"...מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו... רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא ?" (עבודה זרה יח ע"א)
ישנו גבול דק מאוד בין רחמים ואנושיות ובין שפיכות דמים ואיסור הלכתי ואתי.
שני הציטוטים המופיעים למעלה נמצאים שורה אחר שורה בגמרא, והם מלמדים על שני הכיוונים המנוגדים: האיסור ליטול חיים, והרשות להקל על ייסורים.
ניתוק ממכונת הנשמה הוגדר על ידי רוב מוחלט של הפוסקים – כאסור באיסור מוחלט, אבל לא תמיד יש חובה לחבר למכונה. לעתים מותר אף להימנע מפעולות תומכי הנשמה, לעתים מותר אף להוריד את אחוזי החמצן. אלו סוגיות סבוכות, בשל הגבול הדק שבין איסור קירוב מיתה ובין איסור למנוע אותה.
זו ההזדמנות המחודשת להזכיר את המיזם הפעיל מאוד של 'צהר' – צהר למאה ועשרים – המלווה משפחות המתלבטות בנושאים אלה של סוף החיים, בלווי של רב שהוכשר לכך על ידינו ועל ידי המערכת הרפואית, ועובדת סוציאלית כאחד (*9253 24 שעות ביממה, וכמובן ללא תשלום).
וללמוד את סוגיות סוף החיים ואת ההכרעות ההלכתיות בהן, באתר צהר למאה ועשרים.
כדי לקיים את היחס הנכון בין ההדרכות ההלכתיות, האתיות, המוסריות והאנושיות.
המאמר הוא חלק ממיזם "בית מדרש זיקים" להעברת דברי תורה קצרים של הרב שרלו בוואטסאפ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו