מייקל לינדרטס היה רק בן 10 ביום שבו התרחש אסון ביילמר, מתאונות התעופה המחרידות בהיסטוריה. הילד שיגדל ויהפוך עם השנים לאחד השמות המעניינים והנכונים בסצנת הבימוי של הולנד, זוכר את המראות הקשים שהוקרנו בטלוויזיה, את האש, תימרות העשן, צעקות כאב הניצולים וזעקות השבר של מי שאיבדו בני משפחה, חברים וקרובים.

עבור העם ההולנדי אירועי 4 באוקטובר 1992, שבהם טיסה מספר 1862 של מטוס בואינג 747 של אל על התרסקה על שני בנייני מגורים בדרום־מזרח אמסטרדם, נחשבים מהסוג שמותיר צלקות בזיכרון הקולקטיבי. אירוע שווה ערך בחשיבותו ההיסטורית והתרבותית לפיגועי 11 בספטמבר עבור האמריקנים. "גרתי עם הוריי ברוטרדם, לא באמסטרדם, וכמו הרבה אנשים בהולנד צפיתי בהתרסקות בטלוויזיה, וזו היתה חוויה עוצמתית מאוד", הוא מספר.

"זה ממש היכה בי, ואני זוכר את זה ממש כאילו זה קרה לאחרונה. אף פעם לא ידענו אסון התרסקות כזה בהולנד. התמונות שנראו בטלוויזיה היו איומות. אני זוכר את אמא שלי מתקשרת לדודה שלה שגרה באמסטרדם, לשאול אם היא בסדר, כי לא ידענו מה היה סדר הגודל של האסון. יש לי זיכרון ברור מאוד של אמי מנהלת שיחת טלפון נסערת. יש כמה רגעים בהיסטוריה ההולנדית שכל מי שנמנה עם בני דור מסוים עדיין זוכר אותם באופן מוחשי, ואני חושב שזה אחד מהם. כל אחד זוכר איפה הוא היה כשאסון ביילמר קרה".

בכן, לא כל אחד. כותב שורות אלה, למשל, הוא יליד 1982 ממש כמו לינדרטס, ואף שמדובר באירוע שלארצו קשר ישיר אליו, הוא הכיר את פרטיו בקווים כלליים בלבד, בטח לא בזמן אמת. ואף שימי השנה העגולים לאסון צוינו בכתבות שונות גם בתקשורת המקומית, נראה שהיום שבו שיבוש טכני במטוס של חברת התעופה הלאומית שהיה בדרכו מנמל התעופה ג'ון פ. קנדי בניו יורק אל נמל התעופה בן־גוריון הביא למותם של לפחות 43 אנשים (ועוד נגיע לסיבה שמדובר ב"לפחות") לא נצרב ממש בתודעה הישראלית הלאומית. גם העובדה שמדובר בתאונה האווירית היחידה של חברת התעופה שנגרמה כתוצאה מתקלה טכנית לא מנעה את הדחקתו, או לכל הפחות דחיקתו, מהשיח ההיסטורי. אולי זה קשור למיקום הזר ולמניין ההרוגים הישראלים. אולי פשוט לוח השנה שלנו כבר מלא מדי בטרגדיות, באסונות ובפרעות, והוא עמוס במיוחד בחודש אוקטובר.

"שמעתי על כך בעבר גם מעיתונאים ישראלים אחרים, וזה די מפתיע אותי", אומר לינדרטס. "פה זה אירוע ממש מפורסם, אנשים בהולנד זוכרים את ההתרסקות ואת כל מה שקרה אחריה. אולי זה כי המטוס התרסק בהולנד וההרוגים היו שלושה אנשי צוות המטוס הישראלים ונוסעת ישראלית אחת. האימה התרחשה על האדמה שלנו, כמובן, אז אולי זו אחת הסיבות".

"לא מלמדים את זה בבי"ס"

אבל עבור הבמאי והיוצר בן ה־40, מראות האסון הם דבר מרכזי בסיפורו - אך הם לא לחלוטין העיקר. כפי שהוא רואה זאת, וממש כפי שמציגה "The Crash" ("ההתרסקות"), המיני־סדרה החדשה בת חמשת הפרקים שיצר לציון 30 שנה לאירוע (שעלתה לשידור ביום רביעי האחרון, סלקום tv). בסיפור שלינדרטס מבקש לספר בדרמת המתח הפוליטית והאפקטיבית שלו, הקטסטרופה היא אירוע מכונן ומחולל. וכל מה שיבוא אחריו יטיל זרקור על הצדדים האפלים יותר ביחס של ממשלת הולנד לאזרחיה, ויעיד על סדרת תככים וטיוח שמטרתה להסתיר את האמת על תוכנו של המטוס שהתרסק, ואם הכיל חומרים מסוכנים וכימיקלים שהיו מיועדים להגיע למכון הביולוגי בנס ציונה.

לצד כך עוסקת הסדרה באופן שבו טענות של תושבי ביילמר בדבר שלל בעיות רפואיות ומחלות ממאירות שהתגלו בקרבם נדחו ללא תחקיר ממשי או התייחסות רצינית - לא מעט גם בשל העובדה שמדובר היה באוכלוסיית מהגרים מוחלשת. הסדרה מגוללת את סיפורם של כמה ניצולים מהאסון והתמודדתם עימו, לצד התחקיר העיתונאי שפעל למען חשיפת האמת של פרטי המקרה. ואם זה נשמע לכם מוכר מסדרה זרה נוספת לא ממש שונה קונספטואלית מהשנים האחרונות, זה לא במקרה.

כשצופים בסדרה, קשה שלא לחשוב על "צ'רנוביל" שיצאה לפני שלוש שנים.
"ובכן, זו היתה אחת ההשראות אבל רק מבחינה תמטית. 'צ'רנוביל' עוסקת גם היא בממשלות מושחתות, אבל אולי זו מילה גדולה מדי. ממשלות שמנסה להסוות פרטים ולהציב אג'נדה פוליטית לפני הבריאות של האזרחים, וזו התמה גם בסדרה שלנו. אבל אני חושב שהסדרה שלי היא דבר בפני עצמו. כמו שאמרתי, לא כל אחד מהדור שלפניי ממש זוכר את ההשלכות של האסון, שלקח להן שש שנים להתגלות. אנשים די זוכרים את הסיפור באופן כללי - ההתרסקות כמובן, האנשים שלבשו לבן (לובשי סרבלים לבנים שעל פי עדויות הגיעו למקום האסון, ככל הנראה כדי לאתר שאריות של אורניום מדולדל; ע"פ) ותיאוריות הקונספירציה. אבל יש פרטים נוספים שמאוד ייחודיים למקרה זה.

הסדרה מתמודדת עם טענות תושבי ביילמר בדבר בעיות רפואיות ומחלות ממאירות שהתגלו בקרבם, אשר נדחו ללא תחקיר ממשי או התייחסות רצינית - לא מעט גם בשל העובדה שמדובר היה באוכלוסיית מהגרים מוחלשת

"ההיעלמות של הקופסה השחורה, למשל. זה לא דבר שקורה. לקח לי עשור לבצע את התחקיר לסדרה, כי אנשים זוכרים רק את הפרטים הגדולים. דיברתי עם עיתונאים ופוליטיקאים על המחלות ועל הבעיות הרפואיות שהתגלו אחרי האירוע, ואפילו עבורי, שידעתי קצת על כך, זה היה מזעזע מאוד לשמוע את הפרטים. זה חלק מההיסטוריה שלי.

"יש לי אחיינים מאוד צעירים, וכשאני מספר להם על היום שבו התרסק מטוס על בניין דירות באמסטרדם, הם מסתכלים עלי בעיניים ענקיות ולא מאמינים לזה, כי לא מלמדים את זה בבתי הספר. אז הסדרה הזו מיועדת גם לדורות הצעירים יותר. חלק ממה שהיא עושה זה לחיות מחדש את ההיסטוריה שלנו, ואני חושב שהיא הצליחה לעשות זאת. בשבועות האחרונים כולם מדברים על הנושא שוב ועל מה חשוב ללמוד ממנו".

אתה חושב שהאירוע הזה היה קו פרשת המים ביחסי האמון בין אזרחי הולנד לבין המנהיגות שלה?
"כן, זו היתה ההתחלה של זה. רק לפני שבוע התפרסמו כאן תוצאות של סקר שהראו כי 73 אחוזים מהאוכלוסייה לא סומכים על הממשלה ההולנדית. זה היה בכותרות. יש בעיות אמון קשות מול הממשל, וזו גם תופעה עולמית. אני חושב שלא מעט תיאוריות קונספירציה נולדו בתקופה ההיא. בחמש השנים האחרונות הולנד ידעה סערות פוליטיות שעסקו בטובת האזרחים שנדחקה הצידה למען מטרות פוליטיות, אז הסדרה הזו גם מאפשרת לבחון את הדברים בספקטרום של הסקנדלים הפוליטיים שמתרחשים בהולנד כרגע".

דיפלומטית הוא בטח לא תרם ליחסי המדינות.
"כן, היו קצת חיכוכים. מובן שהקשר בין המדינות שלנו נהדר מאז שנות ה־60 וה־70. אני חושב שזו היתה ראשת הממשלה שלכם גולדה מאיר שקראה להולנד 'חברה של ישראל לעד'. תמיד היו לנו יחסים טובים עם ישראל. אבל אז זה באמת יצר איזשהו משבר. קראתי על כך שישראל דיברה על להזיז את אל על מנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם (שם היתה מתוכננת הטיסה לעצור בדרכה מארה"ב לארץ; ע"פ) לנמל תעופה אחר באירופה. ברמה הפוליטית זה יצר קושי".

שאלות לא פתורות

יותר מ־50 דירות הוחרבו באסון. מספר ההרוגים הוערך תחילה ב־200, אך לבסוף התייצב באופן רשמי, כאמור, על 43 (אף שיש הטוענים כי בשל מעמדם האזרחי של חלק מאנשי השכונה, מותם לא שוקלל במניין הקורבנות הרשמי). בישראל הוקמה ועדת חקירה בראשותו של האלוף עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר לשעבר. גם בהולנד הוקמה ועדה. החשד כי מדובר באסון שנגרם כתוצאה מחבלה מכוונת על ידי גורמים טרוריסטיים הופרך במהרה, אך במהלך השנים נפוצו עוד ועוד שמועות באשר לחומרים שנשא המטוס. הגרסה הרשמית טענה כי בטיסה היו בעיקר פירות, מוצרי קוסמטיקה, פרפומריה וציוד מחשבים.

בעודם מנסים לעכל את גודל האסון, קיבלו רבים גרסה זו ללא יותר מדי שאלות. אבל תחקיר של העיתון "הנדלסבלד", שפורסם בדיוק שש שנים מאוחר יותר, חשף כי על המטוס היו כ־10 טונות של כימיקלים (ובהם חומצה הידרו־זרחנית) ויתר חומרים לייצור גז העצבים סארין. ישראל, כדרכה, העדיפה לא להגיב, וגם היחרבותה של מערכת הקלטת הקשר הפנימי של תא הטייס ובה מידע מהדקות הקריטיות לחקירת האירוע, לא סייעה לשנות את התפיסה שלפיה ישראל מסתירה פרטים על תכולת המטוס. הדבר הסביר את שלל הבעיות הרפואיות שבהן לקו שורדי האסון ותושבי השכונה שנחשפו לו. דובר אל על אישר לבסוף כי המטען הכיל גם 190 ליטרים של חומר מסוכן שהיה בדרכו למכון הביולוגי.

האתגר הכי קשה שלי היה לא להפנות אצבע מאשימה לעבר אדם אחד. רציתי להאשים את המערכת כי זה סיפור אוניברסלי, הוא לא אקסקלוסיבי להולנד בכלל. זה סיפור ישן של כסף ואינטרסים שבאים לפני חיי אדם"

"ההתרסקות" מתבססת על תחקירו העצמאי של העיתונאי וינסנט דקר, שחשף את המקרה ודמותו מופיעה בסדרה. באחד הרגעים החשובים בפרק הראשון, נראה העיתונאי משוחח עם ברמנית שבה נעזר לצורכי איסוף עדויות. הוא מתמקד בחקר האירוע במונחי אווירונאוטיקה, אבל זו אומרת לו כי הסיפור האמיתי כאן הוא זה האנושי. בין שני אלה מאזן לינדרסט גם בסדרה שלו: מצד אחד, זהו מותחן פוליטי על שחיתות שלטונית. מצד אחר, זו דרמה אנושית, שעוסקת באיסוף שברי חיים לאחר אירוע טראומטי לאומי ואישי.

איך בעצם מאזנים בין שני צדדים כל כך משמעותיים בסיפור אחד?
"לא סתם לקח לי עשר שנים לעבוד על הסדרה הזו. אני קולנוען, לא דוקומנטריסט, אז הייתי צריך לצור דרמטיזציה. זו פרשנות שלי של ההיסטוריה. הדבר ראשון שהייתי צריך לעשות זה למצוא פרספקטיבה שדרכה אני מספר את הסיפור. האדם הראשון שפגשתי היה וינסנט דקר, הוא עדיין חי. כמוני, הוא גם היה חיצוני לאירועים ופשוט התגלגל לסיפור הזה. וכמוני, גם הוא נדהם כשדיבר עם אנשים שגרים שם. זו היתה שיחה של כשלוש שעות על כוס קפה שבאמת שכנעה אותי שזהו אחד הסיפורים החשובים - לא רק בהיסטוריה ההולנדית.

"אחת המגרעות של המערכת הפוליטית היא שהיא מסתכלת על אזרחים יותר כסטטיסטיקה מאשר בני אדם. זה הסיפור שווינסנט סיפר לי, וזה מה שעשיתי גם בסדרה. הוא התחיל בפרטים הטכניים ולאט־לאט התחיל לראות את הסיפור האנושי. הקשבתי לו במשך שעות ובהתחלה זה הרגיש כמו מותחן עיתונאי, לפני שהתגלגל לסיפורים אישיים מרתקים, עד כמה שמוזר לקרוא להם כך. אבל האתגר הכי קשה שלי היה לא להפנות אצבע מאשימה לעבר אדם אחד. רציתי להאשים את המערכת כי זה סיפור אוניברסלי, הוא לא אקסקלוסיבי להולנד בכלל. זה סיפור ישן של כסף ואינטרסים שבאים לפני חיי אדם".

"לקח לי עשור לבצע את התחקיר, כי אנשים זוכרים רק את הפרטים הגדולים. דיברתי עם עיתונאים ופוליטיקאים על התחלואות הרפואיות שהתגלו אחרי האירוע ואפילו עבורי, שידעתי קצת, זה היה מזעזע לשמוע"

שוחחת עם שורדים?
"כן, זה היה הצעד השני בתחקיר. וינסנט ממש עזר לי באיתור אנשים שגרו שם. הרבה מהם עדיין שם ומפחדים לדבר. חלקם עדיין ממש כועסים והם נותרו עם אותן השאלות שהיו להם אז. הדבר הגדול ביותר שלקחתי מסיפור ביילמר הוא שמאות, אולי אלפי אנשים, עדיין מסתובבים עם השאלות שהיו להם אז, לא פתורות".

בביוגרפיה קצרה שלך שמופיעה ברשת מספרים שאתה חובב ענק של לגו ושל "מלחמת הכוכבים". מה בין זה לבין אסון לאומי היסטורי?
"אני חושב שבעשור הזה התבגרתי, הפכתי לאבא והתחלתי להרגיש יותר ויותר כמו אזרח במדינה הזו. אני ממש מודאג מהפילוג בין העם לפוליטיקאים. אני לא רוצה לצייר את כל הפוליטיקאים כאנשים רעים, זו בכלל לא המשימה שלי. אבל כשאני מסתכל על הבת הקטנה שלי אני מודאג, כי צריך לדבר על הפגמים במערכת ולדבר עליהם בפתיחות. אני עדיין אוהב מאוד לגו ו'מלחמת הכוכבים'".

זה אומר שהפרויקט הבא שלך יהיה קליל יותר?
"אני אוהב לגוון ולעשות דברים שונים וכותב עכשיו סדרת הרפתקאות. אבל אני חושב שהפרויקט הזה גרם לי להבין כמה אני רוצה לחקור עוד יותר את ההיסטוריה ההולנדית, האירופית, אפילו העולמית, ולהפוך אותה למשהו שאנשים יכולים לחזות בו כבידור. 'ההתרסקות' היא מותחן שמצליח ללמד היסטוריה דרך בידור, וזה מה שאני רוצה לעשות שוב".