיות מפוקחת על ידי המדינה. כך אנחנו עלולים דווקא להגדיל את מספר הילדים השוהים בבתים".

תגבור צנוע, לא יותר

היבט נוסף של התוכנית הממשלתית עוסק בשכר המטפלות בהשקעה של 750 מיליון ש' בשנה מתקציב המדינה. מדובר בהעלאה של כ־300 ש' בשכר המטפלות במעונות הסמל ומענק התמדה של 6,000 ש' למטפלת שחציו יינתן אחרי חצי שנת עבודה וחציו בתום שנה מלאה. המשמעות היא תוספת של 800 ש' לחודש לשכר המטפלות במעונות הסמל. התוכנית גם מביאה איתה שינוי בתקינה, כך שהחל משנת הלימודים הבאה מטפלת אחת תהיה אחראית על 5 תינוקות, 8 פעוטות או 10 ילדים.

√ הסיוע הכולל של התוכנית החדשה להורים - 2.15 מיליון ש' בשנה
√ כמחצית מהילדים בגילאי 3-0 שוהים במסגרות ביתיות קטנות
√ התוספת החודשית למטפלות - בשקלול המענק והעלאת השכר - היא 800 ש'
√ במעונות פרטיים יכול שכר הלימוד, שאינו מפוקח, להגיע עד 5,000 ש' בחודש

"מדובר בתגבור צנוע של התקינה במעונות הסמל, אך מה שנדרש הוא תגבור הרבה יותר משמעותי וממוקד בכל המסגרות ביישובים ובשכונות באשכולות החברתיים־כלכליים הנמוכים, שם הצורך בחינוך איכותי אקוטי במיוחד", אומר יקותיאל משי, מנהל קידום מדיניות בעמותת 121, שהיתה בין יוזמי הקמת "בידיים טובות - המטה להשקעה בגיל הרך". המטה מונה כ־50 ארגונים חינוכיים, חברתיים ומומחים מהאקדמיה, והשבוע, עם השקת התוכנית, בירכו אנשיו על החלטת הממשלה להשקיע תקציבים משמעותיים בחינוך לגיל הרך. עם זאת, הם הביעו חשש כי דרך חלוקת התקציב לא תביא לפתרון בעיות היסוד בתחום.

"אנחנו שמחים על ההתייחסות לאיכות החינוך לפעוטות באמצעות הגדלת התקציב להדרכות שוטפות, הכשרות מקצועיות ומערך הפיקוח, הן במעונות המסובסדים והן בפרטיים", אומר משי, "אבל אני חושש כי למרות הכוונות הטובות - כולל הסבסוד להורים, המבורך לכשעצמו - התוכנית לא תוביל לפתרון הבעיה המרכזית בתחום: מצוקת כוח האדם החמורה.

"במעונות הסמל התוספת לשכר המטפלות נמוכה מדי, ונסמכת בעיקרה על מענק התמדה ולא על העלאה של בסיס השכר. ואילו לבעיית השכר למחנכות־מטפלות במסגרות הפרטיות המפוקחות התוכנית לא מספקת מענה. לכן יש חשש לזליגה של כוח אדם למעונות הסמל ולסגירה של עוד מאות מעונות פרטיים. אנו מקווים מאוד שמדובר במהלך ראשוני ושנתבשר על תוכנית המשך, כך שלא נמצא את עצמנו במצב שבו המחסור במעונות יגדל והפגיעה בחינוך לפעוטות רק תעמיק".
ל' היא מנהלת מעון פרטי מבוקש ומצליח כבר שנים רבות שכיום מתחנכים בו 95 ילדים מהמגזר הערבי. היא פעילה בקמ"א אבל מעדיפה לשמור על אנונימיות מפני שהחלה לעבוד במקביל כמפקחת מטעם משרד החינוך על מעונות פרטים.

"בעקבות חוק הפיקוח וחוק המצלמות, ההוצאות של המעונות הפרטיים גדלו", היא אומרת. "הצלחתי לקבל השנה רישיון ממשרד החינוך, אבל כדי לעמוד בתנאי הנגישות והבטיחות הגעתי למצב שנאלצתי לקחת הלוואות. כבר שנים שאני מנסה להפוך למוסד סמל, או לקבל תמיכה אחרת מהרשויות, למשל הנחה בארנונה. אני משלמת 120 אלף שקל ארנונה בשנה. עד היום לא קיבלתי שום מענה. כמו בכל הארץ, גם במעון שלי יש מחסור במטפלות. מטפלות לא עומדות בלחץ של ההורים אחרי כל פרשות ההתעללות שיוצאות בתקשורת.

"בין המטפלות המבוגרות יש דוברות רוסית וערבית שאינן יודעות קרוא וכתוב בעברית, ולא מסוגלות לקבל תעודת מטפל־מחנך, אז הן פורשות. אני מגדילה לצוותים את המשכורת, אבל גם זה לא עוזר. הלוואי שהתוכנית החדשה תשנה משהו, אבל אני כבר קיבלתי החלטה לפרוש מהמעון. כואב לי הלב לסגור אותו, וגם התחייבתי להורים לשנת הלימודים תשפ"ד, אז בינתיים אין לי ברירה אלא להמשיך. אני מעדיפה לעזוב לגמרי את הניהול ולהגדיל את המשרה שלי כמפקחת על מעונות פרטיים מטעם משרד החינוך".

וכך, באופן אבסורדי, דווקא הפיקוח על המעונות הפרטיים וההשקעה בהכשרת המטפלות צפויים להעצים את המשבר בענף בטווח הקרוב. מה יקרה בטווח הרחוק עם השקת התוכנית החדשה? ימים יגידו. √