זר בתוכו

"כאשר אדם נמצא במצב שבו מחיצה חוצצת בינו ובין העולם, דבר הנחשב כסימפטום של מחלות אחרות", כותב יותם ראובני בספרו "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", "נדמה לו כי הוא יכול לעשות אחד משני דברים: לשבור את המחיצה, או להתנפץ עליה". 

אם נדרש לתאר את ספרו של ראובני במשפט אחד, אפשר לומר שהוא עוסק בשלילת האפשרות הראשונה שבמשפט, מתוך הנכחה בלתי פוסקת של השנייה. ההתנפצות, כפי שכותב ראובני, אינה התנפצות של המחיצה, כי אם התנפצות עליה - הטחת העצמי אל הקיר בעוצמה כזו שמפוררת את הגוף המוטח לאינספור זהויות קטנות. כך מחד גיסא, מחיצות קבועות ובלתי ניתנות להזזה נעוצות ביסודותיו של הספר הזה. ומאידך גיסא, כל כולו מוקדש להתחקות אחר קווי המתאר של המחיצות, דחיפתן וההתנגחות בהן, תיאורן והבנתן כגורמים המטרפדים לעד את היטמעותו של המחבר בסביבתו, ובה בעת כמאפיינים המכוננים של זהותו ויצירתו. 

מיהו הגוף הספרותי המוטח אל המחיצה, ואיזו מין מחיצה זו? תשובה ראשונית אפשר למצוא בכותרת הספר. כתב אותו יותם ראובני, אך הוא נקרא כאוטוביוגרפיה של אדם אחר ששמו ז'אן ריבן. זהו שם ילדותו של ראובני, שניתן לו עם לידתו ברומניה, שנים לפני שהגיע כנער לישראל. 

אוטוביוגרפיה היא ביוגרפיה שנכתבת על ידי מושאה. אוטוביוגרפיה שחתומה על ידי אדם שנשא פעם את שם מושאה וכיום מחזיק בזהות אחרת, מעידה, כבר בכותרתה, על פיצול אישיות. אינטלקטואל אירופאי בגוף של סופר ישראלי, או להפך, מהגר בעל שם של צבר, או להפך, בנו של חייט יהודי בכפר רומני המתגורר עם משפחתו בדירה קטנה באשדוד ואחר כך בתל אביב, או להפך, ובעצם גם וגם: "דיברתי עם עצמי. היינו שניים, הישראלי והרומני. הם צעקו זה על זה. צרחו עלי שאביא להם משהו". 

ראובני, סופר, משורר, עיתונאי, מתרגם ומו"ל ותיק (הוצאת נמרוד), מפרק בספר הנוכחי את זהותו לחלקים, מאובדן האם ברומניה, דרך ההגירה לחולות אשדוד של שנות ה־60, רכישת השפה והתרבות המקומית, גילוי המיניות ההומוסקסואלית וההתמודדות עם זהות כזו בתקופה שבה יחסים הומוסקסואליים עוד היו לא חוקיים (ראובני הוא מחלוצי הכתיבה העיתונאית והספרותית על הומוסקסואליות בישראל), המעבר לתל אביב והעבודה בעיתונות, ההתמכרות לאלכוהול, הטיפולים הנפשיים, הקשרים הספרותיים והמיניים, התודעה הפוליטית, הקשיים הכלכליים, הכתיבה והזיקנה - "המחלה היחידה שאין לה מרפא, המעוררת גועל ואימה מאין כמותם אצל הצעירים" - ולקראת הסוף, מסע שבמהלכו "הייתי בטוח שהסירה תיקח אותי אל האין קיום, אל עיר ההיכרות. היא לקחה אותי לאשדוד". שוב אשדוד. 

מעל לכל מרחפות הזרות ואי האפשרות להרגיש שייך, גם לא בחוגים ספרותיים ומקצועיים שבהם היה אמור ראובני להיות בן בית. זהו סיפור הגירה פרדוקסלי ומיוחד. ראובני/ריבן, ששפת אמו רומנית, היגר אל העברית והשתלט על שפתה ודקויותיה טוב עד כדי כך שביכולתו לתאר בכישרון ובהצלחה את אי האפשרות להגר. 

ראובני אינו עושה לעצמו הנחות בספר הזה. "כתבתי שאני רוצה להכיר את הצמחייה בין פסי הרכבת", הוא מספר, ומתייחס לרצון להתחקות אחר הזנוחים, המשוגעים והמדוכאים, אך בד בבד מתאר גם את היחס האכזרי לפרקים לשותפים או בני זוג, כאותו פרטנר מיני ומושא כתיבה ש"ככל שנהניתי איתו יותר, כך רציתי שהוא ילך מהר יותר, שייעלם, שאשאר לבד ואפילו לא אכתוב עליו". גם היחס ל"עם" מנוסח ללא מסיכות. מי זה העם הזה? אנשים ש"הולכים מהתיכון לצבא, וחוזרים, ומתחתנים כמה שיותר מהר, ועובדים - כיפה על ראש גלוח, ספר תהילים בכיס - אבל אם אפשר לרמות, אז מרמים". 

אני מניח שראובני מודע לניחוח הגזעני הנודף מן התיאור, ובכל זאת בוחר להותירו כמו שהוא. זה מזכיר לי סרט אוטוביוגרפי של הבמאי הגרמני המבריק שנפשו מסוכסכת ריינר פאסבינדר, שבו הציג את עצמו ללא התייפייפות גם ברגעיו הנקלים והעלובים ביותר. 

אולם המחיצה שמופיעה לאורך כל הספר אינה מבוססת רק על חוויית ההגירה והזהויות המתעמתות, אלא גם על מחיצה יסודית יותר בין האדם הכותב, המתורבת, לבין איזשהו עצמי אותנטי, שאולי הוא מדומיין ואולי רק מסתתר מאחורי שכבות על גבי שכבות של חינוך. זהו אותו "משהו ממני, בוגר ולא קיים עדיין, שהסתובב בעולם כבר במהלך חודש דצמבר 1949", חודש לידתו של המחבר. 

החיפוש אחר העצמי האותנטי - תמה ותיקה ומרכזית בספרות בינלאומית מודרנית - מוביל את ראובני להרפתקאות מיניות, למסעות, לחקר תרבויות ולדיכאונות. האם הספרות עשויה לגלות את האותנטי ולחלצו מכבליו? פעילותו של המחבר עשויה ליצור את הרושם הזה, עד שמגיעים למשפט: "כבר הבנתי כי הגאולה לא תבוא מהמעשים וכנראה גם לא מהאמנות, אף שלכאורה לא היתה תקופה שבה הושקע כל כך הרבה באמנות: אולמות הקונצרטים מלאים, הפקות אופרה יקרות מחזיקות מעמד, ציורים נרכשים במיליוני דולרים. אלא שהכל נעשה מתוך בריונות כלכלית שלא היתה כמוה אפילו אצל המושחת בבני בורג'יה". 

הניסיון לאתר מציאות אלטרנטיבית מוביל לבסוף למסקנה ש"אין התגלות למי שמבקש התגלות, גם אם ההתגלות שלו מוכנה להתגלות". או אז מתגלה לו העצמי לפתע בהתקפה גופנית ממש. 

"האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" אינו ספר קל למרות שהוא קולח מאוד. הכתיבה שוטפת אך מפותלת, העלילה קופצנית ואסוציאטיבית, ולעיתים יש לחזור ולקרוא את העמוד בשנית כדי לקשור את קצותיו הרופפים תמיד. מי שמחפש ספרות להזדהות איתה, ימצא את עצמו בספר רק אם ההזדהות שהוא מבקש נובעת מסירוב, חריגה וחיפוש תוך כדי מסע. 

האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן / יותם ראובני

אפיק, 232 עמ'

•   •   •

הוציאו מים מהסלע

מעשיות עם יהודיות ברוח הוליווד הפכו לרבי־מכר בארה"ב והפיחו חיים בשוק המו"לות היהודי מעבר לים

"אורות יהודיים" היא הוצאה מוורמונט שמתמחה בספרים על התרבות והמסורת היהודית, ושלרוב לא מפרסמת רומנים גרפיים, אך השניים שהיא כן פירסמה נסקו מעל הציפיות והפכו לרבי־מכר.

ב־2006 יצא לאור הרומן הראשון מבין סידרת רומנים, שמחברה הוא סטיב שינקינס, ושמגוללת את הרפתקאותיו האקסצנטריות והמשעשעות של "רבי הארבי", רב חכם ומצחיק במיוחד שחי במערב הישן, ושבעזרת חוכמתו התלמודית מתייצב מול הרפתקאות ואתגרים חידתיים, ששכניו ומכריו מעמידים בפניו בתקווה לגאולה. הסידרה, שמכילה שלושה רומנים, מכרה יותר מ־50 אלף עותקים. לפי סטיוארט מאלטינס, עורך ראשי ב"אורות יהודיים", ספר אטרקטיבי בנישה של השוק היהודי נחשב להצלחה אם הוא מוכר 5,000 עותקים. "50 אלף עותקים זה די הרבה יחסית לספר שבפעם הראשונה דחיתי", הוסיף.

האיכות ב"הרפתקאותיו של רבי הארבי" נובעת מהשילוב המצחיק של שינקינס בין מעשיות עם קלאסיות לבין דימויים מהוליווד המערבית, ודמויות המקל של שינקינס מתיישבות עם כך היטב. אלו יחדיו יוצרים רומן גרפי חינוכי, מצחיק, וכפי שהראו המכירות, גם אהוב במיוחד.

"ההיסטוריה של היהודים", מאת סטאן מאק, הוא רומן גרפי היסטורי שתחילה ראה אור בהוצאת וילאג', וכשפורסם שוב במהדורה של "אורות יהודיים", לאחר שזכויותיו נקנו, הוא מכר יותר מ־20 אלף עותקים. "הספר מבריק, והוא גם מדויק לחלוטין מבחינה היסטורית", אמר מאלטינס, "חבל שלא אנחנו פירסמנו אותו לראשונה". את התדהמה מכמות המכירות של רומנים אלו הוא מסביר די בפשטות: "בכל פעם שאתה עושה משהו חדש או שונה הרוב לא יאהבו אותו, אבל אלו שכן - יאהבו אותו מאוד".

מאלטינס תיאר את שני האמנים - סטיב שינקינס וסטאן מאק - כייחודיים ומוכשרים במיוחד. הבעיה, כך הוא גילה, היא למצוא קומיקס או רומן גרפי עם תוכן מתאים וראוי כמו אלו. כמו כן, הוא מסרב לנדב פרטים בנוגע להוצאות עתידיות, הוא רק רומז שההוצאה כבר עובדת שנתיים עם אחד מהסופרים, ושב־2016/17 - "בעזרת השם" - "אורות יהודיים" תפרסם רומן גרפי חדש. 

יונה אשרוב

•   •   •

אורי כהן  | על "אסרה"

גיבור ברזולוציה מושלמת

דיוקן מושחז ומדויק של אינטלקטואל יהודי עומד במרכז סיפור האהבה שכתב מקסים בילר

במהלך קריאה ב"אֶסְרָה" - הרומן השערורייתי של מקסים בילר, קשה להשתחרר מההרגשה שהסופר נמצא שם כל הזמן, יושב מולך רגל על רגל ונועץ מבט מלוכסן חשדני ובוחן. כשיצא לאור, הספר עורר מהומה ונאסר להדפסה עד היום, אבל התרגום לעברית שאיחר בעשור מגיש לנו את הסיפור כשהוא נטול עוקץ, ומנוגב מאדי הסערה התרבותית. מה שנשאר הוא מעשה על אהבה ותסבוכת בין אדם, סופר גרמני־יהודי ממוצא מזרח־אירופי (בדיוק כמו מקסים בילר עצמו), ואסרה - טורקייה צעירה יפהפייה שמסובכת בקשרי נישואים וילדה משותפת עם חברו הטוב של אדם, ובמערכת יחסים תלותית ומגבילה עם אמה השתלטנית. 

סיפור האהבה שבילר מוכר לנו - לא תופס. קשה להשתכנע שאסרה - ילדותית, חסרת מעוף, אנטי־אינטלקטואלית ולא פרקטית, היא מה שמושך את אדם, הסופר המודע לעצמו, המוצלח עם אנשים ונשים. תורם לכך גם ההבדל המשמעותי באפיון הדמויות. את אדם אנחנו מקבלים ברזולוציה 

וודי־אלנית; המחשבות שלו, התשוקות, הבעיות וכל חיבוט נפש קטן כגדול, או סתם הפרעה רגעית שמעסיקה אותו - מנופחים למימדים מוחשיים. אסרה לעומת זאת פסיבית, מעומעמת וכנועה לרצונות הסובבים אותה: לבעלה הראשון פרודו, אם בתם המשותפת; לאמה הדומיננטית; לבתה; רק לא לאדם. 

גם אדם וגם אסרה חסרי אונים בדרכם, אלא שאדם מודע לחוסר האונים שלו תוך כדי שהוא מתגבש, מה שיוצר את האירוניה ונוסך על העניין אווירה די מבודחת. אסרה נשארת אומללה כמעט עד הסוף ודרכיהם לא מצטלבות באמת. 

אם יש בכל זאת דיאלוג נפשי אמיתי בין שתי הדמויות ברומן הוא לא בין אדם לאסרה, אלא בין אדם לאמא שלה, מכיוון שהיא דמות מראה מדויקת לאדם עצמו. לאלא פיצפטריק, אמה של אסרה, היא אנוכית, עצמאית וכמו אדם נוטה להסתבך. לא במקרה הוא תוהה בתחילת הספר על אופציה של רומן בינו לבינה, ולא במקרה הוא מנסה לאורך הספר למצוא לשניהם שורשים משותפים, שמגיעים עד לנביא השקר שבתי צבי וחבורתו. משולש האהבה שבילר משרטט הוא כזה שלפחות שתיים מצלעותיו שייכות לאותו אדם. 

מיומנותו של בילר - שכבר הפכה אותו לכוכב בשמי הספרות באירופה - היא שרטוט של איקונה גברית: זהו אינטלקטואל עצמאי מושך ומודע לעצמו, מנוכר חברתית לסביבה התרבותית שבלעדיה אין לו זכות קיום. הוא מתוסכל מחוסר היכולת לממש את עצמו במקום שבו הוא היה רוצה להיות. דמותו המצוינת של אדם, שכתובה בגוף ראשון ומובילה את העלילה דרך פרקים קצרים של רשימות וזיכרונות, היא אכזרית, חדה, רגישה וקורעת מצחוק. אבל בו בזמן היא גם אגוצנטרית ונוטה למיזוגיניה. 

אם זהו לא דיוקן שבילר יוצר במכוון כדי להפנות אליו חיצי ביקורת, זהו לפחות המחיר שאנחנו נאלצים לשלם בשביל סיפור שנון ומעולה.

אסרה / מקסים בילר

מגרמנית: מיכאל דק; עם עובד, 168 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו