הולכים בתלם משלהם

רעש הזמזום הטורדני שנשמע באוויר חממת העגבניות עולה לפתע מכיוון לא צפוי. העובד שולח מבט מבוהל מטה ומגלה את אשר ממנו חשש: דבורה הצליחה להסתנן אל תוך מכנסיו. "תוריד את זה מהר", פוקד המדריך בדאגה. ה"חקלאי" הקשוח מהערבה נענה, וחזר להיות באחת מה שהיה עד לפני שלושה חודשים - תלמיד תיכון רגיל בן 16. הוא פותח בריצה קלה לעבר קצה החממה, ופושט את מכנסיו מחשש למבצע של יחידת עוקץ מעבר לקווי האויב. למרבה המזל, העניין בא על מקומו בשלום, והדבורה והתלמיד נפרדים עם מכה קלה בכנף בלבד.

אבל כבר למחרת, עם הנץ החמה ותחילתו של יום העבודה החדש, הם ייפגשו שוב. לתלמידי כיתה י' במחזור הראשון של תוכנית "אדם ואדמה" - פנימייה ביישוב חצבה המשלבת לימודים לבגרות מלאה עם עבודה חקלאית, אין שום כוונה להיכנע לדבורים. גם לא לכאבי הגב, ליבלות בידיים ולצקצוקי הלשון שהם שומעים מחברים ומבני משפחה. 

חלק מאלו האחרונים היו רוצים שהילדים "ילכו בתלם" רק במובן המטאפורי של המילה - כלומר יעבירו את רוב יומם מול המחשב בתכנון העבודה העתידית בהיי־טק. 

"החברים שלי חשבו שהשתגעתי. הם לא הבינו בשביל מה אני צריך לעבוד בפרך בחינם, 4 שעות בכל יום", מספר נווה מוסקוביץ' מנתניה, "ילד מחשבים עירוני", כהגדרתו, שהולך בתלם בכל בוקר במובן הכי מילולי שיש. 

גם שאר 11 חלוצי התוכנית הייחודית הזו, כמו בני גילם שהגיעו ארצה לבדם לפני 100 שנים בעלייה השנייה והפריחו את השממה, לא מתכוונים להקשיב לקטני האמונה. אחרי הכל, די במבט במדבר העצום שמסביב כדי להבין שאם באחד המקומות הצחיחים בעולם אפשר לקיים חקלאות, אז כנראה הכל אפשרי. 

 

"לא כאן ולא שם"

כדי לראות את הפלא הזה במו עינינו, הדרמנו ליממה לחצבה, יישוב שבו כ־550 איש בלבד. לאחר נסיעה מתל אביב, שארכה יותר משעתיים וחצי, הגענו ליישוב שאפשר להגדירו כ"לא כאן ולא שם": לא קרוב לבאר שבע, רחוק מאילת (יותר משעה וחצי נסיעה), וגם לא קרוב לים המלח. בירור מהיר מעלה שהעיר הקרובה ביותר היא, תחזיקו חזק, דימונה - במרחק 40 דקות(!) נסיעה. 

אך הבידוד הזה מגיע עם יתרון גדול: נוף מדברי קסום. מבני הפנימייה החד־קומתיים משתלבים היטב בנוף הזה, ואין בכך כל פלא: הם שימשו בעבר צימרים. את התמונה משלימים "כלבי הבית" הרבים (לפחות ארבעה, כולם בגודל אימתני כיאה למרחבי המקום), אשר מקבלים את פנינו בכשכושי זנב נלהבים ומשווים למקום כולו מראה המעורר אסוציאציה של בית קטן בערבה. בשלב הזה כבר קשה להסתיר את החיוך שמתפשט לאט לאט על הפנים. 

החיוך הזה יימחק מהר מאוד כאשר אנו מבינים ששעת ההשכמה למחרת היא בסביבות 5:15, שכן ההסעה לחממות יוצאת ב־6. לשעה הבלתי אפשרית הזו אחראים עמית מאיר (28) ועמיתו יוסי מונטג, שיזמו את הקמת התוכנית בעקבות המשבר שפקד את המשקים החקלאיים בערבה, שכ־30 אחוזים מהם ננטשו בחמש השנים האחרונות. "המטרה היא קודם כל לעזור לחקלאים שמשוועים לידיים עובדות", מסביר עמית, מנהל התוכנית שהוא גם בן היישוב חצבה, "ובנוסף לפתח אצל הילדים ערכים של מנהיגות, עצמאות וכמובן ציונות בנוסח בתי הספר החקלאיים של פעם". כדי להוציא את התוכנית לפועל, הם חברו לארגון "השומר החדש", בראשות יואל זילברמן ואון ריפמן, שמטרתו לסייע לחקלאים בשמירה על אדמתם ובעבודה החקלאית.

 

הלימודים קוצצו בחצי

אחרי הדיבורים הגבוהים על ציונות, שיחות עם התלמידים משיבות אותנו במהרה אל הקרקע. התלמידים, שרובם עירוניים שלא עסקו בחקלאות מעולם, מספרים לנו שאחת הנקודות המשמעותיות שמשכו אותם לתוכנית היא היקף הלימודים המצומצם. הם אמנם לומדים לבגרות מלאה ואיכותית (מחציתם ייגשו לבגרות ברמה של 5 יח"ל באנגלית ובמתמטיקה), אבל הלימודים נמשכים רק 4 שעות ביממה - בערך חצי מהמקובל בכל תיכון אחר.

"אפשר ללמוד חודש לבגרות בהיסטוריה ובסוף לעבור אותה. לא צריך ללמוד כל כך הרבה", מסביר עמית את ההיגיון מאחורי קיצוץ שעות הלימוד. "אצלנו בשיעורים אין בעיות משמעת כי התלמידים יודעים שכל דקה חשובה. כמו כן, זה גם מאוד חשוב שתלמיד ירגיש שאומרים לו את האמת. אנחנו אומרים להם את האמת, שאותה רוב התלמידים מגלים רק לאחר סיום התיכון, והם מעריכים את זה". באופן טבעי, במשרד החינוך פחות התלהבו מהיוזמה. מונטג, המנהל החינוכי של התוכנית, מספר כי "כל המפקחים ממשרד החינוך אמרו לנו שאי אפשר ללמוד חצי מהשעות ולהצליח בבגרות. אבל בסוף התוכנית אושרה". 

ליטל סולימן מהוד השרון מסכימה עם יוסי ועמית על כך שאפשר לנצל את השעות הארוכות שמתבזבזות בתיכון למעשים חשובים הרבה יותר. "בשנה שעברה הרחבתי 10 יחידות אלקטרוניקה ופיזיקה, ועדיין הרגשתי שמשהו חסר. פה יש לימוד של ערכים הרבה מעבר למסגרת רגילה".

אפילו הכסף מקבל כאן משמעות אחרת. התמורה שמשולמת לתלמידים על ידי החקלאים עבור עבודתם בשדה משמשת לכיסוי מרבית הוצאות שהייתם בפנימייה (ונוסף על כך ההורים משלמים עוד 1,000 שקלים בחודש). "הכסף הזה מאפשר לנו לייצר איכות: צוות איכותי ויחס חניכה - היחס בין מספר התלמידים למספר המדריכים - שלא קיים בשום מקום אחר. יש כאן מדריך צמוד על 12 חבר'ה", מסביר עמית. "בנוסף, זו גם אמירה חינוכית שהם מרוויחים את הלחם שלהם בעצמם בכל בוקר".

וכשמדברים על אוכל ונמצאים במדבר, נדמה שאי אפשר להימנע מכך שתצוץ מדורה בשלב כלשהו בסיפור. במקרה שלנו, כשמגיעה שעת ארוחת הערב, התלמידים מדליקים מדורה באותה הטבעיות שבה רובנו מדליקים את הכיריים בבית. כשהצטרפנו אליהם הם חיממו בה להנאתם פיתות דרוזיות, תפוחי אדמה ובטטות. 

לומדים ומתבגרים בחממות בין הצמחים // צילום: יהודה בן יתח

את הפיתות הללו טובלים בטחינה, שאותה הכינה אחת התלמידות עם "המרכיב הסודי" - מיץ עגבניות. בין לבין, גם מנשנשים. לא נאצ'וס, אלא עגבניות שרי אורגניות. בלי ריסוס, היישר מהשדה. בכלל, לפעמים נדמה שהרוטב הסודי של המקום כולו הוא העגבניות. "רוצה אחת? זה פשוט מדהים", מפצירה בי ליטל לטעום בעוד אנחנו מדברים. "יש לזה טעם קצת אחר, כדאי לך לנסות". 

לאן נעלמו הווילונות?

הקירבה לטבע, האש המרצדת והיעדר כל רעש רקע מהסביבה יוצרים יחד אווירת טיול שנתי שמצליחה להשכיח מעט את העובדה המצערת שנותרו לנו מעט מאוד שעות לישון. כדי להצליח לקום בשעה 5:15 התלמידים מתחילים לפרוש לחדרים כבר בסביבות 22:00-21:00. למרבה המזל, החדרים כוללים מזגנים יעילים שמפיצים גם חימום, ועוזרים להתגבר על הקור הלילי העז של המדבר. בכל אחד מהחדרים מתגוררים כ־5-4 תלמידים, ויש בהם גם מקלחת ושירותים צמודים, אבל אין טלוויזיה ("אף אחד מהילדים לא שאל אותי למה אין", אומר עמית בגאווה). מה שעוד חסר בחדרים הוא וילונות. את הסיבה הפרוזאית לכך נבין בעוד כמה שעות: ההשכמה מתבצעת בחשיכה מוחלטת. בינתיים אפשר ליהנות מתנאים אופטימליים לשינה - שקט מוחלט שורר במתחם, ואפילו הכלבים לא מפרים אותו. 

5:15 בבוקר. צלצול ההשכמה של הנייד מפר את השלווה. התלמידים מתעוררים גם הם באמצעות שעון מעורר, לובשים בגדי עבודה (כולל כלי הנשק העיקרי - מזמרה במנשא צד קטן) - ויוצאים למתחם המשותף, שם מחכים להם ביסקוויטים וקפה. הפעם כולם קמו בזמן ואף אחד לא פיספס את ההסעה, אבל היו גם מקרים אחרים. "זה לא קורה הרבה, אבל זה קרה", מספר עמית, ומסביר ש"החלטנו לא לתת עונש למי שלא קם. אחרי שהם התרגלו לכך שאמא או מורה רודפת אחריהם, אנחנו משדרים להם מסר אחר: האחריות היא עליהם. מי שלא קם לעבודה מתבייש לבוא בהמשך היום לארוחת צהריים".  

ההסעה יוצאת לדרך, ובתוך 5 דקות אנחנו כבר בפתח חממת הקישואים הסמוכה ליישוב. המשימה: לקטוף קישואים בשלים כך שרפי ברין, החקלאי הוותיק ובעל השדה, יהיה מרוצה. "את הקטנים אסור לקטוף. מה שמתלבטים משאירים למחר", מסביר רפי את הכללים בקול רועם. התלמידים והתלמידות ניגשים למשימה כשהם חמושים במריצה להניח בה את הירקות ובמזמרה כדי לקטוף אותם.

"אמא אמרה לי שלא אצליח"

הקור העז חודר היטב לעצמות, אבל לא נראה שהתלמידים מתרגשים מכך. גם לא מהעובדה שהעבודה מתבצעת כשהם כפופים אל האדמה. הם בעיקר מוטרדים מכך שרפי יהיה מרוצה. "מה אתה מחפש? דבר!" מרעים לפתע שוב רפי בקולו, הפעם אל עבר תלמיד נבוך שמסביר שהוא מחפש סכין לניכוש עשבים. "סכין?! הגזמת!... תחפור קצת עם היד, לא צריך חור באדמה", עונה רפי ללא היסוס. 

מראה הנערים והנערות עובדים כפופים מוקדם בבוקר, לא קל לעיכול לעיניים עירוניות. "עוד לא המציאו מכונה שתקטוף את הקישוא הנכון בגודל הנכון", אומר רפי. "חקלאות זה ידיים עובדות. אמרתי לתלמידים: 'אם בסוף היום לא הרגשתם כאבי גב, סימן שלא עבדתם כמו שצריך. חד וחלק'". 

אבל נדמה כי זה בכל זאת לא חלק. "בשביל מה את צריכה את העבודה הזו?" אני שואל את מרים ורטיש מתקוע, בחורה צנומה ורכת דיבור בעלת שיער בלונדיני ארוך גולש. "כולם אמרו לי שאני לא יכולה", היא מסבירה בביישנות. "אמא שלי אמרה לי שלא אצליח, שאני חלשה ושאני לא יכולה. אף אחד לא חשב שאצליח. אבל הנה אני מצליחה. העבודה הזו לא קשה פיזית, אלא יותר מבחינה מנטלית".

 מרים מיישירה מבט ומדגישה: "למדתי מהעבודה הזו המון. היא הוכיחה לי שאני יכולה". 

עילי בן דב מקיבוץ יראון נראה במבט ראשון כמו תמונת הראי של מרים: בחור חסון ושרירי שלא צריך עבודת אדמה בשביל לחזק את החוסן המנטלי. ואכן, עבודת האדמה השפיעה עליו בצורה ההפוכה. "כשאני חוזר הביתה החברים שלי אומרים לי שהתרככתי. אני כבר לא עושה איתם שטויות". 

עבור ליטל סולימן, עבודת האדמה והניתוק מהבית היו הזדמנות טובה להגשים את רצונה להיות טבעונית. "רציתי להיות טבעונית עוד קודם, אבל כשגרתי בבית אמא שלי מאוד התנגדה לזה, והיתה מפתה אותי עם סטייקים. פה בחרתי להתחיל בדרך חדשה, וזה דווקא עובד לי". 

אלא שגם אחרי ששומעים את ההסברים האלו, השאלה אם צריך לעבור דרך מייסרת של "עבודה שחורה" בגיל כל כך צעיר, עדיין לא מרפה. און ריפמן (33), ממייסדי ארגון השומר החדש וסמנכ"ל החינוך שלו, מדגיש בלהט כי זו בדיוק הנקודה. "בחיים יש הרבה עבודה שחורה", הוא מזכיר. "העבודה הזו היא הדבר הכי חשוב שהתלמידים לומדים מבין כל השיעורים שלהם בתיכון. זו הכנה לחיים. כל אדם מבוגר חוזר בסוף היום הביתה וצריך למשל לשטוף כלים. אז השאלה היא איך אני אתמודד עם העבודה השחורה בהמשך החיים - האם אני אראה אותה כסבל, או שאני אראה אותה כחלק הכרחי מהיכולת ומהזכות שלי לחיות כאדם עצמאי ובוגר".

בעוד התהיות האלו מנקרות, אנחנו עוברים לחממת עגבניות השרי הסמוכה. צמחי העגבניות תלויים לגובה, כך שכאן העבודה כבר קלה בהרבה ונעשית בגב ישר. המשימה: גזימת ענפים שמפריעים לאור השמש לשטוף את העגבנייה ולהבשיל. הבונוס: אפשר מדי פעם לנשנש עגבנייה בשלה וטעימה במיוחד. 

תוך כדי גיזום העלים, התלמידים מספרים כי חוץ מעולם הצומח, הם לומדים לדור בכפיפה אחת גם עם עולם החי. לדבריהם, בחדרים אפשר למצוא מדי פעם צפרדעים חביבות שקפצו לביקור מזדמן (אורחות רצויות) ועכבישים (לא הכי רצויים, לפחות מבחינת מרבית הבנות). על הדבורים הרבות שמלוות אותנו לאורך כל הדרך נראה שכבר אין צורך להרחיב. 

ווילסון, גירסת הערבה

בעיה אחרת שעולה מדברי התלמידים היא שלמרות הלו"ז השאפתני, שכולל גם פעילויות העשרה מגוונות מדי ערב (כגון שיעורי כושר גופני, דיון בטקסטים היסטוריים ודינמיקה קבוצתית), לפעמים השעמום תוקף במלוא עוזו. 

חלק מהבנות גילו דרך מקורית להתגבר על כך: הן מצאו בחממות חציל עם "אף" ארוך - והפכו אותו לדמות אנושית שהוצבה במדף בחדרן. הדמיון ל"ווילסון", הכדורעף ששימש חברה לטום הנקס בסרט "להתחיל מחדש", הוא על אחריותכם בלבד. באגף הבנים מנגד, מתמודדים עם מצוקת הזמן בדרך יצרית יותר. אחד הבנים נוהג פשוט לצעוק בקול בכל פעם שהוא קם כדי לפרוק את המתח, ואגב כך מעורר פרצי צחוק רמים בקרב חבריו. 

בעוד אנו מדברים, מחוגי השעון מראים 11 בבוקר, ובשעה שרוב האנשים נמצאים בתחילת יום העבודה שלהם, תלמידי "אדם ואדמה" כבר סיימו אותו. הם חוזרים למתחם הפנימייה לארוחת צהריים, וכעבור שעה משילים את בגדי העבודה ויוצאים לארבע שעות לימודים בתיכון ביישוב ספיר הסמוך (במונחי הערבה, "רק" כ־25 דקות נסיעה). מחר הם שוב יהיו צעד אחד לפני כולם, וישכימו קום לעוד יום עבודה. בלי עזרת התרנגולים. "כאן", חותם אחד מאנשי השומר החדש, "אנחנו אלה שמעירים אותן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו