כשאומרים לנו "חתונה" עולות לנו בראש המון תמונות: זוג יפה מחזיק ידיים, חופה, הורים נרגשים, כוס נשברת. לציניקנים בנינו אולי עולה תמונה של אולם אירועים גנרי, מלצרים מתבגרים נושאים צלחות עם נתח בשר, נסיעות פקוקות לכל מיני גני אירועים במושבים שאפילו לא הכרנו את שמם ו"קנס" בדמות צ'ק מכובד. חלקנו אולי מדמיינים את החתונה שלנו, את ההכנות הרבות ואת היום הגדול, וחלקנו אולי מדמיינים את החיים שאחרי ואת המשפחה שהם הקימו או יקימו.
מעטים הם האנשים שכשאומרים להם חתונה הם מדמיינים כלא. אבל לצערנו, התמונה הזו לא רחוקה מהמציאות. נישואים במדינת ישראל הם חיים שאליהם בני הזוג אולי נכנסים מרצון, אבל אין מהם דרך יציאה. כלומר, יש דרך יציאה - רק אם הצד השני מסכים לה.
למרבה המזל, רוב הזוגות שמתגרשים עושים זאת בהסכמה הדדית. גם אם צד אחד רוצה בפירוק הקשר יותר מהצד השני, לרוב הצד שמעוניין יותר בקשר מסכים להתגרש ולא מחזיק את הצד שיזם את הפרידה בכוח. אבל לנורמליות הזו יש חריגים רבים, בשנת 2020 התגרשו בישראל 11,465 זוגות, 57% מהם היו בהסכמה, השאר החלו כסכסוך. לפי נתוני בתי הדין לאותה שנה 2,262 תביעות גירושין הוגשו על ידי האישה ו-1,496 על ידי הבעל. בחשבון פשוט 3,758 תביעות של אנשים שרצו להתגרש אבל היו צריכים להיאבק על הזכות הזו. כשמדובר באלפי מקרים בכל שנה אי אפשר להתייחס לזה כאל תופעה שולית.
במקרים כאלה, כאשר אחד מבני הזוג מבקש להתגרש והצד השני מסרב לעשות זאת, מופנים בני הזוג אל הליך גישור ביחידות הסיוע הממוקמות בבתי הדין ובבתי המשפט, על מנת לנסות להגיע להסכמות. עבור חלק מהזוגות הליך הגישור פותר את הבעיה ועבור מי שלא התיק ממשיך לדיונים בתוך בתי הדין.
הדיונים האלו יכולים להימשך שנים. חמור מכך, הם יכולים להימשך שנים בלי התקדמות אמיתית בתהליך. כך, למשל, הגיעה אלינו לארגון "מבוי סתום" אישה בשם דנית (שם בדוי), אחרי 3 שנים של דיונים בבית הדין בבאר שבע. כששאלנו אותה מה קבע בית הדין בפסק הדין שנתן התברר שהוא כלל לא נתן פסקי דין או החלטות בתיק. אז מה עשו שם הדיינים במשך 3 שנים? ניסו להביא את דנית ובעלה להתגרש בהסכמה. שאלו את הבעל מה הוא רוצה, שאלו את האישה מה היא רוצה, דחקו קצת בו, לחצו קצת אותה ובסוף שלחו אותם הביתה לחשוב שוב על הדברים ולנסות להגיד להסכמות יחד עם עורכי הדין. וכך חוזר חלילה במשך 3 שנים.
רק אחרי שנכנסנו לתמונה, הצלחנו להעלות את ההליך על דרך המלך, שבסופה בית הדין נתן פסק דין והבעל הסכים לתת את הגט, וגם זה לקח עוד מספר חודשים. המקרה הזה הוא לא נדיר. להפך, ברוב המקרים שמגיעים אלינו אנחנו שומעים על התנהלות דומה. בית דין שמצליח להביא בן זוג סרבן לתת גט תוך זמן קצר הוא המקרה החריג.
נישואים הם לא כלא
נחזור רגע לנקודת ההתחלה. נישואים לא אמורים להיות כלא. קשר נישואים הוא קשר מחייב וארוך שנים, אבל הוא לא צריך להיות קשר כובל שאין ממנו דרך יציאה. היכולת לעזוב מערכת יחסים שלא טובה לנו היא הכרחית לכל איש ואישה.
כדי שבאמת נצליח להסתכל על נישואים בעיניים חיוביות ושמחות צריך לאפשר לכל אישה ואישה את החופש להתגרש בלי צורך בהסכמה של בן הזוג. איך עושים את זה? אפשר לחתום על הסכם קדם נישואים (מסמך אזרחי) ועל השטר למניעת עגינות (מסמך דתי) וחתימה משולבת כזו מאפשרת לנו להגן על עצמנו. הפתרונות הקיימים למצב נמצאים בתוך ההלכה היהודית. זוגות שרוצים להתחתן כדת משה וישראל יכולים לעשות זאת ואם יחתמו על המסמכים הנכונים גם להגן על עצמם מפני סרבנות גט ועגינות.
מדינת ישראל מאמצת היום את אמות המידה המחמירות של הרבנים החרדים שיושבים ברבנות, ועל כן משאירה נשים וגברים כבולים בקשר כנגד רצונם. אבל סרבנות גט ועגינות הן לא גזירות גורל, וכל זוג שרוצה להגן על עצמו מפני התופעות האלה יכול ומוזמן לעשות זאת באופן עצמאי. אם אתם עומדים לפני חתונה או אם כבר התחתנתם, חתימה על ההסכמים האלה רגע לפני ט"ו באב זה כנראה הדבר הרומנטי ביותר שתוכלו לעשות, כדי שהקשר שלכם לא יהפוך להיות כלא אלא יהיה מושתת תמיד על אהבה ועל בחירה הדדית זה בזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו