גם ביום עכור אפשר לראות את מגדלי באר שבע מגבעות חורה. בקרוב יהפוך היישוב מעל צומת שוקת לעיר הבדואית השנייה בישראל, אחרי רהט. אני עוצר אצל "מאלך אל־פלאפל", ממתין עד שעאהד ונאג'י יסיימו להכין מנות למשלוח, לא וולט ולא תן ביס. רק ילד עם אופניים אדומים מגיח, אוסף את המשלוח ואץ לדרכו. הכל דומה אך כה שונה, וכך גם הפלאפל שהשניים מרכיבים לי. המרכיבים דומים, ובכל זאת הפלאפל שהם מכינים לי שונה ברכותו וטעים לעילא ולאללה אלחמדוללה.
נאג'י עוקב אחרי כל ביס, מתענג על המחמאות, גאה בעמלו. "פתחנו לא מזמן, עשרה ימים". מזל טוב, ותְשַרַפְנַא, הכבוד שלי. "אֵשַרַף אִלְנַא", הכבוד שלנו, הם עונים בטקסיות. באותו רגע ניידת משטרה שחורה עוברת ברחוב, נושאת סביבה בועה של זרות ושתיקה מקומית. מבטם של השניים עוקב אחריה בדממה.
אני נכנס היישר למים העכורים, שואל אותם על היריות, מתעניין אם הם מכירים הרבה "צעירים" שמתפרעים. "מכירים", הם מנידים בראשם. ולמה זה קורה? הגבות מורמות בתסכול - אין משטרה, הם אומרים ושפתיהם נחתמות. והניידת? זו משטרת תנועה. לבדוק מכוניות ולתת דו"חות הם יודעים; לתת ביטחון - לא.
שייח' טיקטוק
אם שמעתם על בדל ידיעה בחדשות על עוד ירי בחורה, בוודאי הנדתם בראשכם ואמרתם "בדואים". כמו היתה זו גזירה משמיים. קל לחברה הישראלית לעצום עין וחצי, ולהשאיר את העניין כתופעה פנימית, כאילו כל הבדואים שותפים ואחראים. אבל לא כך הדבר. יש סיבה לכך שאני מוזמן אל העיר על ידי מנהיגיה, לקבל מבט מבפנים על החיים בין הצבתות, על מורכבות החיים בארץ קרובה־רחוקה, ללא חוק וסדר.
"אני מתנצל על הקול שלי, הוא צרוד מרוב צעקות". אילו צעקות? "עמדתי בכביש וצעקתי על היורים שיפסיקו". קשה לדמיין את השייח' חאבס אלעטאונה צועק. עם דיבור רך, זקן עדין ועיניים טובות, הוא נראה יותר כמחנך או כמנהל בית ספר מאשר כראש המועצה המקומית. אכפת לו, וכואב לו - מאוד.
"אני בעצמי התקשרתי למוקד המשטרה, אמרתי להם, 'מדבר ראש הרשות בחורה, יש לנו ירי ביישוב. תשלחו ניידות, תעשו מעצרים, בבקשה, תבואו'. עד שהם באו, הלכתי בעצמי להפסיק ולהפריד".
שני קילומטרים מפרידים בין תחנת המשטרה בצומת שוקת לבין חורה. יותר מ־30 דקות של אש חיה חלפו באחד האירועים האחרונים עד שה"משילות" הראתה את עצמה והניידת הגיעה.
"משטרת התנועה נמצאת בכניסה ליישוב, עוצרת רכבים, בודקת רישיון וביטוח. רק בסכסוכים המשטרה הרגילה נכנסת לכאן. ותבין, רוב התושבים של חורה ממושמעים, שומרי חוק, אבל יש את הקומץ הקטן שמנסה לעשות ונדליזם. הגיוני בעיניך שעל יישוב עם 24 אלף תושבים יהיה שוטר אחד?
"כראש הרשות אני רוצה שמי שקורא את זה יבין ויידע שאנחנו אנשים חיוביים שרוצים לחיות ביחד. כשאני חוזר לדרום ומגיע לבאר שבע, אני מרגיש שהגעתי הביתה. כתושב חורה וכנציג הציבור, אני רוצה להיות גורם חיובי בהפיכת המקום הזה לטוב יותר. למשל, היתה אצלנו תופעה של 'שמירה' על בתי הספר. עשינו מהלך וביטלנו את ה'שומרים' האלה. במקומם אנחנו נעזרים במוקד ובמשטרה. אבל כראש הרשות פניתי לשרים עמר בר־לב ואמיר אוחנה, והם ענו לנו 'אתם מקום 22 ברשימת ההמתנה להקמת תחנת משטרה'".
ובתוך כמה זמן זה יקרה?
"אללה כרים... אספר לך על אירוע שקרה לנו כאן. נורה בחור, איבד הכרה, איבד כליה, שכב 50 יום באשפוז. כל התושבים יודעים מי ירה, כל המשפחה יודעת, רק המשטרה לא. אז הבחור ניסה לנקום את זה בעצמו, והיום הוא בכלא".
ואם היתה תחנה משטרה זה היה אחרת?
"בוודאי, הם יכלו באמת לחקור בזמן ולתפוס את הפושע. אם אין מדינה ואין משטרה, אז אין חוק. ואם אין חוק, הצעירים משתוללים. החיכוכים מתגברים לאט־לאט, המשפחה מגבה, וזה נמשך ונמשך. כאיש דת אני אומר שאם עושה המעשה נענש, אני מרגיש בטוח יותר".
אבל אולי החברה הבדואית מתקשה לקבל אחריות?
נעים אלעטאונה, פקח המועצה, שומע את השאלה ומתקשה לכבוש את דיבורו: "בזה אני מאשים את המדינה. בעבר המדינה ידעה לשמור על הבדואים ועל השייח'ים הבדואים, גם במשטרה וגם בבתי המשפט. כל רשויות החוק ידעו לבוא אל השייח' ולתת לו את הכבוד שלו. היום הזניחו את השייח'ים ואת אנשי הכבוד, והתוצאה - הצעירים לא מכבדים את המבוגרים, ולוקחים את החוק לידיים. פעם היה כבוד, היום אין כלום, יש שייח' טיקטוק".
חאבס ממשיך בעדינות: "החברה הבדואית עברה שינויים גדולים, עברנו ממגורים עלובים לווילות, יש לנו בחורה יותר מאלף מורים מקומיים. שבעה בתי ספר יסודיים, ארבעה בתי ספר תיכוניים וארבעה בתי ספר מיוחדים. רוב האוכלוסייה שלנו משכילה, יש לנו רופאים ואחיות בסורוקה. 60 אחוזים מהבדואים שגומרים תואר ראשון באוניבסיטת בן־גוריון הם מחורה.
"יש בדור של הצעירים כאלה בלי פרנסה ובלי אופק, מסתכלים אחד על השני וחושבים איך הם משיגים כסף מהר. ההורים איבדו שליטה. לדת ולמסגדים יש הרבה השפעה חיובית, אבל בהיעדר חוק ומשטרה, חלק מהצעירים לוקחים את החוק לידיים. תופעת הנשק הבלתי חוקי חייבת להיפסק. אין השגחה ואין עונש".
נעים: "תחנת משטרת העיירות קרובה אלינו, אבל היא לא זמינה לנו. אין שם מספיק כוח אדם, חסרים להם יותר מ־60 תקנים, או שכר או תנאים. כשהניידת נמצאת בלקייה או במקום אחר - עד שהיא מגיעה ונותנת מענה, האירוע כבר נגמר. השודדים יודעים שהשוטרים לא יגיעו, לכן הם מרשים לעצמם לשדוד את הבנק בכניסה לעיר בשמונה וחצי בבוקר או את תחנת הדלק, בלי פחד".
ושוב אומרים "הבדואים"
אחד הדברים שהכי קשה לקבל ממנהיגי החברה הבדואית זה דיון פתוח בהקצנה שמתחוללת בתוכה, אולי כי מדובר במלכוד מורכב במיוחד. בהרבה מקרים "העשבים השוטים" הם דווקא אלו שצמחו הכי טוב, האקדמאים או הילדים ה"טובים". זה קורה, בין היתר, משום שבפני צעירי החברה הבדואית עומדת האופציה הזולה והנגישה יותר מבחינתם לרכוש השכלה גבוהה בירדן או בשטחי הרשות הפלשתינית. אם מוסיפים לכך את כניסת האחים המוסלמים ומוסדות הסעד שלהם אל הוואקום שהותירה המדינה, מתקבלים כל חומרי הבעירה לפצצה נפיצה במיוחד.
במארס אשתקד היא גם התפוצצה, כשמוחמד אבו אלקיעאן, מורה במקצועו - שהקים תא סודי של דאעש בחורה ועמד בראשו - רצח ארבעה יהודים במרכז מסחרי בבאר שבע. עוד קודם לכן, במהלך מבצע שומר החומות, לא יכלו מכוניות לעבור ליד חורה. במשך שעות ארוכות היתה העיר ערד, שבהמשך הכביש, נצורה.
"מישהו זוכר שבשומר החומות גם התאגדנו, חבורה של אנשים מחורה, ואני אישית יצאתי לדבר עם המתפרעים שם בצומת יום אחר יום?", מתרעם נעים, "אתה מבין? אנחנו המבוגרים יצאנו לשמור על הכביש. עם רכבי הפרטי פטרלתי ושמרתי על הכניסה של היישוב. המשטרה ביקשה סיוע ועזרה בחילוץ יהודי שהיה תקוע באוטובוס באמצע הדרך, ופחדו שיקרה לו משהו. הגעתי לשם דרך המתפרעים, ואישית הוצאתי את היהודי הזה באוטו שלי. אנחנו רוצים שיתוף פעולה עם המשטרה כל הזמן".
אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהצעירים שלכם השתתפו בזה.
יצחק אבו אלקיעאן, סגן ראש המועצה, מסביר: "כל הקטטות בתוך היישובים מתחילות מבעיות של מגרשים ומקורת גג. למדינה יש יכולת ויש אפשרויות ויש שטח, וצריך להסתכל על אותם הצעירים שמאבדים שליטה כחלק מהמגמה של כל הצעירים בחברה המערבית והעולמית שמאבדים כיוון. הפשיעה פה מסוכנת יותר, כי לצעירים כאן יש את האמצעים לבצע פשעים. ועדיין, כשנער בהרצליה הורג מישהו, אתה לא אומר 'כל תושבי הרצליה רוצחים', נכון? אז למה בכל פעם אומרים 'הבדואים'?"
אז מה יכול להוציא אותנו מהמצב הזה, להבנתכם?
חאבס: "קודם כל לחזור לתרבות המסורתית שלנו ולחינוך. רצינו להתחיל מגני הילדים, לתת חינוך אדוק לחוק ולסדר. כראש מועצה ידעתי שצריך להתחיל עם 2,000 ילדי גן, ובעוד דור נגיע לכל האוכלוסייה, אבל זה רק חלק מהפתרון. אני חייב את החוק איתי, אנחנו חייבים את המשטרה איתנו. שלא ייתנו לצעירים להשתולל. צריכה להיות מדיניות, על פי חוק, לטפל באוכלוסייה בחברה הבדואית, כי רוב האנשים פה רוצים לחיות בשקט ולעבוד ביחד".
רק אל תבקשו חומוס
הרצון של המנהיגות המקומית במשילות ובהכנסת החוק והסדר לחייהם מובן, ואם המחשבה על כמויות הנשק העצומות מדירות שינה מעיניכם - עבור עשרות אלפי בדואים היא מציאות שגורמת להם לסגור את ילדיהם בבתיהם ולהסתגר בחדריהם, בזמן שבחוץ הירי משתולל. חורה היא מקרה מעניין, שכן הרצון של מנהיגיה להראות כמה הם מחויבים לנווט את היישוב שלהם אל העתיד מגובה גם בעשייה בשטח. זר לא יבין כמה מוזר לראות שהדלת הראשונה בבניין מועצת חורה מובילה למחלקת הגבייה, שהיא גם פתוחה וגם שוקקת פעילות.
נעים: "הגענו ל־90 אחוז גבייה של ארנונה. אנחנו היישוב הערבי היחיד ללא חשב מלווה. בכל שנה אנחנו מקבלים את מענק האיזון ממשרד הפנים. המנהיגות בחורה חיובית, ואנחנו רוצים להראות שאנחנו לא יישוב בעייתי, לכן כל תוכנית ממשלתית שרוצים שתצליח - מביאים לבדוק בחורה. אנחנו אפילו היישוב הערבי הראשון בארץ שנכנס לתוכנית 'תופסים כיוון', שלוקחת אקדמאים ומכניסה אותם למשרה הראשונה שלהם בתעסוקה איכותית".
אני מבין שחשוב לכם להראות את הצדדים הטובים של חורה, אבל מה תגידו לאנשים שרוצים להיכנס לכאן לקנות משהו או לאכול חומוס ופוחדים?
יצחק אבו אלקיעאן: "קודם כל נגיד להם - די כבר עם החומוס! זה כל מה שאתם היהודים רוצים? מתי תבינו - אנחנו בדואים, וואלה לא טובים בחומוס. זה לא שלנו, תבואו נעשה לכם מלוחייה, נעשה לכם מאנסף, אבל די כבר עם החומוס. יש לנו אזור תעשייה, ובקרוב ייפתח אזור תעשייה חדש בכניסה ליישוב. אני מזמין את האנשים בשבת לבוא אלינו, הכל פתוח וגם המחירים יותר טובים. יש נגריות ויש מסגריות, אנשים מתקנים את הרכבים שלהם וגם מעשנים נרגילות".
נעים צוחק: "נראה לי שאני אפתח מסעדה ליהודים, אכתוב עליה 'אבו נעים - הכל טעים, אבל החומוס מקופסה'".
יצחק: "אם התקשורת היתה מגיעה לכאן ורואה את המצב מקרוב, היו מבינים כמה המציאות מורכבת. בעקבות אחד האירועים רצו לראיין אותי, אבל לא מצאתי חן בעיניהם. למה? לא הבאתי את הסקופ שהם רצו. הם רק רצו שאתקוף את המשטרה, ולא רציתי, כי טיפלו באירוע כמו שצריך. אנחנו אזרחי המדינה ורוצים להמשיך לחיות במדינה הזאת, אבל אנחנו רוצים שייתנו לנו את האפשרות לחיות בה בכבוד, עם תשתיות ועם חוק וסדר, ובלי יריות בתוך היישוב שלנו".
כשאני שואל לסיום את ראש המועצה מה מבחינתו הכי חשוב לו להגיד למי שקורא את הכתבה, הוא חושב לרגע ואז עונה בקול רך: "אנחנו הבדואים אנשים מאוד־מאוד טובים. המדינה גם מאוד טובה אלינו, וצריך למצוא את האנשים המתאימים שיעשו את החיבור כדי לפתור את מצוקת הקרקעות. הנגב מספיק גדול לכולם. צריך שיקום אדם אמיתי, מנהיג שיסתכל בעיניים ויגיד - חבר'ה, בואו נעשה פתרון. אנחנו תולים בממשלה הזו הרבה תקוות לשיתוף פעולה כדי שביחד נבנה את הנגב. שיזכרו שאנחנו כמו הקפה שלנו - מר בהתחלה, אבל מה שנשאר בסוף זה הטעם המתוק".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לכתבה: "האלימות בחברה הערבית היא נגע חברתי פסול ואנו פועלים למגרה, ולהיאבק בה בכל האמצעים הקיימים ברשותנו למען שלום הציבור ובטחונו. אנו משקיעים מאמצים רבים באכיפה נגד האלימות והפשיעה החמורה בחברה הערבית, באמצעות מגוון רחב של אמצעים ויחידות. כל תלונה או דיווח המתקבלים במשטרה ומעלים חשד לביצוע עבירה פלילית, מטופלים ביסודיות ובמקצועיות.
"עם זאת, המאבק באלימות אינו נחלת המשטרה לבדה, ורק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה יובילו לשינוי. נמשיך במאבק הנחוש נגד עבירות השימוש בנשק הבלתי חוקי בישובי החברה הערבית ובכל מקום, במטרה להגביר את תחושת הביטחון ולשמור על שלומו של הציבור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו