תעצרו את התבהלה: רפורמת לוין היא לא הפיכה, אלא דמוקרטיה

התגובה המיידית של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהוקלטה עוד בטרם הכריז השר יריב לוין על תוכנית השינויים במערכת המשפט, פגעה בו. הוא חי תחת הרושם של דבריו העלומים של אחד השופטים בבית המשפט העליון, שאמר שלוין הוא "התגלמות הרוע".

אבל שר המשפטים הופיע והציבור ראה אדם שקול, שעובד שנים על תוכנית להחזרת האיזון בין שלוש הרשויות, ואשר שטח בצורה הגיונית, מובנת ושווה לכל נפש את השינויים.

אין שום פגיעה בבית המשפט העליון. שום דבר שנמצא בקטגוריה של "שינוי המשטר", כפי שטענה הנשיאה בדימוס ביניש, או "הפיכה" כפי שמדקלמים ראשי האופוזיציה. לפיד, בטון מאיים, מכנה את לוין וחבריו השרים "כנופיית עבריינים". אתה באמת עומד להחזיר את הגלגל לאחור בשיטת בחירת השופטים, שלוין מציע לערוך בה שינויים מינימליסטיים? האם השמאל ירצה להחזיר את נציגי הממסד של עורכי הדין במקום האיזון החדש בהרכב הוועדה לבחירת שופטים? ומה עם הרעיון המרכזי, שלפיו מועמדים לעליון יעברו לאחר בחירתם בוועדה שימוע בוועדת החוקה חוק ומשפט?
ספק אם מישהו בשמאל ירצה להופיע בעתיד כמי שדוחף לבטל שינויים כאלה, המבטלים את המונופול האוליגרכי של השופטים.

בסך הכל השינויים ביחסי בית המשפט העליון והכנסת אינם בגדר מהפכה. בוודאי לא בהשוואה לזו שהוביל מתחת לרדאר הנשיא אהרן ברק מאז התקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הרפורמה שהציג לוין היא מעשה דמוקרטי מאין כמוהו. הכל בהשוואה לתרגיל המשותף של ברק ודן מרידור משנת 92', דווקא בימי ממשלת הימין הקיצונית ביותר של יצחק שמיר.

גם חברי הכנסת שקיבלו את חוק כבוד האדם וחירותו וגם הציבור לא היו מודעים למשמעויות ולהשלכות מרחיקות הלכת של החלטתם. ההוכחה לכך היא המספר הקטן של חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה. התנאים ההכרחיים לקבלת חוקה הם הצגתה מראש בפומבי בפני הציבור ומשאל עם, כאשר הציבור יודע שהוא מצביע עליה.

למותר לציין שהצעותיו של לוין היו מונחות בגלוי ונידונו בתקשורת במשך שנים ארוכות, והן היו מרכזיות מאוד בסדר היום של הימין לקראת הבחירות האחרונות. פסקת ההתגברות היא מאוזנת, ומבחינות מסוימות היא פחות מהמינימום האולימפי; כלומר, היא משאירה בידי בג"ץ כדור זהב שמנטרל את ההתגברות אם פסיקת בג"ץ מתקבלת פה אחד.

המהלך של לוין ונתניהו לא נופל כרעם ביום בהיר. כצעד מהפכני הוא מינימליסטי, אבל בולט מאוד על רקע הדרך שבה בוצעו רפורמות בימי שלטונו של נתניהו. היו שהשוו את הרפורמה המשפטית לרדיקליות של תוכנית ההתנתקות. ההבדל עצום בכך הוא שההתנתקות נחתה באופן פתאומי ובניגוד למסרים של שרון בבחירות 2003. מה שמפתיע הפעם זו המהירות שבה הדברים מתרחשים, ללא רתיעה, ובמקביל לדיון בג"ץ במינויו של דרעי, תוך הכרזה על ביטולה של עילת הסבירות במסגרת השינויים. "עילת הסבירות בלתי סבירה", ציטט לוין אמירה מסובכת של השופט המנוח מנחם אלון.

נראה שלאחר ההתבחבשות והדשדוש הקואליציוני המייאש במשך יותר מחודשיים, ממשלת נתניהו מכניסה את הסביבה לסחרור. היא בתנועה, והיא נערכת לבצע מהלך היסטורי חשוב "חזק, מהר ובאופן אלגנטי". ציטוט מהאבא של עמר בר־לב.

יש לנו על מי להישען?

המדיניות האמריקנית מתרפסת בפני השמאל ושואפת לקדם אינטרסים של קהילה בינלאומית. עבור ישראל זה מסוכן

בתור תגובה ציונית הולמת, העלייה של השר איתמר בן גביר להר הבית היתה מעשה נכון. מי שרוצה יכול לראות בזה תגובה של ישראל להחלטת עצרת האו"ם שלושה ימים קודם - בשבת מכל הימים - להפנות את שאלת חוקיות הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון לבית הדין בהאג.

אחדים טענו בשמחה לאיד שתגובת השגריר האמריקני ניידס לעניין הר הבית היתה בסגנון של בעל בית. "היינו ברורים. זה לא מקובל", אמר השגריר.

אין מה להתווכח איתו. ממשלת נתניהו החדשה הוקמה כהתגייסות אזרחית כמעט נואשת להצלת המדינה היהודית. ארה"ב מובלת מדחי אל דחי בידי ממשל דמוקרטי פרוגרסיבי בגרסתו הקיצונית הווקיסטית.

פרוגרסיביות שמאלית נורמלית מהעבר היתה סוציאליסטית ועסקה בבניין אומה. הפרוגרסיביות העכשווית, הווקיסטית, זו שהימין הישראלי נלחם נגדה, היא דורסנית והרסנית; מטרתה היא הרס החברה, ולא תיקון חברה או בניינה. הפרוגרסיביות של המפלגה הדמוקרטית הפכה להרסנית כלפי פנים בארה"ב, והיא מותנעת בידי רדיקלים אנטי־אמריקנים.

המדינה האמריקנית יכולה לשרוד את ההתקפה הווקיסטית, ולכל היותר תעבור ניתוח לשינוי מין מבחינת זהותה וחוקתה. חלקי אוכלוסייה יסבלו. אבל לא יותר מדי. הם יסבלו פחות מהרוסים תחת הדורסנות המהפכנית בבריה"מ.

ישראל, לעומת זאת, היא חברה ומדינה שלא יכולה לשרוד תחת המתקפה הפרוגרסיבית הווקיסטית. נכון שהמאבק נגדה מקבל לפעמים צורה גסה ודוחה, אבל מאחר שהחקיינות של האופנות האמריקניות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית היא מאוד מהירה ואגרסיבית - קורה שבתנועת הנגד נספחים גם יסודות כמו מפלגת נעם או קיצונים מהציונות הדתית, שאפילו הליכוד הוא בשבילם סוג של שיקוץ שמציב הומו כיו"ר הכנסת (אבל כדאי לשים לב לש"סניקים; הם אמרו בגלוי: אמיר אוחנה מכבד אותנו, אנחנו מכבדים אותו).

הסיבה שצריך להבין את תהליכי הפנים הרדיקליים בארה"ב היא שהם מקור מדיניות החוץ האמריקנית. מאז הנשיא אובמה הגדרת האינטרסים האמריקניים השתנתה. תפיסתו היתה שאמריקה לא מועילה לעולם, אלא שההתערבות שלה מזיקה לעולם. אם כך, השאיפה היא לאמריקה מוקטנת, מגומדת.

כתוצאה מהתפיסה הזאת, קיבלנו את הזוועה בסוריה. אחרי סוריה, המחדל באפגניסטן, התעצמות סין ולבסוף תחושתו של פוטין כי אמריקה קורסת ולנוכח אובדן ההרתעה שלה אפשר לפלוש לאוקראינה. הדיפלומטים הטכנוקרטים האמריקנים לא שואפים להגן על מה שנתפס באופן נורמלי כאינטרס הלאומי האמריקני, או לקדם אותו, אלא הם יומרנים יותר. הם שואפים לקדם את האינטרסים של ה"עולם", של הקהילה הבינלאומית. אינטרס אמריקני הוא קטנוני, ולא מוסרי להתחשב בו או להגן עליו בכוח.

המקרה הסעודי בולט, וכך המקרה האיראני. האינטרס האמריקני אומר שצריך לחזק את ערב הסעודית, בין השאר, כדי לפתור את בעיות האנרגיה המסורתיות של ארה"ב והמערב. העובדה שבכל יום המשטר שם פוגע או אפילו הורג מאות "חאשוקג'ים", לא מעניינת את הבלינקנים או הרוב־מאלים או הביידנים.

הפלשתינים חשובים למפלגה הדמוקרטית לא פחות, ואולי יותר, מישראל. מרכיבי הקואליציה של הדמוקרטים מכילים היום לא רק רדיקלים מרקסואידים בשילוב BLM (חיי שחורים נחשבים), אלא גם ארגונים אסלאמיסטיים אמריקניים. לפי מנתחים אחדים, מאמץ מוסלמי ממוקד במחוזות ובמדינות מסוימות הביא גם להכרעות לטובת מועמדים דמוקרטים בנובמבר.

המדיניות האמריקנית הופכת למסוכנת עבור ישראל. כאשר סין חודרת בצורה בוטה כל כך לערב הסעודית במקום ארה"ב, זה דוחף את ישראל לשיקולי תועלתנות במדיניות החוץ. לכן ישראל נאלצת להשקיע שוב ברוסיה, גם אם לא בלב חפץ. היא רואה מעצמה אמריקנית שאינה מעניקה תמיכה משמעותית למדינות במזרח התיכון שנחשבות לבעלות בריתה. לכן ההתפתחויות מצדיקות שיחה של שר החוץ אלי כהן עם עמיתו לברוב, למגינת ליבו של הסנאטור לינדסי גרהאם, שאולי חושב להתחנף קצת לשמאל האמריקני שעשה ממנו פומפייה בשנה האחרונה.

לאמריקנים ולישראל יש בכל זאת אינטרס צבאי משותף להרוס את תשתיות הייצור של הכטב"מים האיראניים. בכך ישראל תתרום את שלה גם לחזית האוקראינית. מאמץ ישראלי להגביר את הלחץ הצבאי על איראן יחזיר את הגרעין האיראני למרכז הבמה. האתגר של בנימין נתניהו הוא כיצד לנטרל את הגרעין האיראני ולהימנע ממלחמה גדולה.

סביבת עבודה מפרגנת

בעבר היו שרי קבינט שהעדיפו אינטרסים אישיים פוליטיים על פני אחריות. הפעם נהנה נתניהו ממעגל מקבלי החלטות שחושב כמותו

נושא הגרעין האיראני מפנה את תשומת הלב מן הסתם לקבינט הביטחוני וחשוב מכך - למעגל הקרוב, אולי המטבחון, של מקבלי ההחלטות בתוך הקבינט הביטחוני עם חיזוקים מבחוץ. הקבוצה הקובעת מורכבת מראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט, ראש המל"ל צחי הנגבי, השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר ואפשר להעריך שגם הרמטכ"ל הבא האלוף הרצי הלוי וראש המוסד דדי ברנע ייכנסו למעגל.

בצד הפוליטי של השרים זאת הפעם הראשונה שמעגל מקבלי ההחלטות הקרוב לנתניהו חושב פחות או יותר כמוהו, מקבל את מרותו ואת סמכותו בתחומים הלאומיים־אסטרטגיים.

זה לא היה ככה בעבר. גם כשלפעמים היה נראה שאישים מסוימים הם נצים כמו נתניהו בנושאים מסוימים, התברר שלאותם שרים בכירים יש אינטרסים פוליטיים אישיים שגוברים על שיקולים של אחריות משותפת ואינטרסים לאומיים. ראו מקרה נפתלי בנט וליברמן.

ברנע הוא, עד כמה שידוע, נץ אקטיביסטי בנושא האיראני. הלוי בא מרקע ששום דבר מעבר לאופק אינו זר לו. גם מינויו של האלוף אייל זמיר כמנכ"ל משרד הביטחון מחזק את לכידות המערכת הביטחונית סביב שאיפותיו והשקפותיו של נתניהו. ניסיון העבר, קרי: גבי אשכנזי, מלמד שמתפקיד בכיר כזה אפשר גם לחזור לצה"ל כרמטכ"ל.

בימי הנשיא טראמפ מידת התיאום בין ישראל לארה"ב היתה כזאת שניתן היה לתזמר שילוב לחצים עוצמתי על איראן. מול ממשל ביידן תיאלץ ישראל למצוא איזון - שיהיה מסובך - בין ארה"ב לבין רוסיה.

ד"ש מהפקק בנתב"ג

הקורונה והמלחמה באוקראינה כבר לא יכולות להיות תירוץ להתייקרויות. אלא שבינתיים הציבור הישראלי לא מפסיק לקנות

ראש הממשלה נתניהו בוודאי מבין שהקפאת תעריפי החשמל, המים או הארנונה היא לא יותר מצעד שטחי של טיפול בסימפטומים. אפילו לא אספירין להורדת חום, אלא אולי קוביית קרח על מצחו של החולה. צריך לחשוב אינפלציה, ולא עליות מחירים נקודתיות.

ההקפאה היא סוג של סבסוד, מדיניות קדמונית, שבה הציבור נקרא לממן את ההוצאה הממשלתית שנדרשת כדי לעכב את עליית מחירי החשמל. שם מדובר על ניהול גרוע של משק האנרגיה בשנתיים האחרונות. לפי מומחי כלכלה, כבר כחצי שנה מלחמת אוקראינה והגורמים הבינלאומיים האחרים שדחפו את מחירי האנרגיה לא משפיעים על מחיר הדלקים. גם שרשראות האספקה הן כבר לא גורם מכריע בעליות המחירים.

לפי מחקרים בארה"ב, המענקים וההטבות בתקופת המגיפה הותירו בידי הציבור כוח קנייה גדול יותר ממה שהיה בידו לפניה. זה המצב גם בישראל, האינפלציה היא תולדה של רמת ביקושים גבוהה

כדי להוריד את האינפלציה שנמצאת היום מעל לחמישה אחוזים, הממשלה צריכה "לעזור" לנגיד בנק ישראל ולמועצה המוניטרית של בנק ישראל, מסביר ד"ר מיכאל שראל מפורום קהלת. זה אומר קודם כל צמצום הגירעון. מדיניות פיסקאלית מחושבת ומצמצמת, ולא מדיניות מרחיבה.

למרות התעמולה הפנימית המדברת על גירעון אפס, המציאות היא שאנחנו כבר בגירעון של שניים-שלושה אחוזים. הדרך לשמור על גרעון נמוך או אפסי היא או צמצום בהוצאות התקציב - וראש הממשלה מכיר את כל התפריט של הסוגיה - או לבטל פטורים ממסים. הגירעון האפסי שהיה קיים עד לאחרונה מקורו בגידול ההכנסות ממסים בענף הנדל"ן ובתעשיית ההייטק.

מקור הלחצים האינפלציוניים, לפי ד"ר שראל, הוא כבר לא הנסיבות הבינלאומיות המפורסמות שבאו בעקבות מגיפת הקורונה ומגיפת המלחמות. לפי מחקרים בארה"ב, המענקים וההטבות הממשלתיות בתקופת המגיפה הותירו בידי הציבור כוח קנייה גדול יותר ממה שהיה בידו לפני הקורונה. זה המצב גם בישראל. האינפלציה היא תולדה של רמת ביקושים גבוהה של הציבור. ההוכחה לכך היא הפקקים בנתב"ג, כמויות המכוניות החדשות, עליית מחירי הדיור, המסעדות העמוסות וכדומה.

כשרמת ההכנסות עולה והמשק מתפקד למעשה בתנאי תעסוקה מלאה, יש יותר ביקושים והמחירים עולים. אחת הדרכים שננקטו בעבר היתה מדיניות שהובילה למיתון ולהגדלת האבטלה. הממשלה הנוכחית לא תעז ללכת בכיוון הזה.