מיריק שניר היא מאותן כותבות בודדות שפשוט אי אפשר לקרוא את כל ספריהן לקראת ראיון איתן. ספרה החדש ״איך אריה שואג״ (הוצאת תכלת) הוא כנראה ספר הילדים המאה שכתבה, ובעצם אולי יותר מזה, כי שניר עצמה כבר הפסיקה לספור. ספרה הראשון ״גלגלים״ ראה אור ב־1982, וב־40 השנים שחלפו מאז היא כתבה ללא הפסקה. ברשימת ספריה אפשר למצוא קלאסיקות כמו ״מרים והים״, ״פרה פרפרה״, ״יואש ראש דבש״, סדרת השירים המולחנים ״יש לי שיר״ ועוד ועוד.
״איך אריה שואג?״ נולד מתוך רצון להעשיר את שפתם של פעוטות - כמין תרופת נגד לשאלות הנפוצות ״איך עושה חתול?״ או ״איך עושה פרה?״, שניר שואלת ״איך כבשה פועה?״, ״איך טווס צווח?״ ו״איך גמל מחרחר?״. לשניר, שהחלה את דרכה כמורה ועבדה במשך שנים בתחום החינוך המיוחד, יש רגישות מיוחדת לשפה, אהבה לחרוזים וביטחון מלא בכך שסיפורים אינם רק מעשירים את עולמם של ילדים, אלא גם יכולים לשמש כלי נפלא לתקשורת בין דורית, משום שהם פותחים למבוגרים צוהר אל עולם הילדים.
שניר יודעת לא מעט על עולמותיהם של ילדים. היא נולדה לפני 73 שנה בקיבוץ כפר גלעדי. בת רביעית מתוך תריסר ילדיהם של שמואל רבינוביץ ורחל סגל. את החיבה להוראה היא ירשה, כנראה, מסבה מרדכי סגל שייסד את ״סמינר הקיבוצים״, ומאמה שהיתה גם היא מורה. ״בילדות לא שיערתי ואפילו לא קיוויתי שאהיה סופרת ילדים,״ היא מודה. ״רציתי שני דברים: להיות מורה ושתהיה לי משפחה גדולה״. את שני החלומות הללו היא הגשימה. היא ילדה תשעה ילדים, ובגיל 73 היא גם סבתא לתשעה נכדים.
גדלת במשפחה מרובת ילדים לא דתית.
״לא דתית אלא ציונית. וכן, גדלנו בקיבוץ אבל מבחינה טכנית זה דווקא יותר מסובך להשכיב 12 ילדים בבתי ילדים שונים. היינו מתחלקים לפעמים לזוגות: גדול משכיב קטן וההורים עוברים ובודקים שהכל בסדר, ומתיישבים יותר זמן ליד המיטה של מי שצריך. לא היו בכפר גלעדי עוד משפחות כאלה. בתנועה הקיבוצית לא מאוד עודדו את זה, בלשון המעטה, כי היה קשה להאכיל משפחות גדולות, ואנשים היו צריכים לעבוד. לידות הוציאו נשים ממעגל העבודה. אבל ההורים שלי עבדו המון גם בתנאים האלה״.
העובדה שהיו לך 11 אחיות ואחים ולאחר מכן תשעה ילדים משלך הולידה רצון לכתוב לילדים?
״אין לי ספק שהשהות האינטנסיבית הזו בחברה של ילדים, כבת וכאם, וגם הבחירה שלי לעסוק בחניכה - ואני מעדיפה לקרוא לזה ׳חניכה׳ ולא ׳חינוך׳ - תרמו לכך. אני מניחה שיש לי כישרון כלשהו בתחום הזה, אבל התחלתי לכתוב כי תוך כדי האימהוּת וההוראה גיליתי שאני יכולה להשתמש בכתיבה כדי לעזור לילדים, והכי חשוב, לקרב באמצעותה מבוגרים וילדים אלה לאלה״.
מה ההבדל בין ״חניכה״ ל״חינוך״?
״האוזניים שלי והלב שלי שומעים במילה ׳חינוך׳ משהו שיוצא מאדם מבוגר ומושת על האדם הצעיר. המבוגרים מחליטים איך ולְמה הם רוצים לחנך, והם כופים הר כגיגית - חינוך הוא אחיד, יש איזו שיטה שמפעילים באותו אופן על כולם, כדי שיגיעו להישגים שנקבעו מראש. לעומת זאת, חניכה מחייבת התייחסות שונה, החונך הוא מלווה, שתוך כדי המסע המשותף לומד את הילד, כי כל ילד זקוק לליווי אחר, כמו שנאמר בספר משלי, 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ'״.
הרבה הורים מוצאים עצמם אבודים מול מערכת החינוך.
״כשמבינים את ההבדל בין חינוך לחניכה, אנחנו כהורים צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מצטרפים למכבש הלחץ שמפעיל בית הספר, שתובע מהילדים להתאים את עצמם למסגרות, ובמקביל נמצאים במידה רבה מאוד בצד של הילד, רואים את צרכיו ואת הייחוד שלו ומשתדלים לעזור לו למצוא את המסלולים האישיים שלו, את החונכות והחונכים הרגישים שיוכלו ללוות אותו גם בתוך המערכת. הורים צריכים לזכור שהם עצמם היו ילדים, אבל הילד מעולם לא היה מבוגר - כך שאין לו כלים להבין אותנו, ואנחנו אלה שצריכים לעשות את הדרך הארוכה כדי לפגוש אותו״.
לפעמים ספרי ילדים מספקים את הליווי הזה, או לפחות את התחושה שיש מי שמבין מה עובר על ילדים.
״את צודקת, ככה בדיוק אני מרגישה. קחי למשל את הספר ׳פרה פרפרה׳, שבו פרה משועממת באחו מדמיינת שהיא מעופפת כפרפרה בין פרחים, מתעוררת מחלומה לקולו של הרפתן, אבל מאז היא רואה את העולם בצבעים נפלאים. מדובר בחלום, כשבמציאות של הפרה לא השתנה שום דבר, אבל בעקבות משאלת הלב שהיא הגשימה במין הזיה, החיים שלה השתנו כי ההסתכלות שלה על העולם השתנתה. אני מקווה שזה מה שקורה להורה וילד שקוראים ספר ביחד - ההסתכלות שלהם משתנה. למבוגר יש הזדמנות לחזור לאיזו חוויה ילדית ומתוך המקום הזה לחוות את הילד שלו ולהתחבר אליו, אולי להבין אותו טוב יותר, לחנוך אותו לרגישות. זה מה שאני מרגישה שספרים יכולים וצריכים לעשות: לפעול לקירוב לבבות בין מבוגר לילד שהוא היה ולילד שלו״.
"מסר לייחודיות"
אני שואלת אותה את השאלה המתבקשת: מהיכן ההשראה לכל כך הרבה עלילות? ״או מהילדוּת שלי או מהחיבור שלי לילדוּת של הילדים שלי", היא משיבה. "המון פעמים קיבלתי בקשות לכתוב על נושאים מסוימים, אבל אני לא מסוגלת לכתוב ממקום שלא הייתי בו, שלא מעורר אותי ומרגש אותי ובא ממקום מאוד אותנטי. אני משתדלת מאוד בשום אופן לא לבוא עם איזה מסר שמכתיב את הסיפור. הכתיבה שלי היא כמו כניסה לחדר חושך, שבו הכל נעשה ללא מודעות, ורק 20 שנה לאחר מכן אני מגלה דברים בסיפורים שלי, וממשיכה לגלות בכל פעם שאני קוראת. דוד גרוסמן אמר שהספרים חכמים מכותביהם, וזה נכון״.
שניר, המתגוררת כיום במושב חיבת ציון, היא כאמור אם לתשעה - ארבע בנות וחמישה בנים: אחיעד, שיהר, רעות, אליאור, נהר, ידוד, נדר, יחל ותהין. ״כל אחד מהם עבר מסלול חניכתי שונה לגמרי, וליוויתי כל אחד מהם ככל האפשר בדרך שלו״, אומרת שניר. ״אני לא אומרת שלא היו תקופות שבהן אני הייתי מתוסכלת או שהם היו מתוסכלים מהמסגרות שהם נמצאו בהן, אבל בגדול, כל אחד עבר דרך אחרת עם רצון והשתדלות להתאים את מה שנכון לו, ולא פעם גם שהות קצרה או ארוכה בבית, בסוג של חינוך ביתי.
"חלק מילדיי צלחו יותר בקלות את מערכת החינוך והסתדרו איתה, ולאחרים זה בשום אופן לא התאים, ואני עמדתי לצידם ואפשרתי להם לחפש מערכות אחרות. המסר בבית, כפי שאת בטח מבינה מהשמות שנתנו לילדים, היה לייחודיות, וכל אחד מהם מצא את הייחוד שלו בדרכו. זה ניסוי וטעייה. אני מאוד בעד טעייה, כי בלעדיה אין למידה״.
החשיבות הרבה ששניר מייחסת לתהייה, תעייה וטעייה, ניכרת היטב בספריה. ב״מרים והים״, למשל, הילדה גיבורת הספר שואלת מהו הים - האם הוא לבן? האם הוא שחור? האם הוא קטן? האם הוא גדול? כשהיא מגיעה אל הים, היא מבינה, גם אם היא לא מנסחת את התשובה במילים. ״אמרה לי פעם אמא אחת: ׳את לא מלמדת שום דבר בספרים שלך. מרים שואלת ושואלת ואף אחד לא נותן לה תשובה'. הייתי עוד סופרת צעירה, אז לא הבנתי שזו בעצם מחמאה, שאני מעודדת למידה בדרך אחרת״.
השראה מראש פרוע
הילדים, כפי ששניר רמזה קודם, שימשו לה מקור השראה לרבים מהסיפורים: ״יחל לא אהב לחפוף את הראש״, היא נזכרת. ״אבל סיפורים הוא אהב, ולכן בזמן חפיפת הראש המצאתי לו סיפורים, וחשבתי שאולי אם הוא יקשיב לסיפור יהיה לו יותר קל. כך נולד ׳יואש ראש דבש׳.
"בסיפור, האמא לא אוהבת את זה שיש לו שיער פרוע, שיער כמו קש. כולם לוחצים עליה שתחנך אותו כמו שצריך, שיהיה מסורק ומסודר. ומה זה השיער הפרוע של יואש? זו האישיות המיוחדת שלו, אלה הבחירות שהוא עושה. האמא מספרת לו סיפור חינוכי, על ילד שציפורים יורדות על ראשו כי הן טועות לחשוב שמדובר בקש והוא נבהל ובורח, אבל יואש אומר לה שאם יהיה לו שיער דבש, כמו שהיא רוצה, נוצרה בעיה חדשה: יבואו דבורים. במילים אחרות, סיפורים חינוכיים מגמתיים לא עובדים.
״הספר ׳כבאית היא... פיל?׳, למשל, נולד כשנסענו במכונית גדולה, כי אנחנו משפחה גדולה, ואחד הילדים הסתכל מהחלון. השעה היתה שעת צהריים והוא ראה את הצל של המכונית ואמר ׳היפופוטם רץ איתנו׳. כך כתבתי סיפור שבו לכל כלי רכב יש צל אחר, כבאית יכולה להיראות כמו פיל, מסוק יכול להיראות כמו שפירית״.
איך הגיבו ילדיך לכך שהם כיכבו בספרים שלך?
״תראי, בתחילה לא הייתי סופרת ולא התכוונתי להיות סופרת ילדים. כתבתי סיפורים בשביל הילדים, בשביל החניכים שלי ובשביל עצמי כמובן. אחרי שהסיפורים האלה - למשל, ׳גלגלים׳ או ׳ילדה אחת אמרה׳ - קצת הבשילו, הם הפכו לא פעם ל׳ספרי בית׳ שהילדים איירו בעצמם״.
גם בספר החדש שלך, בתך אליאור היא המאיירת.
"אליאור איירה כ־15 מספריי. הדבר הכי נפלא שקרה לי זה שילדים שלי איירו ספרים שכתבתי. זו קרה לפחות ב־30 מהספרים שלי. את ׳אם פתאום אפגוש אריה׳ אייר יחל כשהיה בן שמונה וחצי, בשיתוף פעולה עם אחותו רעות שהיתה בת 13. כבר הייתי סופרת אז, ולא הצלחתי למצוא מאייר שבאמת יצליח לצייר את ההסתכלות הראשונית של ילד על חיה. יחל היה שם, במקום הזה, לכן ביקשתי ממנו. התהליך ארך כחצי שנה, עבדנו לאט־לאט על כל איור, והספר זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור".
טרמפולינה וסיפור
את כותבת כבר יותר מ־40 שנה ופגשת הרבה קוראים צעירים. את רואה שינוי במה שמעניין את הילדים היום לעומת אז?
״לצערי הרב אני רואה שינוי, אבל עיקרו קשור במערכת ובהורים. הילדים הם המראה של החברה שלנו. אם תמשיכי לתת להם תנאים להיות ילדים, הם ימשיכו להיות ילדים. הציביליזציה שלנו מתרבתת אותם מהר מדי, מצמצמת ומקצרת את הילדות שלהם ואת זמן הסקרנות והתמימות שלהם. רואים את זה גם בבתי הספר ובגני הילדים. יש בתי חניכה נפלאים, אבל בחינוך היותר מקובל - מפגשים עם יוצרים מסתכמים בכך שרגע לפני מראים לילדים סרטון, לא מקדישים זמן ליצירות ואם הסופר לא לוחץ לא שואלים שאלות. זה עצוב״.
מה דעתך על התפתחות סוגיית המגדר והעברית הרב־מגדרית בתרבות? למשל, השלטים של "ברוכות־ים הבאות־ים" שנתלו בבתי ספר בתל אביב.
"אני מברכת מאוד את הכיתוב החדש בכניסה לבית הספר. זהו מסר עצום ומעצים. אני שמחה שהוא נכתב באופן שהנטייה הנקבית נקראת קודם. זוהי אפליה מתקנת ראויה מאוד במציאות חיינו, שעדיין לא כולה נותנת הזדמנות שווה לילדות ולנשים, ולאחר היסטוריה ארוכה שבה כל הנשים הודרו מהסצנה המילולית הרוחנית - לא למדו קרוא וכתוב, ולא תועדו כלל בארכיון האנושי המילולי העשיר - איזו החמצה לאנושות.
"מי יודע מה היה מהלך ההיסטוריה אם נשים היו מקבלות ביטוי שווה בכל תחום. אולי פחות מלחמות? הן, היוצרות חיים, אולי היו שומרות עליהם יותר".
על מה את כותבת היום?
״במחשב שלי יש שירים וסיפורים לפחות כמספר היצירות שלי שכבר ראו אור. יש בזה תסכול מסוים, כי מצב ספרות הילדים היום לא נפלא, ואני לא בטוחה שאמצא בית לכל אלה״.
גם אחרי יותר ממאה ספרים, לא הפכת לסופרת "מעורבבת" מדי, שמשתייכת לברנז'ה מסוימת. זה בכוונה?
״הכישרון שלי נועד לשרת את הילדים ואת ההורים. מעולם לא שמתי תמונה שלי על ספר, כי הפרסום לא היה המטרה, וחששתי שיקרה שאלך ברחוב ויכירו אותי״.
מה את עושה כשאת לא כותבת?
״נכדי אופק היה אלוף עולם בג׳אגלינג והוא לימד אותי להטוטנות עם שלושה כדורים, אז אני מתאמנת, וגם קופצת על טרמפולינה כדי לשמור על כושר״.