"עברי זה אני ואני זה עברי": מרים דיקשטיין נפרדת מבעלה, סגן עברי דיקשטיין ז"ל, שנפל בלבנון

באותם צהרי חמישי היתה מרים דיקשטיין, קצינת שלישות במפקדת החטיבה של חטמ"ר עציון, בתורנות שמירה בש"ג הקדמי של הבסיס. היא היתה אמורה לסגור שבת. עברי, מפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת גולני ובעלה בשנה וחצי האחרונות, היה שוב בלבנון, בתמרון.

כמה שעות קודם לכן הוא שלח לה הודעה: "חיים שלי, בוקר טוב. בהצלחה בראיון היום. אוהב אותך". הוא התכוון לראיון שהיא ציפתה לו לקראת קידום בצבא, ועודד אותה מרחוק. "אהבת חיי, אתה מרגש אותי", היא ענתה לו. "אהובי שלי, שמור על עצמך".

ב־12 בצהריים הסמח"ט בבסיס של מרים הגיע לש"ג. היא קיבלה אותו בחיוך ואמרה לו "מזל טוב, יום הולדת שמח!" הסמח"ט הודה לה והמשיך בדרכו, אבל לאחר רבע שעה המפקדת של מרים ביקשה ממנה לגשת למשרדו. "אני בש"ג", היא הסבירה למפקדת, "להפקיר את עמדת השמירה?". "כן", ענתה המפקדת.

מרים לא חשה בנוח עם הפקודה המוזרה. היא ניגשה לש"ג האחורי וביקשה ממנו לקבל אחריות גם לכניסה הקדמית. לרגע קל עבר בה חשש. עברי? קרה משהו? אבל כשפגשה את הסמח"ט היא הדחיקה את הדאגות ושוב איחלה לו בלבביות יום הולדת שמח. הוא ביקש ממנה לשבת.

"מייד הבנתי", היא משחזרת, "הוא לא היה צריך לומר הרבה. נפלתי על הרצפה עם כל הציוד: הווסט והנשק והאקדח. לקח לסמח"ט זמן להרים אותי. המפקדת הורידה ממני את הציוד. אחד הדברים הראשונים ששאלתי אותו היה: 'מה עם המחלקה שלו? האם עוד מישהו נפגע באירוע הזה?'. ידעתי כמה החיילים חשובים לעברי".

בימים הבאים התברר שהוא היה חשוב להם לפחות כמו שהם היו חשובים לו. לוחמים שהיו לצידו ברגעיו האחרונים הגיעו לשבעה במאהל שהוקם בגינת השכנים ובסלון בבית משפחת דיקשטיין. שם, סיפרו לה לראשונה מה בדיוק קרה ביום הארו,ר שבו נפל מפקד המחלקה שלהם.

הכוח היה בתוך מבנה וסרק חדר־חדר. לפני טיהור החדר האחרון, שבו היה סיכוי גבוה להיתקלות, הלוחמים עצרו. הנגביסט ביקש להיכנס ראשון, אבל עברי עצר אותו והתעקש להיכנס לפניו. עברי נהרג ממכת האש הראשונה. הכוח נסוג לרגע לאחור. המ"פ, רונן קלימי, לקח פיקוד ונכנס שוב בראש הכוח. הוא נפצע קשה. זו מורשת הלחימה של עברי ורונן - מפקדי צה"ל מסתערים בראש.

השעות שלאחר הבשורה המרה על מות אהובה עברו על מרים בטלטלה גדולה. מצד אחד, בכי בלי נשלט וחוסר אמון. "אתה בטוח שזה נכון?" שאלה את הסמח"ט שוב ושוב, "איך אתה יכול לעשות לי את זה?!"

מצד שני, היא תפקדה ודאגה לאחרים. היא סייעה לקציני הנפגעים לאתר את בית משפחתו של עברי והמתינה עד שהבשורה תגיע אליהם ואל חמש אחיותיו. רק אז נסעה לבית הוריה בירושלים כדי לבשר להם. יחד איתה היו קציני נפגעים, אבל היא זו שדפקה בדלת. "עברי", אמרה לאמה, ושתיהן קרסו יחד מחובקות. משם נסעה לעלי, אל אילן וצופייה, הוריו של עברי.

"נפלתי על הרצפה עם הווסט והנשק והאקדח. לקח לסמח"ט זמן להרים אותי. המפקדת הורידה ממני את הציוד. אחד הדברים הראשונים ששאלתי היה: 'מה עם המחלקה שלו? עוד מישהו נפגע באירוע?' ידעתי כמה החיילים חשובים לעברי"

"היו הרבה דברים טכניים לארגן, הרבה טפסים לחתום עליהם", היא מספרת. "יש בזה משהו טוב, כי זה מחייב אותך לא להתנתק. אני, כמרים, הייתי מסתגרת בחדר ולא יוצאת ממנו, אבל אני יודעת שעברי היה רוצה אחרת. שחשוב לו שאדבר על הערכים שלו. לכן הספדתי אותו בהלוויה ולכן אני מדברת עכשיו".

עם ישראל הצטמרר

ביום שישי, בשעה 9 בבוקר, יצא מסע ההלוויה מרחוב המוריה בעלי להר הרצל. זה היה מסע הלוויה התשיעי מאז פרוץ המלחמה שיצא מעלי, והשלישי מרחוב המוריה שאיבד שלושה בנים במלחמת חרבות ברזל.

קצת אחרי ההלוויה הטלפון של מרים צלצל. קציני הנפגעים סיפרו לה שקיבלה משלוח שהגיע אל הש"ג בבסיס, אותה עמדה שנטשה 24 שעות קודם לכן. זה היה זר פרחים ושוקולד ששלח לה עברי לפני שנהרג, בצירוף מכתב אהבה:

"אשתי היקרה, אני כותב לך שוב מהצפון הרחוק. מקווה שבפעם האחרונה. אני כאן, שמח ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו. אני מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם. אני בסדר. לא לדאוג לי. אוהב אותך הכי בעולם. תתפנקי בשוקולד ותיהני מיופיו של הזר. שלך תמיד, עברי".

ביום שני השבוע נשלח הזר לייבוש מקצועי כדי שיישמר לעד. "גם השוקולד יישמר אצלי לנצח", אומרת מרים וחיוך גדול ממלא את פניה. עם ישראל הצטמרר מהקצין ששלח מלבנון פרחים לאהובתו, אבל את מרים התשורה לא הפתיעה. היא רגילה לפינוקים שהוא מרעיף עליה.

גם לפני ראש השנה שלח לה זר פרחים ושוקולד. אז, כתב לה כך:

"אשתי היקרה, אני כותב לך מהצפון הרחוק בימי מלחמה, ימים של פחד וחוסר ודאות. שי קטן ממני אלייך לזיכרון הימים הטובים. מאחל לך לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה שהשנה הבאה תהיה שנה של ברכה, שנה של בחירות טובות, ובעיקר של חיים ושלום! אוהב אותך ומתגעגע מאוד. נ.ב: את השוקולד תאכלי ברגעים קשים ותשמרי את הזר אצלך עד סוף החג, תשקי אותו במים ותטפחי אותו".

כשלא שלח פרחים, מצא דרך מקורית אחרת להביע את אהבתו. היה לו מנהג קבוע לשלוח למרים סכומי כסף סמליים בביט, בכל פעם עם הקדשה מרגשת אחרת. בפעם האחרונה שלח לה ב־12 באוקטובר ב־2 בלילה, יומיים לפני מותו, 120 שקלים עם ההקדשה: "מתנה לזמנים קשים מעברי, בעלך שאוהב". מובן שאין כל היגיון כלכלי לשלוח כסף בביט למי שחולקת איתך אותו חשבון בנק, אבל בדיוק על זה נאמר - העיקר הכוונה.

הזוגיות של עברי ומרים נמשכה ארבע שנים. הם נפגשו כשמרים תפסה טרמפ מעפרה, שבה למדה באולפנה, לעלי. "זה היה טרמפ שתואם מראש, כך שנשאר לעברי מספר הטלפון שלי", היא מספרת.

עברי אכן עשה שימוש חוזר במספר, ומאז הם יחד. "מהרגע שנפגשנו לא נפרדנו. פשוט היינו יחד. זה הרגיש שלם ונכון. בלי דרמות, בלי פרידות. לעברי היתה איתנות של קיר, יכולתי להישען עליו. זה מה שבנה את היציבות ואת האהבה שהיתה בינינו".

היא מדברת בלחש אל המנחמים הרבים שמקיפים אותה. "לקחו לי הכל - וגם את הקול", היא מסבירה. "אני חושבת שכל מי שפגש אותי שמע שאני אשתו של עברי. זה הדבר הראשון שאני אומרת כשאני מציגה את עצמי. עברי זה אני ואני זה עברי".

אחת מחברותיה המשרתת איתה מציעה להביא את סבתה, שיודעת לעשות כשפים ואולי תצליח להקל את צרידותה. "אם הכישוף שלה יכול להחזיר את עברי, שתבוא. אם לא, אין טעם", עונה לה מרים בהומור עצוב. "אנחנו במלחמה שעוד לא הסתיימה", היא ממשיכה ללחוש לחברים המנחמים.

"באו לנחם אותנו משפחות נופלים ומשפחות חטופים. זה נותן תחושה שאנחנו חלק ממכלול גדול של עם ישראל, ואני שואבת מזה עוצמה. עברי חי את הכלל. הוא היה מפקד משכמו ומעלה. הייתי לצידו לאורך כל הדרך.

"עברי האמין שכל אם עברייה צריכה לדעת מיהו המפקד שמוביל את בנה בקרב. גם תוך כדי מלחמה הוא ניצל את החופשות המועטות לביקורי בית, ולא פעם הייתי נוסעת איתו. הוא היה מפקד משכמו ומעלה, שיורד עד לפרטים הכי קטנים"

"הוא היה מאושר גם בנישואים שלנו וגם בתפקיד שלו, ובעיקר היה גאה מאוד בכניסה ללבנון. אנשים יוצאים לקרב בידיעה מוחלטת מה עומד מולם ומה יש להם מאחור. אנחנו צריכים להיות ראויים להם.

"המשימה לא הסתיימה. צריך להמשיך בעוז ולהסתער קדימה למענם ולאורם. וכמו שעברי תמיד אמר - להרים את הראש ולהסתכל במבט רחב יותר". את המשפט האחרון היא שמעה ממנו גם בפגישה האחרונה שלהם. זה היה בשבת, חמישה ימים לפני נפילתו.

הם נפגשו אצל סבא וסבתא נדיבי מהיישוב מחולה בבקעה. שם התפנקו בארוחה טובה, ואז נסעו לעשות את השבת בבית מלון על חוף הכנרת, כדי שאם יקפיצו את עברי צפונה הוא יהיה קרוב.
"עמדנו יחד מול הכנרת והרי הגולן ואמרתי לו: 'עברי, לא בא לי עוד תמרון. די, כמה אפשר? חלאס'. עברי ביקש ממני להרים את הראש ולהסתכל סביב על הנוף. הוא שאל אם אני רוצה שנאבד את הצפון, שחיזבאללה ישלוט פה.

"הוא אמר לי: 'זה צו השעה. אין מישהו אחר שיעשה לנו את העבודה. עכשיו זה הדור שלנו להבטיח את עתידה של מדינת ישראל, להכריע את חמאס ואת חיזבאללה ולשחרר את החטופים'.

"במוצאי השבת עברי כבר הוקפץ צפונה, וביום ראשון, כשדיברנו בטלפון, הוא פתאום היה מבואס. הוא אמר לי שהוא מתגעגע הביתה, שהיה בשבת כל כך כיף שחבל שזה נגמר, ושבא לו להיות איתי עוד. רציתי להרים לו את מצב הרוח, אז הזמנתי לבסיס שלו משלוח של כמה פיצות וקולה, שיהיה לו ולחיילים. זה עשה אותו מאושר וחיזק אותו".

ילד של אבא

עברי, בן יחיד בין חמש אחיות, חלם מגיל צעיר להיות לוחם ומג"ד. כבר כילד בבית הספר יסודי ערך לעצמו אימונים, הכניס לתיק בית הספר אבנים כדי להתחשל ודאג לשפשף את מרפקיו בזחילות, כדי להרגיל את גופו לעתיד הצבאי. אחרי התיכון למד כשנה בישיבת שבי חברון, ואז התגייס לגולני. לא היתה לו באמת אפשרות אחרת.

אביו של עברי, אילן, הוא קצין מילואים בדרגת אלוף־משנה, שמאחוריו קריירה צבאית מפוארת שהחלה בגולני. אילן נפצע קשה במבצע חומת מגן ולאחר שיקום ארוך חזר לפעילות קרבית כמפקד סיירת גולני. בתום 30 שנות שירות בקבע כתב עברי לאביו מכתב, שמלמד הרבה על כור מחצבתו.

הנה קטע מתוכו:

"סיימת שלב גדול בחיים שלך, כמעט שלושה עשורים מחייך שבהם עסקת בהתמסרות טוטאלית למען עם ישראל, למען הכלל. כבר בהיותך ילד חלמת להגיע לאן שהגעת, הובלת והנהגת את פקודיך ואת צבא הגנה לישראל בגבורה גדולה ומתוך אמת מוחלטת, בלי
רבב של זיוף.

"הובלת לא רק את הצבא, אלא גם את משפחתך. התחתנת עם האישה הכי טובה שיש, עם אמא, ולמרות החוסר הגדול ב'זמן' בבית לא הרגשתי אף פעם את החוסר בך, מכיוון שכשהיית איתנו, היית איתנו ב־100 אחוז, הנחת הכל בצד. ברור לי שלשבת ולדבר עם האישה או הילדים בבית, כשאתה יודע שהחטיבה, הגדוד, או הצוות שלך בסכנה, או שהמדינה תחת איום, זה לא פשוט, אבל הנחת הכל בצד והיית איתנו לגמרי.

"אני מוכן להקריב שעות וימים מדהימים איתך בשביל שתוכל להמשיך לתת ולתרום בתחום הביטחון למדינת ישראל או בכל תחום אחר שתבחר להשפיע דרכו. דע אבא, כי יש שכר לפעולותיך! באהבה ובהערכה ובהוקרה עד אין קץ, בנך היחיד עברי".

גם מצד אמו צופייה ומשפחתה ספג עברי ערכים של מסירות נפש. צופייה היא נכדתה של רבקה נדיבי, האחות ממשואות יצחק, שלמרות היותה אם סירבה להתפנות מגוש עציון הנצור, המשיכה למלא במסירות את משימת הטיפול בפצועים ונפלה בשבי הירדני. לעברי היה קשר מיוחד עם סבתא רבקה, והוא היה נוהג להציף אותה בשאלות סקרניות.

"הוא היה גאה מאוד בכניסה ללבנון. אנשים יוצאים לקרב בידיעה מוחלטת מה עומד מולם ומה יש להם מאחור. אנחנו צריכים להיות ראויים להם ולהסתער קדימה למענם ולאורם. וכמו שעברי אמר: להרים את הראש ולהסתכל במבט רחב יותר"

כבן יחיד היה לעברי קשר מיוחד גם עם אמו, וכך כתב לה בהקדשה לספר על השבת שקנה לה:

"אמא יקרה לי. בואי כלה. שבת המלכה. הרב קוק כותב ששבת נקראת כלה מצד הקשר שלה עם ריבונו של עולם ומלכה מצד הקשר שלה עם בני האדם. כך גם את אמא. תמיד הערכתי את הפשטות שבקשר שלך עם אבא שבשמיים, ומאידך את הקשר שלך עם אנשים. אני מאחל לך שמכוח קדושת השבת נגלה בתוכנו עוז וחדווה לחיות את כל חיינו מתוך שליחות.

"בימי החול הקשים תשאבי כוחות ותעצומות נפש מקדושתה של השבת וממשפחתך שהקמת לתפארת, ושאליה אני שייך. שבת עם המשפחה זה החיבור הכי חזק שיש. תודה על שהיה, תודה על שיהיה. אוהב ומעריך מכל הלב, 'בנך יחידך אשר אהבת', ונראה לי שסוף־סוף את מתחילה לראות כי 'יש שכר לפעולתך'. תודה על החיים, על הטוב שבהם. עברי, בנך היקר".

"זו השליחות שלי"

הילד והנער, שכבן יחיד גדל כנסיך, לא ניצל לרעה את מעמדו, להפך. כשהיה מגיע מהצבא, מייד הפשיל שרוולים וסייע בניקיון הבית. כך עשה גם בבית שהקים עם מרים, תחילה בירושלים ואחר כך באלעזר. את החופשות המעטות מהצבא הקדיש לטיפוח הבית, וגם כדי לבקר את הוריהם של חייליו.

"עברי האמין שכל אם עברייה צריכה לדעת מיהו המפקד שמוביל את בנה בקרב", מספרת מרים. "לכן גם תוך כדי מלחמה הוא ניצל את החופשות המועטות לביקורי בית. "לא פעם הייתי נוסעת איתו ומחכה לו בחוץ. הוא היה מפקד משכמו ומעלה. יורד עד לפרטים הכי קטנים, אם זו משימה מבצעית ואם זו משימת כתיבה.

"הוא היה חוקר לעומק כל דבר. הוא דרש המון מהחיילים שלו. לא ויתר על שום דבר, אבל גם מאוד אהב ודאג להם. הוא יצא לקורס מ"כים ואז לקורס קצינים. כשקיבל לידיו את מחלקת הרתק של הביני"שים, הוא מאוד התרגש.

"זה היה בדיוק אותו תפקיד של שילה ראוכברגר, שכנו, שנפל ב־7 באוקטובר. הוא היה מורעל על לבנון. קרא את כל התחקירים על מלחמת לבנון השנייה וחלם להיכנס ללבנון ולהילחם במקום שבו נפל רועי קליין מעלי".

דביר וולך, חבר מהצבא שצעד איתו לאורך הדרך, ואורי כהן, חייל שלו, מתארים אותו כמפקד שלא מוותר. "הוא דרש מהחיילים לצאת לריצת לילה לפני כניסה ללבנון", מספר דביר. "בשום אופן לא הסכים לוותר. כבר בקורס מ"כים, חצי שנה לפני המלחמה, הוא אמר כל הזמן: 'ברור שתהיה מלחמה, וברור שניכנס ללבנון, אני חייב לחזור לגדוד הלוחם ולא להישאר בתפקידי הדרכה'.

אורי כהן, חייל של עברי: "הוא לא התבייש להראות כמה הוא מורעל, וחלם להיות מג"ד. כשהחברים הקימו קבוצה בשם 'עד מתי?', הוא שינה אותה ל'עד מתי שיצטרכו'. היה לו חייל בלי מוטיבציה. הוא אמר לו 'לא מגיע לך למות בלבנון'"

"הוא אף פעם לא התבייש להראות כמה הוא מורעל, ואמר שהוא חולם להיות מג"ד", מספר אורי. "כשהחברים הקימו קבוצה שנקראה 'עד מתי?', הוא שינה את שם הקבוצה ל'עד מתי שיצטרכו'.
"היה חייל אחד שעצבן אותו כי לא היתה לו מוטיבציה. הוא היה משתגע מול חיילים כאלה. הוא כעס על החייל ואמר לו: 'לא מגיע לך למות בלבנון'. מבחינת עברי, אין דבר משפיל יותר מאשר לא להיות ראוי למשימת ההגנה על מדינת ישראל".

במהלך קורס הקצינים כתב עברי:

"אני מאמין שלכל אדם בעולם הזה יש לו שליחות ששייכת למשהו גדול, לתהליך גדול שקורה בעולם. כל יהודי שייך לשרשרת ארוכה של עם הנצח, עם שההיסטוריה שלו כתובה על ספר מבריאת העולם, והיום אנחנו כותבים את העתיד שלנו, את המדינה שלנו כיהודים.

"אני, כחלק קטן מסיפור גדול, מונע מהזכות ומהחובה להיות שייך - הזכות להשתייך לאומה כזאת והחובה לשרת אותה בצורה הטובה ביותר, גם בחיי המשפחה, גם באזרחות וגם בצבא. בעת הזאת, כשמורגשת יותר מתמיד האמרה 'שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו', מצווים אנו להבין את גודל השעה. זמן שבו אויב רשע ואכזר נלחם בנו מעצם היותנו יהודים הוא שעתנו להביסו, להכניעו ולהרים על נס את הטוב בעולם.

"נקודות שמחזקות ומניעות אותי ביום־יום הן החברים שנפלו, החברים שנלחמים, העורף החזק שתומך, תושבי הדרום והצפון, והחטופים. אלה סיבות מספיקות דיין כדי לעבוד ללא הרף ולתת את כל מה שניתן. זו השליחות שלי. זו השליחות של הדור שלנו".

בין המנחמים הרבים תופסות אותי מילים שכתב יהודה עמיחי, ואשר ממוסגרות בתמונה על הקיר:

"כִּי אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם. הוּא נִשְׁאָר, עַל קִירוֹתָיו וְעַל הַתָּלוּי
בָּהֶם וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.
אוֹ כִּי הַבַּיִת מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה לַדְּרָכִים שֶׁבָּהֶן יֵלֵךְ זֶה".

המילים הללו מסייעות מאוד להבין את סוד הבית שהצמיח את עברי, את יופיו של הבית שהקים עם מרים רעייתו - ואת נפילתו במשמרת על הבית של העם שכה אהב. יהיה זכרו ברוך.