מחוץ לשכול: האם נדרשת הכרה לאומית במתנדבי שירות לאומי שנפטרו?

"בשלוש בלילה, כמו בסרט אימה, דפקו בדלת. לא שמענו כלום, עד שהכלב התחיל להשתולל ולנבוח. פתחתי את הדלת, ואני רואה מולי שוטר ואדם נוסף. לא הבנתי מה קורה. השוטר בקושי ידע עברית. גם הפסיכולוג שלידו היה אובד עצות. לא הבנתי כלום. לקח זמן עד שהבנו שזו תמר. הלם. בכי. צעקות. השוטר והפסיכולוג היו חסרי אונים, לא הציעו שום עזרה, אז אמרנו להם ללכת. נשארנו לבד. השירות הלאומי לא התקשר, לא שלח אף אחד. בשש בבוקר הייתי צריך לחשוב איפה אני קובר את הבת, איך אני מדפיס מודעות אבל, מאיפה אני משיג אוטובוסים. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? הבת שלי שייכת למסגרת מסוימת, הקדישה את זמנה למדינה, אז איך אף אחד לא מרים טלפון?".

בדצמבר 2019 נפלה תמר פניגשטיין, בת שירות לאומי בביה"ח שערי צדק, בין שני קרונות הרכבת הקלה בירושלים. היא נמחצה למוות לעיני חברותיה. הוריה נאבקו אז, וממשיכים להיאבק גם כעת, כדי שמוות של בני ובנות שירות לאומי לא יישאר אבל אישי אלא יזכה להכרה ולהוקרה, ובני המשפחות השכולות יזכו למעטפת תומכת. "מעיריית פתח תקווה, ממסגרות העבודה שלנו, ממסגרות החינוך של הילדים, עטפו אותנו", מוסיף האב משה, "אבל דווקא מהמערכת שאליה השתייכה תמר אפילו לא דיברו איתנו. אני לא מדבר על שערי צדק - הם תפקדו ברמה בינלאומית, גם בכירים בבית החולים וגם האחראית שם על השירות הלאומי - הם בקשר איתנו עד היום. אני מדבר על מערך השירות הלאומי, הגוף הרשמי".

הפרח נקטף

תמר, הרביעית מבין חמישה ילדים, התנדבה לשירות לאומי משמעותי במחלקה להיריון בסיכון גבוה. בילדותה סבלה מאפילפסיה, אבל כבר שנים היתה מאוזנת ולא סבלה מהתקפים. "תמר היתה ילדה מיוחדת, חניכה ומדריכה בולטת בסניף עזרא הדר גנים. במחלקה בבית החולים היא החייתה את הנשים. חרדיות, ערביות, עם כולן היא מצאה שפה משותפת. היא היתה קונה להן אוכל ושוקולד שווה על חשבונה. היא אפילו למדה לעשות אולטרה־סאונד.

"היתה מאושפזת אחת שתמר נכנסה אליה וראתה שהיא עצובה. האישה סיפרה לה שאחיה מתחתן בחו"ל, והיא תקועה בבית החולים ותראה את החתונה בשידור וידאו. תמר הגיעה בשעה של החתונה, אחרי סיום המשמרת, לבושה בגדי חג ומצוידת בממתקים. היא ישבה שעתיים עם האישה לצפות יחד בחתונה. הן בכו וצחקו יחד. גם לנשים אחרות במהלך השבעה היו סיפורים מרגשים".

בערב שבו נהרגה, תמר ארגנה פעילות חברתית לכל בנות השירות שאיתה. היא יזמה אותה בעקבות הגעתן של בנות חדשות שהיא הרגישה שהן קצת בצד. את הבילוי הנציחו הבנות בתמונה משותפת. תמר נמצאת בה באמצע כמו פרח, מוקפת בכל החברות. עשר דקות אחר כך, תוך כדי שהן רוקדות ברחוב, תמר מעדה אל מותה. "מה בדיוק היה שם, אנחנו עד עכשיו לא מבינים", אומר אביה.

במהלך השבעה ניר אורבך, אז מנכ"ל הבית היהודי, שמע את הכעס של חברו משה, והביא לבית המשפחה האבלה את שר החינוך דאז הרב משה פרץ, שהיה אחראי גם לשירות הלאומי. "שאלתי את השר איך יכול להיות שבת שירות לאומי נהרגה ואין מודעות אבל עם לוגו של המדינה. איך אין בנות שירות לאומי שעוזרות עם השבעה, איך אין כלום. נתתי לו על הראש. הוא אמר לי: משה, אתה צודק. אבל אז התחיל לומר מילים גבוהות של מפד"לניקים של פעם".

אחרי פרץ הגיע לנחם גם ראש רשות השירות הלאומי־אזרחי, ראובן פינסקי. "הוא הגיע אחרי שהבין שיש טרוניה עליו. אמרתי לו שאני ברוך השם מסודר - יש לנו חתנים שעוזרים, ואני מסוגל לרכוש לבד את השתייה - אבל אם חס וחלילה זה קורה למשפחה של עולים חדשים, מי יטפל בהם? אני מוריד בפני ראובן את הכובע. הוא היה אז שנה בתפקיד, ומייד הבין שצריך לעשות פה משהו. הוא נכנס לזה בשיא הרגישות והענייניות, הזמין אותי לפגישה מייד אחרי השבעה, ומשם דברים התחילו להשתנות".

כדור של אור

כדרכם של שינויים, לוקח זמן עד להטמעתם. משפחת בן עובד נאלצה גם היא להיאבק. "דנה היתה יוצאת ב־5:30 בבוקר וחוזרת הביתה ב־10 בלילה. השירות הלאומי שלה בתחום הביטחוני היה מאוד אינטנסיבי, יותר מאשר של חיילת ממוצעת. בשנה הראשונה היא שירתה בשב"ס; בשנה השנייה במשרד לביטחון הפנים ביחידה 105, שמטרתה לתפוס פדופילים ברשת. היא הצילה לפחות שלוש נערות מאונס והשתתפה בלכידת כמה חשודים", אומר בנימין בן עובד, שבתו נפטרה מסרטן במהלך השירות הלאומי שלה. "היא נתנה את כל־כולה למדינה, אבל כשהיא נפטרה, השאירו אותנו לבד. אין לנו שום הכרה משום מוסד ממשלתי. שום דבר. כשחייל נפטר, צה"ל מלווה את המשפחה יד ביד. אותנו הפקירו".

בפברואר 2021 נפטרה דנה כשהיא בת 20. נערה יפהפייה, רקדנית מבטן ומלידה, "כדור של אור" כפי שמכנה אותה אמה. היא חלתה בסרטן לראשונה בגיל 17 והצליחה להחלים, אך החלום על שירות קרבי נגנז. צה"ל לא רצה לגייס אותה, והיא נאלצה לבחור בין שירות צבאי כמתנדבת לבין שירות לאומי. אחיה ושתי אחיותיה של דנה שירתו כולם בצה"ל, אבל היא הבינה ששירות לאומי יאפשר לה תרומה מקסימלית. לקראת סוף השנה השנייה הכריעה אותה המחלה.

"החבר'ה מהשירות הלאומי הגיעו לנחם אותנו בשבעה - ראש המנהלת ראובן פינסקי, מנכ"ל האגודה להתנדבות ירון לוז, והסגן שלו עופר מועלם", משחזר בנימין. "אחרי השבעה נאבקנו כדי לקבל את תעודת סיום השירות של דנה. בהתחלה הפקידה לא הבינה מה אנחנו רוצים, אז נאלצתי להרים את הקול. ראובן התנצל על אי־ההבנה וקיבלנו את התעודה שלה. חודשיים־שלושה אחרי מותה של דנה הגיעה לפה אלינור, קצינת נפגעים, וישבה איתנו שלוש שעות. היא הגיעה רק אז, כי רק אז השירות הלאומי שכר אותה. ישבנו איתה, סיפרנו מה עבר עלינו ומה אנחנו חושבים שצריך לשנות".

סא"ל אלינור ברזני, לשעבר ראש ענף נפגעים בחיל השריון ובזרוע היבשה, נכנסה לתפקיד קצינת הנפגעים של השירות הלאומי אחרי שהיתה חלק מוועדה שהקים פינסקי בעקבות תלונות ההורים. הוועדה כללה גורמים שנמצאים במגע עם משפחות שכולות, כמו יו"ר יד לבנים ונציגי הביטוח הלאומי.

"אנחנו בתוך תנועה של שינוי. אני למעשה נכנסתי לתפקיד לפני כשנתיים, אחרי שפרשתי מצה"ל", מסבירה סא"ל ברזני. "לכבוד הוא לי לחלוק בידע שרכשתי ב־26 שנות שירות. התחלתי בפגישה עם כל המנכ"לים של תשע העמותות המפעילות את השירות הלאומי האזרחי, וערכתי תחקיר מקיף כדי להבין מה קורה בפועל. הבנתי שחייבים להקים צוות התערבות לליווי המיידי של המשפחות, ושהדבר העיקרי שחסר למשפחות הוא ההכרה הרשמית, שתעניק משמעות למוות".

הוועדה גיבשה המלצות בשלושה תחומים: הקמת צוות התערבות, שיסייע למשפחה בלוויה ובשבעה; סיוע בהנצחה בשלושים, באזכרה אחרי שנה ובפרויקטים שונים; ותמיכה כלכלית במשפחה, שתכלול גם מימון של סיוע רגשי. החלק הראשון של ההמלצות יושם, וברזני מונתה במכרז לקצינת הנפגעים של השירות הלאומי. מאז היא כבר ליוותה כמה משפחות, אחת מהן של עולים חדשים מאתיופיה שלא ידעו כלל עברית; משפחה חרדית שבנה, שהיה כבר נשוי ואב לילדים, נהרג באמצע השירות; ושתי משפחות מהמגזר הערבי. בהמשך הצליח פינסקי לקבל אישור מסגן היועץ המשפטי לממשלה להדפסה של מודעות אבל רשמיות במקרה של מוות תוך כדי שירות לאומי אזרחי.

"אנחנו מברכים על כל שינוי, אבל חושבים שצריך לקדם חקיקה ברורה וכוללת בנושא", אומר משה. "באותו שבוע שתמר נהרגה היה סיפור אחר שעשה רעש גדול - חייל מת ממנת יתר במסיבת סמים ביער. איך יכול להיות שבחור שמת מסמים קיבל לוויה צבאית מכובדת וקבר - ועיני לא צרה בו - אבל הבת שלי שתרמה, והיתה מחויבת ללבוש מדים של בית החולים, לא קיבלה כלום, ואף אחד גם לא מזכיר אותה ביום הזיכרון. זה לא הגיוני".

לבנות רשימה מאפס

על רקע מקרים דומים, עלתה השאלה לגבי ההכרה האוטומטית בחיילים שנהרגו שלא במסגרת פעילות צבאית כחללי צה"ל. ועדת גורן דנה בנושא, ובחוק גורן הוחלט שלא כל מקרה מוות או פציעה של משרתי קבע יוכר על ידי משרד הביטחון, אלא רק כזה הנובע מהשירות עצמו. לגבי חיילי הסדיר והמילואים המצב נשאר על כנו, כך שכל חייל שמת מוכר כחלל צה"ל, לבד ממקרים חריגים של מוות שיש עימו קלון.

כל זמן שהמצב הוא כזה, אי אפשר שלא לתהות על האפליה שממנה סובלים משרתי השירות הלאומי. כך נראה האבסורד: מורה חיילת ובת שירות לאומי שעובדות יחד באותו בית ספר, יוצאות ממנו יד ביד ונדרסות למוות - משפחתה של החיילת תקבל מעטפת תומכת מהרגע הראשון ולכל החיים, ואילו משפחתה של בת השירות הלאומי תיאלץ להתמודד עם הכל לבדה.

את הוואקום ממלאים בני המשפחה בכוחות עצמם. בשלוש השנים האחרונות מארגן משה ביום הזיכרון טקס אלטרנטיבי בבית העלמין ירקון לתמר ולכל בנות ובני השירות הלאומי. "הבת שלי לא היתה חיילת. אני יודע שחייל זה טאבו. אני לא רוצה להשוות אותה לחיילים. אני לא רוצה לריב עם 'יד לבנים'. חייל זה חייל זה חייל. לכן קבעתי את הטקס לשעה 12 בין הטקס לחיילים לטקס לנפגעי פעולות איבה. בכל שנה ירון לוז עוזר לי עם הטקס וגם מגיע בעצמו. אבל כשפניתי אל מינהלת השירות הלאומי, הם אפילו לא ידעו לתת לי את השמות של כל הנופלים והנופלות. צריך לשחזר ולבנות את הרשימה מאפס. אני בן אדם רגיש, אני לא רוצה לפגוע בכבודו של אף אחד. לא אכפת לי שההנצחה תהיה דווקא ביום הזיכרון, העיקר שיבחרו יום מתאים ויהיו הנצחה והוקרה".

"איך יכול להיות שבחור שמת מסמים קיבל לוויה צבאית וקבר, אבל הבת שלי שתרמה והיתה מחויבת ללבוש מדים של בית חולים, לא קיבלה כלום ואף אחד גם לא מזכיר אותה ביום הזיכרון. זה לא הגיוני"

למען האמת, לא מדובר במספר גדול של חללים. בכל שנה נפטרים שניים-שלושה בני/בנות שירות לאומי. אם מדינת ישראל תחליט להכיר במוות המושתק הזה, לא יידרש לכך תקציב גדול. כבר כיום מבוטחים משרתי השירות הלאומי בביטוח חיים, אבל מדובר בסכום קטן מאוד, 100 אלף שקלים.

"תלמיד עד גיל 18 מבוטח במיליונים, בצבא מבוטחים במיליונים, במקומות עבודה מבוטחים במיליונים, ורק בשירות הלאומי הביטוח הוא על 100 אלף שקל. למה זה מספיק? זה כל מה שקיבלנו, בתוספת מענק שחרור של 24 אלף שקל", מספר משה. "למרות שתמר הספיקה לשרת רק שלושה חודשים, בגלל שהיא חתמה מראש על שנתיים שירות קיבלנו מענק מלא. אבל חוץ מזה אין תמיכה כלכלית או נפשית. אני רוצה לשלוח את הילדים שלי לטיפול פסיכולוגי, אבל אין לי כסף, אין לי איך. יש לנו ממשלה חדשה, וצריך לקדם שינוי בחקיקה מולה. עכשיו הזמן לדפוק על השולחן. החקיקה צריכה לכלול ליווי של המשפחה, טכנית ורגשית, הנצחה ותמיכה כלכלית".

בינתיים גם בלי תמיכה יש עשרות פרויקטים של נתינה להנצחת תמר. רוב היוזמות צמחו מלמטה על ידי חברות של תמר ומכרים של המשפחה. "כך אין יום שאני לא מקבל בו ד"ש מתמר", אומר אביה. בין השאר הצליחו חברותיה לאסוף 250 אלף שקל בתוך 48 שעות בגיוס המונים לטובת אחד הפרויקטים. המשפחה עצמה יזמה שיפוץ של לובי במתחם בנות השירות הלאומי בשערי צדק. לדברי משה, "תמר התלוננה שהלובי הזה לא נראה טוב. ישבנו עם מנכ"ל בית החולים כדי לתכנן שיפוץ של הלובי. לא היתה לנו אפשרות לתת את כל הסכום. השירות הלאומי לא יכול היה להשתתף בזה כי אין לו תקציב לזה, אז בסוף בית החולים עצמו השתתף בעלות של הפרויקט. עשינו טקס בבית החולים והזמנו את אורית סטרוק, השרה האחראית לשירות הלאומי. שטחתי בפני השרה את הטענות שלנו, אבל לא הרגשתי שאני מקבל מענה רציני".

בנימין, אביה של דנה, אומר כי "בני ובנות השירות הלאומי מוזכרים בחוק חיילים משוחררים, ואת מענק השחרור שלהם הם מקבלים ממשרד הביטחון בדיוק כמו חיילים. אם זה כך, אז למה שגם במקרה מוות תוך כדי שירות לאומי המשפחה לא תוכר על ידי משרד הביטחון ותקבל את כל התמיכה כמו חלל צה"ל? דנה שירתה בתחומים ביטחוניים, היא לבשה ביגוד שקיבלה מהשב"ס והיא לא לבשה מה שהיא רוצה - בלי עגילים, בלי תסרוקות, עם קוקו אסוף, כמו חיילת. אני, ברמה האישית, לא מחפש דווקא את התמיכה הכספית, אלא בעיקר את ההכרה וההנצחה. המטרה שלנו זה לא כסף - אני רוצה בראש ובראשונה שיזכירו את דנה בטקסים של יום הזיכרון. כרגע אנחנו לא זוכים לכלום, משאירים אותנו מופקרים. לא קיבלנו שום תמיכה רגשית ולא השתתפות בהנצחה".

בהיעדר הכרה רשמית, גם משפחתה של דנה, כמו משפחתה של תמר, משקיעה רבות בהנצחה עצמאית, אולי כדי למלא את החלל. "אין יום שבו אני לא משקיע לפחות שעה בהנצחתה של דנה", אומר בנימין. "הקמנו בגדרה את מרכז דנה, שבו 1,000 ילדים משתתפים בחוגים. תרמנו את המשרדים, ואני אב הבית במקום. הקמנו את 'קרן דנה', שמממנת חוגים לילדים ממשפחות נזקקות. הקמנו סטודיו לריקוד בראשון לציון, יש פסטיבל דנה בגדרה - כמו פסטיבל הכלייזמרים בצפת, ואנחנו תורמים ל'קשת המשאלות' המגשימה משאלות של חולים, לחולי סרטן ולפעילות ספורטיבית בבתי הספר. את הכל אנחנו עושים בכוחות עצמנו מהתקציב האישי. אני חושב שההכרה צריכה להיות מלאה, בכל האופנים - גם נפשית, גם הנצחתית וגם כלכלית, כי הם ממש כמו חיילים".

דרך אחרת לרקוד

כשאני מבקשת מבנימין לומר כמה מילים על דנה, הוא מנסה, אבל מתקשה להמשיך ומעביר את המושכות לרעייתו. "לבעלי קשה לדבר על דנה או אפילו לראות תמונות שלה", מתנצלת גילה. "דנה היתה ילדה שכל־כולה שמחה ואופטימיות, תוססת, נבונה. היא היתה לוחמת, לחמה על הזכויות שלה ושל ילדים שלא יכלו לדבר. היא דאגה להגשים חלומות של עצמה ושל אחרים, עם תוכנית פעולה מיידית. היא חיה כל יום כאילו זה היום האחרון. כשהיא חלתה, היא אמרה: 'טוב שזאת אני ולא אף אחד אחר מהמשפחה', כי היא ידעה שיש לה עוצמות וכוחות נפש עילאיים להתמודד עם המחלה. מנהל המחלקה היה נכנס אליה כדי לשאוב ממנה כוחות".

גילה מקריאה לי ברעד מילים שכתבה דנה, שכל כך אהבה לרקוד: "יש אנשים שאוהבים לשבת, לעמוד, להישאר סטטיים במקום שנוח להם. אני רוצה לרקוד את החיים, להסתקרן, לנוע. חשוב לזכור שהריקוד כולל בתוכו גם נפילות וכאבים. לפעמים החיים שלנו לא מאפשרים לנו לרקוד בדרך שבה אנחנו רוצים, מה שמאלץ אותנו לחפש דרך אחרת לרקוד".

יותר מכל רוצה גילה שעל מצבתה של בתה יהיה אזכור רשמי מטעם המדינה על כך שנפטרה במהלך שירות לאומי. "פנינו לגורמים השונים, אבל לא מאפשרים לנו את זה. אני רוצה טקס מיוחד עם נציגות רשמית של המדינה, שבו יוסיפו למצבה של דנה את סמל המדינה. היא מתה בזמן שהתנדבה למען המדינה, מגיעות לה הוקרה והערכה. אני לא מצליחה להבין למה אין תמיכה בהנצחה, למה?"

"כראש מינהלת השירות הלאומי, המוות הראשון שנפגשתי איתו היה של תמר. מייד הבנתי שאי אפשר להתעלם מהאירוע הזה", אומר ראובן פינסקי. "בשל הרגישות לשכול במדינה, ובגלל שלא רציתי להיכנס לזירות של מחלוקת, עשינו עבודת מטה יסודית ברגישות רבה. הקמנו ועדה בשיתוף עם ארגוני שכול, וכעת צריך ליישם את המלצות הוועדה. צוות ההתערבות כבר פועל בשטח. בנוגע להנצחה - הוועדה הגיעה למסקנה שצריך לפעול באופן דומה למה שקורה בזירה הצבאית, רק להתאים זאת לעולם האזרחי של השירות הלאומי. אנחנו רוצים להקים קיר הנצחה מרכזי. מובן שגם פה יש רגישות, כי יש חרדים וערבים שהמשפחות שלהם לא רוצות שיידעו שהם התנדבו לשירות אזרחי. אני מגיע כיום לכל ההלוויות וגם לשבעה. אבל היתה לנו משפחה בדואית שביקשה שנבוא אחרי השעות הרשמיות, ומשפחה ערבית שביקשה שנבוא אחרי היום השלישי, כדי שאף אחד מהמנחמים לא יידע".

בשונה ממשפחת בן עובד, שהיתה צריכה להיאבק כדי לקבל את תעודת השירות הלאומי של דנה, כיום כבר דואג פינסקי להגיע כבר לשבעה עם התעודה. "זה מה שהכי מרגש את המשפחות. זה מפרק אותם, כי הם מרגישים שמדינת ישראל מכירה בהם. אני מגיע עם צוות ומעניק את התעודה, זה רגע ממלכתי בתוך השבעה. בסופו של דבר, המטרה שלנו היא להכניס את השכול הזה ללב הממלכתיות.

"לצד ההנצחה יש את הסוגיה הכלכלית, שכוללת גם מימון של סיוע טיפולי למשפחה. אנחנו מתלבטים איך לעשות זאת. אפשרות אחת היא להעלות את סכום הביטוח מ־100 אלף שקל לחצי מיליון שקל, ואז להעניק למשפחה השכולה סכום חד־פעמי".

למה לא לקדם חקיקה מסודרת וקצבה כמו משפחות חללי צה"ל?
"אני לא מאמין שיאשרו לנו גמלה חודשית קבועה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לעורר כאן מחלוקת. בשביל להגדיל את הביטוח אני לא צריך חקיקה. בעיניי, הנושא המרכזי זה לא כסף אלא ההכרה. צריך גם לדעת שאנחנו מקבלים לשירות בנות חולות סרטן ברמה סופנית או בנות עם רקע נפשי מורכב וסכנת אובדנות. מקרים שצה"ל לא מוכן לגייס - נקלטים אצלנו. לא הייתי רוצה שניקלע למצב שלא נוכל לעשות זאת בגלל שיקולם כלכליים. הביטוח כולל כרגע ומכסה את כולם, בלי קשר למצב בריאותי. צריך גם לזכור שבסופו של דבר השירות הלאומי הוא כלי אזרחי שונה מצה"ל. לא שואלים חייל אם הוא רוצה להתגייס, הוא פשוט הופך לרכוש צה"ל. לשירות הלאומי מתנדבים, וגם אפשר לעזוב באמצע. לא הייתי רוצה לבנות היררכיית שכול. מצד שני, בת שירות לאומי היא חלק ממסלול שהוא שני לצה"ל. אין מצב שמדינת ישראל מתעלמת ממותה".

"זה מכעיס אותי", מגיב משה על הדברים, "אני חושב שחייבים פה חוק מסודר וגם תמיכה כלכלית רצינית. אם לא רוצים קצבה, אז צריך לבנות מענק חד־פעמי שיהיה לפחות בגובה של 80% ממה שמקבלת משפחה של חייל. נכון, בנות שירות לאומי הן לא חיילות, אבל לא יכול להיות שלא יקבלו כלום, ולא יכול להיות שלא יכירו במוות שלהן בחוק או בתקנה מסודרת".

השאיפה: לתת מעמד רשמי

"ברוך ה', זכיתי להגדיל את התקציב של השירות הלאומי", אומרת אורית סטרוק, השרה הממונה על השירות הלאומי האזרחי. "כעת אנחנו בשיאה של עבודת מטה מעמיקה במטרה להוביל רפורמה מקיפה בשירות הלאומי־אזרחי. מדובר בשלל תחומים כמו תהליך המיון, התמיכה הרגשית והחינוכית במהלך השירות, תחום המוגנות בשירות שהוא מאוד בעייתי, וגם ההכרה בשכול תוך כדי שירות. השירות הלאומי הוא שירות התנדבותי, אבל הוא מקבילה של שירות צבאי במובנים מסוימים, לכן המדינה צריכה להיות שותפה".

את מתכוונת לקדם חוק בנושא?
"אני לא יודעת עדיין אם נצטרך לעגן את זה בחקיקה. אנחנו באמצע תהליך העבודה. אנחנו בודקים מה נכון ומה לא נכון, כי לכל מטבע יש שני צדדים. אם זה יהפוך למשהו מחייב בחוק, לא בטוח שיהיה לנו תקציב לזה. התקציב שלנו מאוד מוגבל. אני לא רוצה לכבול את הרשות, כדי לא לייצר מצב שימנע גיוס של בנות עם מחלה ממארת או עם נטייה לאובדנות. אם כל מקרה כזה יהיה מסומן מראש כאירוע תקציבי, אף אחד לא יאפשר לבנות הללו לשרת".

למה את שואפת, כשרה?
"לתת מעמד רשמי והתייחסות מובנית למשפחה לאורך כל הדרך. אני לא שואפת לשנות את העולם ביום. אני בודקת בזהירות מה נכון לי לעשות בחוק ומה בתקנה או בחוזרי מנכ"ל, אבל בכל מקרה, ברור שחייבים להוביל שינוי ולתת למוות הזה הכרה ומשמעות".