לפני כחודש נאלץ רון דורון לפנות את הדירה שבה גדל ברחוב צייטלין בתל אביב לצורך פרויקט של פינוי־בינוי. תוך כדי הסידור והאריזות מצא אוצר מטלטל, בדמות מזוודה ישנה שהעלתה אבק בבוידעם עשרות שנים. "פתחתי את המזוודה ונכנסתי להלם של החיים שלי. המזוודה היתה מלאה בחפצים של אבי, שלמה, כולל מדים, שברייה, יומנים, מכתבים, חומרים מהפלמ"ח ומהתקופה שהוא היה בן 16, ואפילו קודם. זו היתה התרגשות עצומה. הוא נהרג כשהייתי בן שנה, ליתר דיוק שבועיים אחרי יום הולדת שנה שלי".
אל חגיגת יום ההולדת שנה של רון לא הגיע אביו, אבל בין הדפים הישנים במזוודה מצא דרישת שלום עצובה בדמות מכתבים שמזכירים אותו יום הולדת. "איך רון? האם הוא אומר כבר 'אבא'? האם אוכל בסדר ומתפתח יפה? איך עברה השבת? איך היתה קבלת האורחים ויום הולדתו של בננו? כתבי!!", כך כותב שלמה דורון מהחזית לרעייתו, רות.
רות עונה: "לבעל ולאבא היקר שלום רב! הרבה נשיקות! שמחנו מאוד לקבל ממך לפחות מילים מספר, אשר עודדונו מעט (אותי ואת 'הפיצי'), אך כבר יותר מזה היינו רוצים לראותך בבית. יום ההולדת של רון היה מעט בחוסר מצב רוח, וההכנות בהתאם לכך גם היו. את האמא אתה כבר יכול לתאר לך. אך חיינו בהרגשה שבוודאי תיתן קפיצה קלה. מתברר שהתבדינו. אני מקווה שכתבת גם לכפר סבא (להוריו, י"א).
"אני על כל פנים אצלצל מחר, שלמה. אל תשכח תמיד להוסיף תאריך בזמן כתיבת מכתב... רון גידל בינתיים שן שביעית, את אבא הוא מחפש כל בוקר במיטתו. כדאי כבר שתחזור ותהיה איתנו... הרבה הרבה נשיקות ושמור היטב על עצמך, זכור שרון ואני מחכים לשובך המהיר. להתראות מהר־מהר. רות".
שלמה לא חזר מהר. הוא לא חזר כלל. שבועיים אחרי אותו יום הולדת נפל בעזה באירוע מקומם. עם תום הקרבות בעיר - בכ"ח בחשון תשי"ז, 2 בנובמבר 1956 - יצאו שלמה ואנשי הפלוגה בליווי קצינים אל בניין משטרת עזה כדי לקבל את כניעת העיר.
בניין המשטרה היה המבצר האחרון, אשר בו עוד ישבו כוחות סדירים של צבא האויב שחדלו להילחם. המשלחת עברה בשלום על פני קסרקטיני צבא, שבפתחם עמדו חיילים בידיים מורמות, כאות לכניעה. משהגיע כוח צה"ל למשטרה לא נראו בה חיילים. לפתע נפתחה עליהם אש מכל עבר ופגעה בסרן שלמה דורון, שנהרג במקום. בן 28 היה בנופלו. בן יחיד להוריו, לאה ונחמן.
"לכולם היה אבא, מלבדי"
"היתה התרגשות אדירה למצוא את כל הדברים הללו ארוזים במזוודה, אפילו תעודת הזהות שלו היתה שם", אומר רון. "אף פעם לא סיפרו לי על המזוודה הזו, על היומנים והמכתבים, וכל השנים הם התחבאו בדירה שבה גדלתי ושאמי המשיכה לגור בה שנים רבות. אני לא יודע למה לא סיפרו לי על זה, לא אמא שלי וגם לא סבא וסבתא שלי. מהרגע שהוא נהרג המשפחה מאוד עטפה אותי. למעשה לא הרגשתי כל כך בחיסרון של אבי, אבל מובן שכילד תמיד לכולם סביבי היו אבות ולי לא היה.
"עד גיל 10 לא נתנו לי בכלל להגיע לבית הקברות כדי לראות איפה אבי קבור, ורק מאז התחלתי להיחשף יותר לנושא הזה. אבל כל מה שידעתי על אבי הוא מה שהיה כתוב בספרון שהוציאו לזכרו, לא יותר מזה. בעיקר סיפורים כלליים על איך נהרג, אבל כל הסיפורים על הפלמ"ח ועל מלחמת השחרור, וכל המבצעים שהוא השתתף בהם, כולל ליל הגשרים - זה היה חדש בשבילי".
למה אמא שלך לא סיפרה לך על המזוודה הזו?
"שאלה טובה. גם אני שואל אותה, אבל אמי נפטרה ואין מי שיענה. לדעתי היא לא רצתה לחשוף אותי לדברים האלה כדי להגן עלי ולעטוף אותי, אבל יכול להיות שבהמשך היא בכלל שכחה מזה. זו רק השערה, אין לי באמת מושג".
רות היתה בת 24 כאשר התאלמנה, ומאז הקדישה את כל־כולה לגידול בנה. "אמא למדה הוראה, ואחר כך עבדה כמורה כדי שתוכל להיות איתי בחופשות הקיץ. רק כשבגרתי למדה משפטים ואז עבדה כעורכת דין. כשמלאו לי 18 הרגישה שהיא משחררת אותי, ואז נישאה בשנית בגיל 41. אפשר לומר שהיא ממש הקדישה את כל־כולה בשבילי, למען הגידול שלי. היה לנו קשר מצוין עד הרגע האחרון.
"כנכד יחיד, גם סבא וסבתא שלי עטפו אותי. הסבים שלי מצד הוריי היו ממקימי כפר סבא. סבתי היתה רופאת השיניים הראשונה באזור וטיפלה בפנחס ספיר. היא לקחה קשה מאוד את מות בנה, ולקח לה זמן להתאושש. היא תרמה קרקע לזכרו לטובת גן ציבורי בבית הסטודנט בכפר סבא. עם כל הקושי, אני לא יכול להתלונן על הילדות שלי. הודות למשפחה שעטפה אותי היתה לי ילדות מאושרת וטובה, רק אבא היה חסר".
איך ילדים אחרים מתייחסים לילד שאין לו אבא?
"רוב הילדים לא ידעו כלום עד גיל תיכון. הם לא שאלו - ואני לא סיפרתי אף פעם. רק בגיל מאוחר התחלתי ללכת לבית הקברות, ואז נעדרתי ביום הזיכרון מהטקסים בבית הספר".
לקראת הגיוס שוב היה רון שונה מכולם. אמו לא רצתה לסכן את בנה יחידה וסירבה לחתום על אישור לשירות קרבי. רון בחר במסלול העתודה, למד הנדסת תעשייה וניהול ושירת בשלישות. כיום הוא בעלים ומנכ"ל של חברת ההייטק SystematiTech, העוסקת בהנדסה ובאוטומציה. במקביל, הוא מכהן בהתנדבות כסגן נשיא לשכת המסחר ישראל־אסיה וכיו"ר לשכת המסחר ישראל־פיליפינים, סינגפור ומלזיה. תפקידיו מאלצים אותו לנסוע פעמים רבות לחו"ל לאזורים נידחים, אבל לפני חודש, בין הטיסות, נאלץ להגיע לבית ילדותו כדי לפנותו.
מלבד תמונות ומכתבים נמצאו במזוודה גם יומנים. לא מדובר ביומנים משתפכים עם תיאורי טבע ורגשות, אלא בציון האירועים באופן כרונולוגי וטכני למדי. ובכל זאת, הספרייה הלאומית מצאה ביומנים ובמכתבים עניין רב.
"סיפרתי לחבר שלי מה מצאתי, ואז הוא שלח לי את המודעה עם המבצע המשותף ל'ישראל היום' ולספרייה הלאומית. זה היה ביום שישי בצהריים, ובכל זאת צלצלתי מייד. מתן ברזלי, שמנהל את פרויקט איסוף היומנים מתש"ח, חזר אלי, וכבר ביום ראשון הוא נפגש איתי והראיתי לו את החומרים".
שני היומנים שתרם רון לספרייה הלאומית מתעדים את פעילותו ואת גבורתו של אביו במלחמת העצמאות. הם כתובים בשפה לקונית, קצרנית, עם מעט מאוד הבלחות של רגש. בין השורות ניכרת נכונותו לצאת למשימה, להגן על המדינה הצעירה, ולא להתרברב בכך.
כבר בעמוד הפותח את היומן של 1946 אנחנו נחשפים לאופן תיעוד האירועים כאילו מדובר בצופה מהצד, ולא בשחקן פעיל בהם: "ינואר 1946 - התגייסתי לפלמ"ח; 16 ביוני 1946 - פיצוץ הגשרים; 1 באוקטובר 1946 - עזבנו את בית הערבה".
ד"ר לאה צוויג, אמו של שלמה, חלמה שימשיך בדרכה וילמד רפואה בחו"ל, אבל בנה אפילו לא סיים את התיכון. הוא בחר לוותר על תעודת בגרות, על לימודים ועל דיפלומה ולהתנדב לפלמ"ח לפני שמלאו לו 18. ביוני 1946, בעקבות השתתפותו בפיצוץ גשר אלנבי יחד עם חבריו בבית הערבה, נכלא בלטרון.
"הוא היה גאה בכך שחבריו למאסר היו גם משה שרת והרב מימון", מתארת אמו בספר הזיכרון "בזחל בדרך לעזה", שהוצא לזכרו ב־1961. "ב־2 בדצמבר 1947 נשלח לנגב, שם השתתף בכל הקרבות, תמיד עז רוח וללא פחד, תמיד בקו האש הקדמי... הוא אחד הראשונים אשר חדרו בשנת 1948 למדבר סיני. תוך תלאות אלה היה מלא תקווה ואמונה שיחזור בריא ושלם. היה מנצל חופשה קצרה ביותר כדי לקפוץ הביתה ולהרגיענו, עייף, אולם במצב רוח מרומם. היה נפרד ממני בבקשו שלא אבכה ולא אכביד על ליבו, שאהיה שקטה ובטוחה כי יחזור לבטח".
ילדותו מתוארת באתר יזכור: "מילדותו התבלט בדייקנותו היתרה בכל אשר הלך ועשה. החיוך, אשר היה נסוך על פניו תמיד, סימל את נפשו האצילה וליבו הטוב. בדרך כלל רציני ומיושב היה, אך יחד עם זה עליז ושמח, וחבריו אהבוהו על כך. לא אחת נתגלה בו רגש של צדק ויושר, ועם כל עדינותו ידע לתת ביטוי למישרין אף לאמת הקשה ביותר. רגיש ליפי הטבע, אהב פרחים, ציפורים ובעלי חיים.
בעצם, התחיל שירותו למולדת עוד בשבתו על ספסל הלימודים בפעולות גדנ"עיות, שנעשו באורח רשמי במסגרת 'הצופים' באותם ימי המאבק בספר הלבן. הפעולות במסגרת הנוער, אשר הכינוהו לתפקידיו ולמשימותיו בעתיד, כללו טיולים ומסעות בארץ, ובין השאר באזורים מסוכנים מחוץ ליישוב היהודי".
שלמה מזכיר ביומן, שוב - במילים ספורות בלבד, גם את תוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר, שבה הכריז האו"ם על הפסקת המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל: "29 בנובמבר 1947 - הכרזת המדינה על ידי האו"ם".
שלמה כותב ביומן את שמות חבריו שנפלו בחזית הנגב במלחמת העצמאות, שאליה נשלח אחרי שסיים קורס מ"כים. כחלק מ"חיות הנגב" השתתף בקרבות חשובים במלחמה.
לעיתים נראה, תוך כדי דפדוף ביומן, שימי המלחמה התערבבו זה בזה, ומלבד תיעוד החברים והפקודים שנפלו בקרבות לא היו כמעט התקדמות או שינוי לדווח עליהם. באחד העמודים מציין שלמה רק את מספר החודשים שהוא נמצא בנגב. ועם זאת, ההפסדים הקטנים או הגדולים בקרב הם שזוכים להתייחסות מיוחדת, התייחסות שמסתכמת לרוב בהוספת סימן קריאה כמו: "ההצטלבות בידי המצרים!"
הרגשות נשמרו לרעיה
התיעוד ביומן הראשון מסתיים ביוני 1948, ומרגע זה עובר שלמה לכתוב את היומן השני על גבי "לוח החייל" שהנפיק צה"ל. ביומן זה המשיך לציין את מספר החודשים שהוא לוחם בנגב, את הגיחות הקצרות ביותר לביתו, וגם את הביקורים של ראשי הצבא והמדינה בחזית. ב־4 בנובמבר 1948 הוא מציין ביומנו "שנה בנגב". התיעוד האחרון ביומן השני של שלמה היה לקוני במיוחד. ב־5 בספטמבר 1948 כתב "פירוק חטיבה 12", ושלושה ימים לאחר מכן: "עברנו לחטיבה 7".
למרות הלקוניות המאפיינת את שני היומנים, גם מתוך הענייניות המקצועית הזאת ומאותו תיעוד יבש לכאורה, פורץ הקושי ובולטת ההקרבה האדירה של חייל בחזית הרחק מהבית.
בספר לזכרו משרטט אחד הלוחמים, שהיה עם שלמה במלחמת העצמאות, את אופיו המיוחד, שכמו משתקף מכתב היד ההחלטי ומהסגנון המקמץ במילים של היומן: "נחבא אל הכלים, מסוגר בתוך עצמו, שונא צביעות ובז לברק חיצוני זול. ברר את חבריו בקפידה רבה, והתרחק מן הצעקנים והרברבנים. היתה בו גאווה פנימית שקטה, שנשענה על הבסיס האיתן של המעשה וההתנדבות. דיבורים ריקים היו ממנו והלאה.
"וכבר אז, וגם לאחר מכן, כאשר החל לסלול לעצמו דרך בחיים, תמיד חיפש את המקום שבו עושים הרבה ומדברים מעט, והעיקר - המקום שבו עושים דברים גדולים".
"אני חושב שאבא כתב ביומן כמעט בלי רגשות כי הפך לאיש צבא בגיל מאוד צעיר, איש מלחמה שאיבד חברים וספג הרבה ולכן הוא מקמץ בתיאורים", אומר רון. "חלק מהדברים גם נכתבו תוך כדי קרבות ממש. המקום שבו הוא מביע יותר רגשות הוא במכתבים שהוא כתב לאמי".
המכתבים שכתבה רות לשלמה עמוסים רגש שעיקרו געגוע. ספר הזיכרון נפתח במכתב שכתבה רות לבעלה אחרי מותו. "זה שבועות מציק לי צורך נפשי לכתוב אליך. ניסיתי לדכאו ולא עלה בידי, ובסופו של דבר הנה נכנעתי, ואני יושבת וכותבת, אף כי ברור כי לעולם לא יוטל מכתב זה לתיבת מכתבים, ואם במעטפה יושם - לא תישא המעטפה כתובת...
"זוכר אתה, שלמה, אותו ערב שבו הכרנו לראשונה? איך חמקנו מאותו נשף חתונה צבאי צוהל ורועש, אל חיק הלילה הדומם. מעולם לא גיליתי לך מה מאוד היסס ליבי אותה שעה. שהרי לא הכרתיך כמעט, וכה צעירה וחששנית הייתי. אך היה בך משהו שהפיח ביטחון בלב; וארשת פניך - האם אמרתי לך זאת כבר אי־פעם? שופעת אצילות וחן, וכולך ענוג למראה וכה עדין, עד כי לא האמנתי, כמעט, בכל אשר ייחסו לך. לא האמנתי כי יכול להיראות כך מי שהיה פלמ"חניק מגיל 15, חייל וקצין ב'חיות הנגב'..."
בהמשך המכתב מספרת רות על החיים בלעדי בעלה האהוב, על התרעומת שחשה כשהבינה שגם בנם המשותף, התינוק, יעביר את שארית חייו ללא שלמה. את המכתב המרגש היא מסיימת במילים: "מה אומר לך ולא אמרתי עוד, יקירי? האומר לך כי מודה אני לך על השנים הקצרות המאושרות שהענקת לי? האשא לך תודה על כל הזיכרונות הנפלאים, המשבצים את ליבי ומתנוצצים כאבני חן בחשיכה זו שירדה עלי? על מראות הנוף המקסימים שלימדתני לראות? על ילדנו היקר, המבורך במתנות שהענקת לי? האודה לך על כל אלה, יקירי? רון, שטיפס ועלה בזה הרגע על ברכיי, אומר בלא דעת: 'כן, אמא!'. כן, יקירי! אני מודה לך, בעד כל אשר הענקת לי ובעד כל אשר עתיד היית עוד להעניק לנו, אלמלא נלקחת".
שני מכתבים נוספים נמצאו במזוודה, מכתבים שכתבו לשלמה אמו ורעייתו במהלך מבצע קדש. הוא כנראה לא קרא אותם מעולם, כי חותמת הדואר נושאת את תאריך מותו. חלקים מהמכתב של רעייתו צוטטו כאן בתחילת הכתבה, והנה המילים שכתבה האם לבנה יחידה: "אני רוצה ידיעה משעה אחרונה. אני יודעת שזה דבר בלתי אפשרי - אבל אין לי כוח יותר לסבול. אני דואגת מאוד־מאוד, ואני לא יכולה להיות גיבורה עכשיו. אין לי כבר סבלנות וכוח למלחמה, עוד לא שכחתי את העבר. אצלי לוחמים (נאבקות - י"א) מחשבות של בן אדם שמבין (את) כל המצב שלנו עם הרגשות של אם. לב כואב ורעוד בעד כל אחד, ובפרט בעד בן יחיד".
היא מספרת לשלמה שבתו של פנחס ספיר, שבה היא מטפלת בקליניקה, מסרה דרישת שלום, וכמה הדבר העניק לה אושר, "שקיבלתי ידיעה ממך ונתתי לצבירה נשיקה, ומהתרגשות סבתא ואני התחלנו לבכות. תודה לאל!" המכתב נחתם באיחולי "הצלחה, ביטחון ואמונה בניצחון! שתהיו בריאים ומבורכים גיבורים שלנו".
לפני שקיבל את המכתבים נפל שלמה בקרב בעזה. במזוודה נשמר פתק עם הוראות בנוגע למשימות צבאיות בכתב ידו לסמ"פ מתאריך 1.11.1956, יום לפני שנהרג: "הרבה דברים חדשים למדתי על אבי, שהיה נוכח־נפקד בילדותי, ועל הקשר שלו עם אמי לפני החתונה ולאחריה. דברים שלא ידעתי, למשל שאת ירח הדבש חגגו בחיפה. במכתבים אפשר לראות איך לצד האהבה הגדולה ביניהם יש גם את האהבה למולדת, את ההליכה שלו שוב ושוב לצבא ולקרב, ואת הדאגה האינסופית שלה אליו".
"הפרויקט הזה מתבשל לי כבר הרבה זמן בראש", אומר מנהל תחום ארכיונים ואוספים מיוחדים בספרייה הלאומית, מתן ברזלי. "יש מודל בריטי כזה של איסוף יומנים אישיים. אנחנו החלטנו להתחיל בשנות ה־50-40, שנות הקמת המדינה. הפרויקט הזה הוא בניגוד למדיניות של הספרייה הלאומית, שאוספת ארכיונים באופן מאוד סלקטיבי. ספרים אנחנו אוספים מכל סוג ומכל מין, אבל כתבי יד אנחנו אוספים בדרך כלל רק של אנשים מוכרים. ליומנים יש ערך היסטורי, להבין איך האנשים מן השורה חוו את האירועים. מאז הפרסום ב'ישראל היום' קיבלנו עשרות פניות עם סיפורים מרגשים, ובפועל הגיעו כ־30 יומנים.
"כתיבת יומן היתה דבר נפוץ עד לימי הבלוגים והפייסבוק. יתרה מזו, היה ממש חינוך לכתיבה בגיל צעיר. יש לנו יומן של ילד מקיבוץ יגור, שנלקח בכל פעם לבדיקה על ידי המורה. היתה אז תרבות של כתיבת יומן כדרך לפורקן חוויות. גם בצבא קיבלנו יומן של לוחם מחטיבת הדרום בגבעתי, שממש כתוב בו שביקשו מהם לכתוב יומן. גם היומן השני שכותב שלמה דורון נכתב על גבי 'לוח החייל' שצה"ל חילק ללוחמים. הסיפור של מציאת היומן הזה הוא מפעים. וגם היומן עצמו, למרות האופן המתומצת שבו הוא כתוב, מביא את דמותו של הלוחם והמפקד הנערץ שהיה".
הפרטים החסרים: מי היית, זוהרה בר דרומא?
"במסגרת פרויקט 'מבצע יומן' של הספרייה הלאומית הגיע אלינו יומן שהיה שייך לחיילת אלמונית שאני לא יודע את שמה", מספר מתן ברזלי. "זה יומן כיס משנת תש"ט. הוא נרכש במכירה בארה"ב לפני כמה שנים על ידי ישראלית שחיה שם. היא שלחה אותו לספרייה הלאומית כששמעה על הפרויקט שלנו. היומן מתאר בפירוט רב מה החיילת עושה בכל יום, אבל העיקר חסר מן הספר, כי באופן טבעי היא לא כתבה את השם שלה או של ההורים שלה".
לאחר שאנשי הספרייה הלאומית פנו לארכיון צה"ל, אך שם לא הצליחו לסייע להם, הבטחתי למתן שאנסה לעזור בפתרון החידה. הוא העביר אלי את הפרטים הביוגרפיים המעטים שהצליח לדלות מהיומן, שכללו בעיקר תאריכי לידה של הוריה ושלה, ללא שמות פרטים או שמות משפחה וללא כתובת מדויקת. עוד ניתן היה ללמוד מהיומן כי החיילת גרה בתל אביב ושירתה ככל הנראה כמורה חיילת ולימדה עולים חדשים.
לאחר תחקיר מאומץ, שכלל בין השאר הצלבת תאריכי לידה, הצלחתי לפצח את התעלומה. החיילת היא זוהרה בר דרומא, בתם של דבורה ויצחק, שנולדה ב־28.02.29. הפרט היחיד המופיע עליה באינטרנט הוא מודעת אבל, המציינת כי נפטרה בספטמבר 2016.
זוהרה, ככל הנראה, נותרה רווקה ואין לה צאצאים. מה היה עיסוקה? במה עשתה דוקטורט? אין אנו יודעים. הספרייה הלאומית תשמח לכל עזרה במציאת בני משפחתה או פרטים עליה, ובכל פרט שיסביר כיצד התגלגל היומן לארה"ב.
Yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו