אז מה שלום שותפיו של הליכוד בימים אלו? לא השותפים למחנה הימין ולממשלת ימין אפשרית בישראל, אלא מעבר לים - בעיקר באירופה. כן, לליכוד יש שם שותפים, ואפילו מצליחים ביותר.
זמן רב מדי סירבו המפלגות השמרניות הוותיקות במדינות האיחוד האירופי להכיר בליכוד כבמפלגה־אחות. השמאל הישראלי הצליח להשפיע גם עליהן. וכך, נוצר מצב אבסורדי שבו מפלגות השמאל הישראליות - בעיקר העבודה ומרצ - היו חברות בפורומים מפלגתיים אירופיים רבים, ומפלגת השלטון הישראלית לשעבר הודרה מפורומים דומים. היא אמנם הוזמנה להשתתף בכנסים שונים על תקן אורחת או משקיפה, אך לא כמפלגה־אחות.
זה אולי המקום לציין שמפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית רואה בארגון הפת"ח מפלגה־אחות. השמרנים־גרמנים, הנוצרים־דמוקרטים והנוצרים־סוציאלים לא מצאו לנכון להעניק עד היום לליכוד מעמד דומה.
ספקות לגבי האיחוד
ב־2016 חל השינוי בקשרי הליכוד ואירופה, כאשר סיעת המפלגות השמרניות החדשות בפרלמנט האירופי, המכונה "האירופאים השמרנים והרפורמיסטים" (ECR) החליטה להכיר בליכוד כבמפלגה־אחות. הסיעה הזו הוקמה בידי המפלגה השמרנית הבריטית ב־2005, כשזו עוד היתה באופוזיציה, ובריטניה עוד היתה חברה באיחוד האירופי. כבר אז, 11 שנים לפני שהבריטים הצביעו בעד הברקזיט, היו המפלגות השמרניות הוותיקות פרו־איחוד־אירופיות מדי לטעמם של דיוויד קמרון וחבריו, שרצו באיחוד אירופי שדומה יותר לשוק המאוחד מאשר ל"ארה"ב של אירופה". השמרנים הבריטים, התברר, לא היו לבדם: אט־אט הצטרפו אליהם מפלגות שמרניות מרחבי האיחוד האירופי.
כיום חברות בסיעת "האירופאים השמרנים והרפורמיסטים" 19 מפלגות מ־15 מדינות האיחוד האירופי, ובהן ארבע מפלגות שלטון: "החוק והצדק" הפולנית, הנמצאת בשלטון מאז 2015; "המפלגה הדמוקרטית הצ'כית", ששבה לשלטון לפני שנה; "אחי איטליה", בראשותה של ג'ורג'ה מלוני, שהושבעה השבוע כראשת ממשלת ימין ראשונה זה 11 שנים; ו"השבדים הדמוקרטים", שהפכה בבחירות הכלליות האחרונות בארצה למפלגת הימין הגדולה ביותר. בזכות התמיכה החיצונית שהעניקו לשמרנים, הוקמה בשבוע שעבר ממשלת ימין בשבדיה, לאחר שמונה שנות אופוזיציה.
חלק ממייסדי הסיעה, השמרנים הבריטים ה"יוניוניסטים" תומכי הממלכה המאוחדת בצפון אירלנד, הם כיום בעלי מעמד רשמי זהה לליכוד, מפלגה־אחות, כמו גם הרפובליקנים בארה"ב. מפלגת השלטון ההונגרית, "פידס", שפרשה מחברותה בארגון המפלגות השמרניות הוותיקות, מסרבת לפי שעה להצטרף לשמרנים הרפורמיסטים, מה גם שחלק מהמפלגות החברות בקבוצה זו רואות בה מפלגה בעייתית מדי.
שומרי גחלת השמרנות
השמאל ותועמלניו בתקשורת, גם הישראלית, מגדירים את השמרנים הרפורמיסטים "ימין קיצוני", שכן לטעמם כל מפלגה הנמצאת מימין למפלגות הימין־מרכז או המפלגות השמרניות הוותיקות, הוא ימין קיצוני. אך ההגדרה הנכונה של מפלגות אלו היא "ימין ריבוני".
מול האיחוד האירופי וגופי גלובליזציה אחרים, מעוניינות המפלגות הללו להשיב את השלטון הריבוני לידי מדינות הלאום. הן אינן מעוניינות שהחלטות שיקבעו את גורל חברותיהן יתקבלו בידי פקידים אלמונים של אדמיניסטרציה זרה, שלא נבחרו, ולכן הן אינן מחויבות לשרת את האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהן אותן מפלגות פעילות.
מפלגות הימין הריבוני רוצות שמדיניות כלכלית והגירתית תיקבע בוורשה, ברומא, בשטוקהולם או בפראג, ולא בבריסל. הן רוצות מערכת משפטית שמשרתת את העם ומשליטה חוק וסדר, ולא מערכת משפטית שפועלת לקידום אינטרסים ואידיאולוגיות של קבוצות מיעוט אליטיסטיות. הן מעוניינות לקדם את הרעיון המקורי של הדמוקרטיה, שלטון העם, במקום האליטוקרטיה. לנוכח התמרכזותו של הימין השמרני הוותיק ברוב מדינות האיחוד האירופי, השמרנים הרפורמיסטים רואים בעצמם את שומרי גחלת השמרנות המקורית. הרפורמה שלהם היא חזרה לשורשים.
מנגנון חיסול עצמי
השמרנים הרפורמיסטים הם חלק מתופעה נרחבת יותר של התעוררות הימין הלאומי ברחבי אירופה. רואים אותה בצרפת, באוסטריה ("מפלגת החופש" ניצבת בסקרים בראש מחנה הימין, במרחק פסיעה מהסוציאל־דמוקרטים), בספרד. רק בדנמרק, שתלך גם היא לבחירות כלליות ב־1 בנובמבר, מוביל השמאל בראשות הסוציאל־דמוקרטים באופן ברור על פני יריביו מהימין. זאת, הודות לכך שהסוציאל־דמוקרטים הדנים אימצו מדיניות ימין נוקשה בכל הקשור לסגירת גבולות המדינה מפני הגירה לא חוקית, שילוח מבקשי מקלט לרואנדה (נשמע מוכר?) ואכיפת החוק והסדר.
כששמאל מתנהג כמו ימין - הוא מתחזק. כשימין מתנהג כמו שמאל - הוא נחלש. וגם כשהוא אינו יודע מה הוא באמת רוצה, כפי שמעידה סאגת חילופי ההנהגה הבלתי נגמרת של המפלגה השמרנית הבריטית.
דיוויד קמרון, שיזם את הקמת השמרנים הרפורמים בגלגולם הראשון, יזם גם את משאל העם על הברקזיט, במחשבה שהבריטים ידחו אותו. תרזה מיי נבחרה ליישם את הברקזיט, אך חיפשה לרכך אותו ו"התפוטרה" בידי מפלגתה. בוריס ג'ונסון הוליך את השמרנים ב־2019 לניצחון הגדול ביותר מאז ימי תאצ'ר והשלים את הברקזיט, אך התנהלותו האישית חסרת האחריות והמעצורים בעיתות משברים חמורים העלו את חמתם של חברי סיעתו ושל האוכלוסייה הבריטית.
ליז טראס רצתה להנהיג מדיניות כלכלית תאצ'ריאנית מיידית במנותק מהמציאות העכשווית. רישי סונאק, ראש הממשלה השמרני החמישי בתריסר השנים החולפות, חייב כעת לייצב את המפלגה ואת המדינה אחרי תקופה של זעזועים בלתי נפסקים. יש לו שנתיים להוכיח את יכולותיו, בתנאי שהשמרנים הבריטים יצליחו לשתק את מנגנון החיסול העצמי שהשתלט עליהם ב־12 שנות שלטונם.
הברקזיט היה מבחירה - בחירת העם. מגיפת הקורונה ומלחמת רוסיה באוקראינה היו תוצאה של כוח עליון או כוח חיצוני, שלשמרנים לא היתה שליטה עליהם. ועדיין, קשה לבטל את התחושה שזמן רב מדי בשלטון פגע ביכולתם של השמרנים לשלוט ולמשול. למפלגת האופוזיציה הראשית, הלייבור, אין פתרונות טובים יותר למצבה הקשה של בריטניה, אך היא להוטה לחזור לשלטון. ומי שלא בוער בו הרצון למשול, מפסיד. אם לא יחדלו המלחמות הפנימיות בתוככי המפלגה השמרנית, היא צפויה לאבד את השלטון אולי עוד לפני מועד הבחירות הבאות ב־2024.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו