ברית ודמים: האם ישראל יכולה להשתחרר מאמריקה?

העננים השחורים שהתקדרו בשבועות האחרונים בשמי היחסים המיוחדים בין ארה"ב לישראל הותירו לפחות אופק אחד בהיר: בינתיים לפחות אין שבירת כלים מצד האמריקנים בכל הנוגע לשיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק בין שתי המדינות. אפילו לא רמזים לכך, ובשטח הכל נותר כשהיה.

מתקן המכ"ם שהוצב ב־2008 בדרום הארץ, סמוך לדימונה, נותר על כנו. הוא מורכב על שני מגדלים נפרדים, בגובה של 400 מטרים כל אחד ומחוזק בכבלי ברזל עבים. זהו המבנה הגבוה ביותר בעולם שנועד להתקנת מכ"ם. אם יום אחד האיראנים יחליטו חלילה לשגר טילים לעבר הכור בדימונה, המיזם הצבאי האמריקני הזה לגילוי ויירוט כלי טיס וטילים בליסטיים, בטווח של 2,000 ק"מ, אמור להתריע על כך מספיק בזמן. צבא ארה"ב הוא שמפעיל את המתקן, וחולק עם ישראל חלק מהמודיעין שמופק ממנו.

ההתערבות הבוטה והתקדימית של ממשל ביידן בעניין ישראלי פנימי מובהק, כמו הרפורמה המשפטית, אינה משפיעה כרגע גם על שיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל, בקצה הצפוני של המדינה, על גבול לבנון. ב־2016 ארה"ב סייעה שם בקידום ובמימון אמצעי הגנה מתוחכם לאיתור, מיפוי והשמדה של שש מנהרות תקיפה שחיזבאללה חפר בגבול לבנון אל תוך שטח ישראל (באמצעים דומים נעשה שימוש גם בגבול עזה). ארה"ב השקיעה בפרויקט הזה כ־178 מיליון דולר, וישראל כ־450 מיליון.

האמריקנים מחזיקים בארץ גם מחסנים, חלקם תת־קרקעיים שבהם ציוד, טילים ועוד סוגי תחמושת בשווי מוערך של כ־2 מיליארד דולר. על פי ויליאם ארקין, לשעבר אנליסט מודיעיני בצבא היבשה של ארה"ב, ומחבר הספר "Code Names", מדובר בלפחות חמישה בסיסים סודיים שבהם מוחזקים תחמושת, רכבים, ציוד צבאי, ואפילו בית חולים שדה גדול. הם מיועדים לשימוש ישראלי ואמריקני בשעת חירום, אך כפופים לפיקוד האמריקני. גם המציאות הזאת אינה עומדת להשתנות בין אם נתניהו יבקר בקרוב בארה"ב ובין אם לאו.

הקשרים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב הם כמעט סימביוטיים, וגם ארה"ב נהנית מהם. ישראל מהווה עבור אמריקה מעבדה לפיתוחים ביטחוניים רבים בתנאי קרב אמיתיים, שבהם נבחנים מטוסים, טנקים, טילים וחימוש נוסף. יורם אטינגר, שעמד בקשר עם ראשי התעשייה האווירית של ארה"ב בעת שכיהן כציר בשגרירות ישראל בארה"ב, שמע מהם פעם כי לא פחות מ־700 שדרוגים התווספו למטוס ה־F16 בעקבות העצות והניסיון הישראליים. כשהרווח הזה כומת לדולרים ולזמן, נמצא שמדובר בחיסכון של מיליארדי דולרים ושל בין 10 ל־20 שנות מחקר ופיתוח.

באופן מעט אבסורדי, ארה"ב החלה לסייע באופן משמעותי לביטחון ישראל לפני כ־62 שנה, דווקא כשהנשיא האמריקני ג'ון קנדי ניסה לעכב את פיתוח פרויקט הגרעין הישראלי. בתמורה לעיכוב ארה"ב העבירה לצה"ל בפעם הראשונה נשק הגנתי. הסיוע הצבאי התעצם אחרי מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום הכיפורים עם "הרכבת האווירית" המפורסמת, עד שב־1982 הגדיר מזכיר המדינה האמריקני, הגנרל (בדימוס) אלכסנדר הייג, את ישראל כ"נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה ביותר בעולם, שאי אפשר להטביעה, שאין על סיפונה ולו חייל אמריקני אחד, ושממוקמת באזור חיוני לביטחון הלאומי האמריקני".

מאז הקשרים הביטחוניים והצבאיים בין שתי המדינות התרחבו והסתעפו עוד. הנהנית העיקרית מהם היא ישראל, שמקבלת סיוע צבאי שנתי מארה"ב בסך 3.8 מיליארד דולר. מאז היווסדה, כך מצא פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב באוניברסיטת בר־אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, ארה"ב העבירה לישראל מעל 170 מיליארד דולרים: כ־118 מיליארד סיוע צבאי, והשאר - סיוע כלכלי (אזרחי). לפני כ־25 שנה החליט ראש הממשלה נתניהו לוותר על הסיוע האזרחי והוא צומצם בהדרגה, עד שב־2008 פסק לחלוטין.

יחד עם זאת, בניגוד להנחה הרווחת, היקף הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל אינו הגבוה בעולם. גלבוע, שהשווה את היקף הסיוע האמריקני לישראל להוצאות של ארה"ב על הגנת בעלות ברית במקומות אחרים בעולם, מצא כי מדינות שבהן ארה"ב מחזיקה עשרות אלפי חיילים מקבלות הרבה יותר. כך, למשל, הסיוע הצבאי האמריקני ליפן מגיע ל־27 מיליארד דולר בשנה; לגרמניה 21 מיליארד ולקוריאה הדרומית 15 מיליארד דולר. הגנת אירופה עולה לארה"ב מדי שנה כ־36 מיליארד דולר. "הסיוע הצבאי לישראל נמוך משמעותית", מסביר גלבוע, "מכיוון שישראל אינה מבקשת שחיילים אמריקנים יילחמו עבורה".

כשיגיע לחץ ברוטלי

"התרומה הצבאית של ארה"ב לביטחון ישראל", הוא מדגיש, אינה מוגבלת רק לנשק. "מעבר לאספקת נשק מודרני ומתקדם, ולפיתוח משותף של כלי נשק מהפכניים, שתי המדינות מקיימות תמרונים צבאיים משותפים, התקפיים והגנתיים, לעיתים בשיתוף מדינות כמו בריטניה וגרמניה. הן מסכלות יחד איומי גרעין ומקיימות שיתוף פעולה מודיעיני הדוק. בשני תחומים מרכזיים", מבהיר גלבוע, "התלות של ישראל בארה"ב היא טוטלית: רכישות ופיתוח נשק מתקדם, ונטרול הפעילות האנטי־ישראלית החריפה בארגונים בינלאומיים".

השאלה שהשורות הבאות מבקשות לבחון החלה להיבחן בחדרי־החדרים של הממסד המדיני והביטחוני של ישראל מעט לפני ההידרדרות האחרונה ביחסים עם וושינגטון: האם לא הגיעה השעה שישראל תכין את עצמה ליום סגריר ביחסיה עם ארה"ב ותיזום בעצמה התנתקות מדורגת וזהירה מעטיני הסיוע הצבאי האמריקני, ממש כפי שנהגה עם הסיוע האזרחי לפני למעלה מעשור? האם לא הגיעה העת לייצר דגמים חדשים של קשר בין שתי המדינות, בדמות שיתופי פעולה אסטרטגיים, הקמת קרנות משותפות למחקר ולפיתוח, ובעיקר פתיחת השוק הישראלי ושווקים אחרים בעולם בפני מערכת הביטחון הישראלית, שווקים שכיום חסומים בפניה בשל הסכמים מול האמריקנים שישראל מחויבת להם.

אחד התרחישים שמחייבים לכאורה עיון מחודש במהות הקשר עם אמריקה נוגע לאפשרות שביום מן הימים, אפילו בעוד 20 שנה, יישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה, שייהנה משליטה, אפילו חלקית, בסנאט ובקונגרס, ויבקש לדלל משמעותית, ואולי להפסיק לחלוטין, את הסיוע הצבאי לישראל. כיצד תתנהל ישראל מול נשיא שכזה, ומול דעת קהל, שבחלקה, כבר בארה"ב של היום, מפנה עורף לישראל? כיצד תגיב ללחץ ברוטלי, קשה פי כמה מזה שהכרנו עד היום? מה נעשה אם ידרשו מאיתנו לסגת בחזרה לגבולות 1967? לפנות את חצי מיליון הישראלים או את ה־220 אלף שכבר חיים כיום ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים? לסגת מהגולן? ברמת התלות הביטחונית הנוכחית של ישראל בארה"ב, לישראל יהיה קשה מאוד לסרב לנשיא כזה, ואם תחליט לסרב היא עתידה לשלם על כך מחירים גבוהים, שהאוכלוסייה בישראל ודאי שאינה ששה לשלם אותם.

לחץ מסוג זה הופעל לפני 43 שנה על מנחם בגין, בוועידת קמפ דיוויד הראשונה, כשהנשיא האמריקני ג'ימי קרטר דרש מרה"מ הישראלי ויתורים משמעותיים גם בירושלים. הלחץ הזה הביא אז להצהרה הזועמת של בגין: "אם צריך, עם ישראל יסתפק גם בלחם ובמרגרינה".

אלא שימי בגין חלפו. הציבור בישראל - כבר אז, ובוודאי כיום - מפונק, וכלל לא עולה על דעתו "להסתפק בלחם ובמרגרינה". האפשרות האחרת לפיכך היא לנסות ולעמוד בהדרגה על שתי רגלינו, גם אם מדובר בתהליך שייארך שנים. אלא שעד לאחרונה נתניהו ובכירי מערכת הביטחון סירבו אפילו לדון באפשרות של צמצום הסיוע הזה. עכשיו, כאמור, מתרחש שינוי מסוים; כרגע - ברמת החשיבה והעיון בלבד.

שלוש שאלות מרכזיות דורשות לכאורה בירור במסגרת חשיבה מחודשת שכזאת: ראשית - איזה סיוע צבאי חיוני או חריג ישראל קיבלה ומקבלת לאורך השנים מארה"ב? שנית - מתי ישראל שילמה ב"עצמאותה" על הסיוע הזה, ובמילים אחרות: באילו מקרים היא נכנעה ללחץ אמריקני ונאלצה לנקוט פעולה או להימנע מפעולה, בניגוד לרצונה ולהשקפתה? שלישית - באילו מקרים ישראל עמדה על שלה, הדפה לחץ אמריקני, ואילו מחירים, אם בכלל, היא שילמה על כך?

כוננות גרעינית

מאז 1990 מעוגנים הסיוע הצבאי ומרכיביו בהסכמי הבנה. האחרון שבהם נחתם בספטמבר 2016, מול ממשל אובמה, שנחשב לפחות נוח לישראל. מסגרת הסיוע שנקבעה בו עומדת על 38 מיליארד דולר לעשור שבין 2019 ל־2028. הקונגרס - שם מעמדה של ישראל משופר יחסית - צריך לאשר מדי שנה את החלק השנתי היחסי בחבילת הסיוע הזאת. לא פעם הוא מוסיף עליה ביוזמתו. רוב הסיוע מוקצה לרכישת נשק במפעלים אמריקניים. אפשר לדמות זאת לתלושי שי שאמריקה נותנת לישראל, כדי שתשתמש בהם בחנויות מסוימות בלבד, משמע: רק בארה"ב. בהתאם לכך, ישראל מוגבלת ברכישה של נשק מסוגים שונים אפילו מהתעשיות הצבאיות שלה.

לצד זאת, ישראל נהנית מכמה פריבילגיות: ארה"ב התחייבה לשמור על היתרון האיכותי של ישראל מול אויביה. היא נהנית בארה"ב ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו, ובמסגרת הסכם "שמיים פתוחים" חברות תעופה ישראליות יכולות לטוס לכל יעד לארה"ב ללא הגבלה, ולהמשיך לכל יעד אחר בעולם.

חלק מכובד מתקציב הסיוע מופנה כיום לרכישה של מטוסי קרב מדגם F35 ולמטוסי תדלוק אווירי. "ישראל וארה"ב", מציין עוד פרופ' גלבוע, "שותפות מלאות בפיתוח ובייצור הגנה רב־שכבתית מפני טילים. מדובר ב'כיפת ברזל' לטווח קצר, ב'קלע דוד' לטווח קצר ובינוני ובשלושה דורות של טילי 'חץ' לטווחים ארוכים. כחצי מיליארד דולר מהסיוע השנתי מוקצה לפרויקטים של 'הגנה מפני טילים'".

לאורך השנים נחלצה ארה"ב לעזרת ישראל כמה וכמה פעמים: במלחמת יום הכיפורים הפעילה ארה"ב רכבת אווירית לישראל ובה אספקה צבאית חיונית שאזלה ממחסני צה"ל. היא אף הכריזה על כוננות גרעינית, כדי להרתיע את הסובייטים, שתמכו אז בסוריה ובמצרים. במהלך מלחמת המפרץ ארה"ב הציבה בישראל סוללות של טילי פטריוט להגנה מפני הטילים העיראקיים. הן הופעלו על ידי חיילים אמריקנים (בדיעבד התברר שלא היו אפקטיביות - נ"ש). כל עוד ישראל נוקטת במדיניות העמימות בסוגיית הגרעין שלה ואינה מודה רשמית בכך שהיא מחזיקה נשק גרעיני, אמריקה נמנעת מלכפות על ישראל להצטרף לאמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני. מעטים יודעים: בשנות ה־90, עוד קודם שממשלת אולמרט השמידה את הכור הגרעיני בסוריה, ארה"ב סיכלה באמצעים דיפלומטיים רכישה סורית של כור גרעיני מארגנטינה.

קרוב ל־50 פעמים הטילה ארה"ב וטו על החלטות אנטי־ישראליות קיצוניות שקיבלה מועצת הביטחון ולא פעם מנעה עיצומים נגדנו. מטריית ההגנה הזאת בלטה במיוחד במקרה של מועצת האו"ם לזכויות האדם. המועצה אינה חדלה מלהפלות ולהטריל את ישראל, באין־ספור החלטות, חלקן הזויות, ובוועדות חקירה להתנהלות הישראלית שהיא מקימה חדשות לבקרים. במועצה חברות מדינות כסוריה, איראן, סין או אפגניסטן, שבינן לבין זכויות אדם אין ולא כלום. ב־2018 החליט ממשל טראמפ לעזוב את המועצה, שיותר ממחצית מהחלטותיה מאז הקמתה עסקו בישראל ובסכסוך עם הפלשתינים.

סיוע דומה הושיטה ארה"ב לישראל כאשר היה צורך להדוף את מסכת העובדות השקרית שפרס דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה". ארה"ב מנעה את העברת הדו"ח לבית הדין הפלילי בהאג, לצורך הגשת תביעות נגד מפקדים ומנהיגים ישראלים. שנים ספורות אחר כך היא בלמה וטרפדה עוד דו"ח שקרי ומוטה של המועצה, הפעם בעקבות מבצע "צוק איתן" והקמת ועדת חקירה להתנהלות הישראלית מול "צעדות השיבה" הפרובוקטיביות על גבול עזה.

תשתית להעמדה לדין

פרופ' גלבוע מסביר, כי "הבעיה של דו"חות מועצת האו"ם לזכויות האדם היתה שהן לא רק השחירו את פניה של ישראל, אלא גם נועדו מלכתחילה לייצר תשתית ראייתית להעמדה לדין של מנהיגים ישראלים בביה"ד הבינלאומי בהאג".

ואכן, ביה"ד ניסה לפעול נגד ישראל וגם נגד ארה"ב. ב־2019, למשל, ביקשה התובעת הראשית שלו, פאטו בנסודה, לאשר לה לפתוח בחקירה של "פשעי מלחמה" שישראל ביצעה לכאורה בגדה המערבית. בנסודה ביקשה לחקור גם אמריקנים שהואשמו בביצוע פשעי מלחמה באפגניסטן. ארה"ב קבעה בתגובה שמדובר בבית דין נעדר לגיטימיות, סמכות, אחריות ושקיפות, ואשר נגוע בשחיתות. היא הבהירה שאם רק יעז לדון בהאשמות נגד אמריקנים ונגד אנשים מבעלות הברית, כולל ישראל, היא תנקוט נגד התובעת ואנשיה ונגד השופטים סנקציות חמורות, כולל ביטול ויזות לשהייה בארה"ב, החרמת כספים והעמדתם למשפט בארה"ב. "ארה"ב אף איימה", מגלה גלבוע, "שאם בית הדין יעצור אזרחים אמריקנים, היא תשחרר אותם בכוח". כך נבלמה הפעילות בהאג.

איזה מחיר שילמה ישראל על כל הטוב הזה, ובאילו מקרים אילצה אותה התלות הזאת להיכנע ללחץ אמריקני, או בלשון דיפלומטית "להתחשב בעמדה האמריקנית"? ישראל נמנעת כבר שלושה עשורים מלבנות שתי שכונות אסטרטגיות בירושלים: עטרות שבצפון העיר, וזאת שאמורה לחבר את ירושלים למעלה אדומים (E1). לאורך השנים היא הקפיאה בנייה באזורים נוספים בירושלים וביו"ש, התחייבה בפני ארה"ב כמה פעמים שלא לשנות את הסטטוס־קוו בהר הבית, ולאחרונה נמנע נתניהו מלמנות את בצלאל סמוטריץ' לשר הביטחון, גם מכיוון שהאמריקנים הטילו וטו על כך.

בשנת 2000 נאלצה ישראל, לפי דרישת ארה"ב, לבטל עסקה עם סין בשווי של מיליארד דולרים, לאספקת מערכות "פאלקון" (מערכות מוטסות לשליטה והתרעה מוקדמת שפותחו בארץ). הביטול הביא למשבר קשה עם סין. קודם לכן, בסוף שנות ה־80, הביא לחץ אמריקני כבד להפסקת פרויקט הלביא, מטוס קרב ישראלי שפיתוחו מומן חלקית מכספי הסיוע האמריקני ושהיה אמור להתחרות בתעשיית המטוסים של ארה"ב. לפני שנים אחדות הסיר נתניהו, בתיאום עם ארה"ב, את התנגדות ישראל למכירת מטוסי קרב מתקדמים מדגם F35 לאיחוד האמירויות, בתמורה ליחסים דיפלומטיים ולשיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי גלוי בין שתי המדינות (בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל - נ"ש).

הכניעה המהדהדת ביותר נרשמה כבר ב־1956, כשישראל פינתה, בעקבות דרישה אמריקנית ורוסית, את חצי האי סיני, שאותו כבשה במבצע קדש. בחלוף 20 שנה ארה"ב כפתה על ישראל לסגת, ללא הסכם אי־לוחמה, ממעברי המיתלה והגידי בחצי האי סיני, שאליו שבה במלחמת ששת הימים. במלחמת המפרץ (1991) ישראל נענתה לדרישה האמריקנית שלא להגיב על ירי טילי הסקאד מעיראק לעבר ישראל, כדי לא לפורר את הקואליציה הצבאית שהקימה ושבה השתתפו גם מדינות ערביות. בתמורה סיפקה ארה"ב ערבויות להלוואות ענק שישראל נטלה כדי לממן בניית שיכונים להמוני העולים מבריה"מ לשעבר שהגיעו אז לארץ.

גם הסכם חברון, בסוף שנות ה־90, והעברת רוב שטחי העיר לרש"פ, כמו ההחלטה ב־2009 להקפיא לעשרה חודשים בנייה בהתנחלויות וכן "נאום בר־אילן" של נתניהו, המכיר עקרונית במדינה פלשתינית - כולם תוצרים של לחץ אמריקני כבד.

"כולם תלויים בכולם"

שתי הרשימות שהרכבנו כאן, הן זו של עיקרי הסיוע האמריקני לישראל והן זו של האירועים הבולטים, שבהם לחץ אמריקני הכריע אותנו - בשל התלות באותו הסיוע - הן מרשימות ומפחידות כאחת. הן ממחישות עד כמה הקשר הזה תורם לישראל, אך גם מזיק לישראל. הן מבטאות את הסימביוזה. אבל יש עוד רשימה שלישית, קצרה אך משמעותית, של אירועים או תהליכים שבהם ישראל עמדה על שלה, נגד עמדת ארה"ב, והשמיים לא נפלו. כך, למשל, מפעל ההתנחלות ביו"ש, שם חיים כיום חצי מיליון יהודים, הוקם אמנם בקצב איטי משרצתה ישראל אך בניגוד מוחלט לעמדת ארה"ב. כך גם סיפוח ירושלים המזרחית ובניית השכונות החדשות שם, שבהן חיים כיום כ־220 אלף יהודים. ישראל הפציצה והשמידה את הכור העיראקי למורת רוחו של הממשל בוושינגטון וסיפחה את הגולן, למרות התנגדות אמריקנית רועמת. כנסת ישראל גם תיקנה לאחרונה את חוק ההתנתקות, מה שעורר זעם בוושינגטון. ארה"ב התנגדה שנים ארוכות להקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה (בסיוע צרפתי), עד שלבסוף השלימה והכירה דה־פקטו ביכולתה הגרעינית של ישראל. בכל האירועים האלה, ובעוד כמה נוספים, "העונשים האמריקניים" - הערכה מחדש או השעיה זמנית מצומצמת של משלוחי נשק - לא היו כאלה שישראל לא יכלה לעמוד בהם.

הציבור בישראל מפונק. לא עולה על דעתו "להסתפק בלחם ובמרגרינה", כפי שצעק בגין על הנשיא קרטר כשלחץ עליו לוותר בירושלים. החלופה היא לעמוד בהדרגה על שתי רגלינו, גם אם מדובר בתהליך רב שנים

אלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המל"ל וראש חטיבת המחקר באמ"ן (כיום עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון), מציין כי למעט צפון קוריאה, שאיש אינו חפץ להידמות לה, אין כיום מדינה בעולם שהיא עצמאית לחלוטין. "כולם תלויים בכולם", מבהיר עמידרור. "ארה"ב ביקשה וקיבלה מנאט"ו עזרה באפגניסטן, ושותף הסחר הכי גדול שלה כיום הוא סין. האם האמריקנים אוהבים זאת? לא! אבל אין להם ברירה".

מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל אמנם תורמת לשני הצדדים, אומר עמידרור, "ובכל זאת ההבדל עצום: האמריקנים יוכלו להמשיך להתקיים ללא התועלות שמערכת היחסים הזאת מביאה להם, בעוד שאנחנו, אם נוותר עליה, נשלם מחירים אדירים, שאני לא חושב שנכון לשלם אותם. תאר לעצמך למשל שהאו"ם היה מטיל עלינו סנקציות. תאר לעצמך שארה"ב לא היתה מטרפדת עשרות ומאות החלטות בינלאומיות נגדנו. אין היום תחליף למערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב, על כל הכרוך בה, לטוב ולרע. אם למישהו יש תחליף - בבקשה שיציג אותו. אני לא מכיר".

עמידרור סבור שהחשיבות של הסיוע הביטחוני והצבאי מארה"ב, ובכלל זה מערכת היחסים הצבאית, המודיעינית והטכנולוגית עימה, חורגת מהסיוע עצמו. "יש כאן אמירה לכל העולם: 'ארה"ב הולכת עם ישראל ועומדת מאחוריה'. ארה"ב היא חלק מקיר ההרתעה שלנו".

האם ישראל צריכה לשאוף להשתחרר בהדרגה מהסיוע הביטחוני של ארה"ב, ולנסות למצוא תחליפים בשווקים המקומיים והבינלאומיים, גם לסיוע וגם לקשרים המיוחדים?
"ממש לא. המחיר שנשלם על כך יהיה גבוה במידה כזאת שהחברה הישראלית תסרב לחיות עימו: גם ברמת החיים, גם בביטחון, גם בקשרי סחר, תעופה וטכנולוגיה מול העולם".

"אם ייפלו טייסים ישראלים"האם יש קווים אדומים שאותם אסור לחצות, גם אם ארה"ב תובעת מאיתנו לחצות אותם?
"כל עניין לגופו. בתקיפה של הכור בעיראק אמרנו 'לא' לאמריקנים, שהענישו אותנו. נגמר העונש - והמשכנו. הבנייה בירושלים ובהתנחלויות נמשכת בניגוד לדעתה של ארה"ב. צריך רק לעשות זאת בחוכמה, בלי לתקוע לאמריקנים אצבע בעין. קווים אדומים? אין קווים אדומים, יש חשבון ומחיר שאותו צריך לשקול בכל פעם שאנו מבקשים לעשות משהו בניגוד לעמדת ארה"ב".

ד"ר דורי גולד - עד לאחרונה נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ובעברו מנכ"ל משרד החוץ, שגריר ישראל באו"ם ויועץ מדיני לרה"מ נתניהו - סבור אף הוא שהיעד של השתחררות מוחלטת מהתלות בסיוע האמריקני אינו ריאלי. "תמיד טוב לגוון בקשרים ובשווקים, אבל אם להיות ריאליים - נצטרך גם בעתיד לקחת בחשבון את האינטרסים האמריקניים, כאן ובאזורים אחרים של העולם. זה עניין אסטרטגי. יחד עם זאת, ייתכן שיהיו מקרים שבהם ישראל תצטרך לקבל החלטות לבדה. למשל בנושא האיראני. בסוגיה הזאת אני חושב שארה"ב כבר מכירה בזכות ובחובה הישראלית להגן על עצמה".

כיצד אתה מפרש את ההתערבות האמריקנית בסוגיית הרפורמה המשפטית בארץ?
"ארה"ב זקוקה לשותפה ישראלית חזקה. אם היא מעריכה שיש יוזמות, אפילו בנושאים פנימיים, שמחלישות את השותפה שלה - היא מתערבת".

כשהשגריר ניידס מבקש מאיתנו ללחוץ על הבלמים ולהאט את החקיקה - זו התערבות לגיטימית?
"ניידס השתמש בביטוי חכם יותר, והציע לנו לפמפם על הברקס. באנגלית זה נשמע טוב יותר: להסיע את רכבת הרפורמה הזאת יותר בזהירות. הייתי מגדיר זאת כעצה ידידותית".

האם ישראל תלויה בארה"ב בכל הנוגע לתקיפה אפשרית באיראן?
"יש הרבה היבטים לתקיפה אפשרית שכזאת, למשל - מה יעלה בגורל הטייסים שלנו, אם חלילה הם יופלו ונצטרך להציל אותם? יש השלכות בינלאומיות נוספות: קיימת אפשרות שאחרי התקיפה יתפתח עימות בזירות נוספות. האיראנים רוצים להשמיד אותנו, חד וחלק, לכן מדובר באינטרס חיוני ביותר של ישראל. ולמרות זאת כדאי לנו להשתדל שלא להפתיע את ארה"ב ולנסות להיות מתואמים איתה".

גם האלוף (מיל') עוזי דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, סבור שאין תחליף לשוק הנשק האמריקני. הוא מציע "שלא לחפש שווקים אחרים בעולם ולחזק את השוק הישראלי, שמסוגל לייצר נשק לצרכים שונים באיכות גבוהה, כולל נשק מתוחכם".

"תפיסת היסוד שלי", מבהיר דיין, "נכתבה לפני הרבה מאוד שנים על ידי חז"ל: 'אם אין אני לי - מי לי'. אפשר לצמצם, וצריך לשאוף לצמצם, את התלות הביטחונית בארה"ב באמצעות חיזוק התעשיות הצבאיות שלנו. כבר כיום יש מרכיבים מסוימים שבהם אסור לנו להיות תלויים באמריקנים. מדובר במערכות סייבר ובמעטפות של לוחמה אלקטרונית שמי שמוכר לך אותן יכול לשלב בהן מרכיבים שיגרמו לכך שההפעלה לא תהיה בידיך. זה עניין מאוד רגיש, שבו חייבים להתעקש מול האמריקנים על מרכיבים ישראליים".

"השקעה" ולא "סיוע"

דיין מתנגד ל"ברית הגנה" עם ארה"ב, סוגיה שעלתה בעבר יותר מפעם אחת, ומעריך שהיא תגביל ותכבול אותנו. אל מול "רוחות קרירות שנושבות לאחרונה בארה"ב נגדנו" דיין מציע למקד את המאמצים לעצמאות ישראלית בשלושה עניינים קריטיים וחיוניים: ייצור ישראלי מוגבר בתחום ההגנה האווירית; יצירת תנאים לפעולה עצמאית נגד איראן - אם תידרש כזו - מבלי שהאמריקנים יפריעו לה, או יעמדו מנגד, אם תידרש עזרה מהם; ולבסוף - מימוש ריבונות ישראלית בבקעת הירדן, גם אם לא החלה פורמלית שלה שם. דיין מציע לעשות זאת באמצעות "תנופת התיישבות שקופאת על שמריה שם שנים רבות, ופיתוח ומינוף של אתרי תיירות מוחמצים, דוגמת 'מעברות הירדן' ( קאסר אל יהוד), אתר הטבילה השלישי בקדושתו לנצרות".

מי שמתעקש לדבר על "הסיוע הביטחוני" האמריקני לישראל במונחים של "השקעה אמריקנית" הוא יורם אטינגר, שכיהן בעבר כקונסול וכציר בשגרירות ישראל בארה"ב. לאטינגר יש רשימה ארוכה של דוגמאות שבהן ארה"ב נתרמה מהיכולות הישראליות, "לא פחות מאשר ישראל נתרמה מההשקעה האמריקנית". מעבר לשדרוגים הרבים במטוס ה־F16 אטינגר מצטט אנשי מודיעין בכירים בארה"ב, ובהם ג'ורג' קיגן, שהיה ראש המודיעין של חיל האוויר האמריקני. הוא שמע מהם, לדבריו, כי שיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל משרת אותם ומונע הגדלה של פעילות ה־CIA ותקציביו בהיקף שגדול פי חמישה מזה שבו הוא פועל ומתוקצב כיום. באוקטובר 2021 ובינואר 2020, למשל, המודיעין הישראלי התריע על מתקפות צפויות של כלי טיס בלתי מאוישים וטילים איראניים על מתקני צבא ארה"ב, בעיקר בדרום סוריה, ובכך מנע פגיעה במאות חיילי ארה"ב בסוריה ובעיראק.

"ישראל", אומר אטינגר, "היא מעבדה בתנאי קרב, היעילה והחסכנית ביותר של תעשיות הביטחון בארה"ב. ישראל משתמשת במאות מערכות קרב אמריקניות, ומעבירה ליצרנים בארה"ב לקחי מבצעים, תחזוקה ותיקונים שמשדרגים את הדור הבא של המוצרים האמריקניים. הלקחים הישראליים מקדמים את התחרותיות של ארה"ב בשוק העולמי וחוסכים לארה"ב הרבה שנים ומיליארדי דולרים של מחקר ופיתוח. גיבוש תורות הלחימה של צבא ארה"ב", טוען אטינגר, "מתבסס במידה רבה על הניסיון הישראלי".

ישראל, לדבריו, היא "בסיס שובר מוסכמות ומשנה משחק של מרכזי מחקר ופיתוח של יותר מ־200 ענקי הייטק מארה"ב, שממנפים את כוח המוח הישראלי". אטינגר מציע להתחיל בקיצוץ הדרגתי של הסיוע הביטחוני מארה"ב ולהמיר אותו בהקמת קרנות משותפות שיעודדו שיתופי פעולה בין חברות משתי המדינות, "למשל בתחומי הסייבר, הבינה המלאכותית, פיתוח חלליות זעירות, ועוד. לצערי, ישראל עדיין לא הולכת לכיוון הזה, ומכיוון שכך ההישענות על הסיוע הביטחוני מארה"ב גבוהה כתמיד".

גם פרופ' איתן גלבוע, כמו אטינגר, סבור שהשימוש במונח "סיוע" שגוי, ושנכון יותר לדבר על "השקעה אמריקנית". גלבוע סבור, עם זאת, שגם לטווח ארוך "לא ניתן לוותר על השווקים הביטחוניים בארה"ב ועל סוגי הנשק שמיוצרים שם, וגם לא על המטרייה המדינית שארה"ב מעניקה לנו לאורך שנים". לעומת זאת, גלבוע מרגיע ומציין כי "בכל פעם שהיה ויכוח בין ארה"ב לישראל, ארה"ב החריגה את ביטחון ישראל מהלחץ או 'ההערכה מחדש'. כאן - הם כמעט לא פגעו בנו, או שפגעו בנו מינורית בלבד. הלחצים היו יותר מדיניים".

"ממשל ביידן", מזהיר גלבוע, "מושפע יותר מבעבר מהאגף הפרוגרסיבי המתחזק של המפלגה הדמוקרטית, שבחלקו הוא אנטישמי". הוא מציע, לפיכך, "לא לצפצף על ארה"ב, אלא לקחת בחשבון את עמדותיה. בממשלה הנוכחית", לדבריו, "יש פחות נטייה להתחשב בעמדות ארה"ב, וזו טעות להתנהל כך מול מעצמת־העל היחידה שתומכת בנו. מי בדיוק יחליף את ארה"ב - רוסיה? האיחוד האירופי שעוין לנו? התרומה האמריקנית לביטחון ישראל היא תוצאה ישירה של היחסים המיוחדים שהתפתחו בין שתי המדינות, שכמותם אין כמעט בין ארה"ב לבין אף מדינה אחרת, ואנו צריכים לשמר אותה ולשמור עליה".

"בצד של ה־good guys"

עד 1967, מזכירה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, ישראל היא זו שרצתה לראות בארה"ב את "האחות הגדולה" שלה, בעוד ארה"ב לא בדיוק התלהבה מ"אחותה הקטנה". מעט לא נעים לומר, אבל מה ששכנע את ארה"ב היא העוצמה הצבאית שגילינו במלחמת ששת הימים. העוצמה הזאת היא שהניעה את היחסים המיוחדים וביססה אותם. כל זמן שהיינו קטנים ועלובים וחלשים - לפחות בעיניהם - הם לא גילו בנו עניין רב במיוחד.

האם בתודעה של מנהיגי מדינת ישראל הצעירה היה גם רובד פסיכולוגי, שחיפש את קרבת ארה"ב כמשענת וכבעלת ברית, מעבר לצרכים החומריים, הכלכליים והצבאיים?
"היה צורך כזה. זו היתה הסיבה לכך שבן־גוריון בחר את המערב ולא את בריה"מ, שבמלחמת השחרור תמכה בנו פי כמה מאשר האמריקנים. הוא לא האמין שלאורך זמן הרוסים יתמכו בנו, ובחר בצד של אמריקה שמחוברת בכל הווייתה לדמוקרטיה ושבה נמצאת תפוצה יהודית רחבה וחזקה. היה לו בפירוש רצון להיות 'בצד של הטובים'".

האם יש מקבילה להישענות כזאת, שאחר כך מתפתחת גם לתלות, אצל מדינות אחרות ברחבי העולם?
"אני חושבת שפולין, למשל, תמיד חיפשה כתף אצל שתי שכנותיה הבלתי נסבלות, רוסיה וגרמניה, וזה לא כל כך צלח. תקופה מסוימת היא גם נשענה על צרפת".

זה דומה?
"הדמיון היחיד הוא שאתה זקוק לתמיכה של מדינות חזקות, מכיוון שאתה חש סכנה מהשכנים הקרובים שלך, אבל היחסים שלנו עם ארה"ב הם משהו אחר לגמרי, בעיקר מכיוון שהם שוזרים בקשר שלנו את התפוצה היהודית שם וגם את הרצון להיות בצד המערבי, הדמוקרטי והנאור, בצד של ה־good guys".