צילום: אי.פי // כיכר תחריר, 2013

"חיי מדף": הלאה הדמוקרטיה

החופש המזוהה עם כתיבה בימינו הוא אחיזת עיניים של שוטים ובורים. כתיבה נטולת אחריות היא קצף על פני המים

הזמן הדמוקרטי התנחל גם בחלקת הספרות. כולם כותבים, וכולם רשאים לכתוב. ההנחה הזו יוצרת דיסוננס: כיוון שהרשות לכתוב נתונה לכל דכפין, רבים סוברים כי לא רק שכולם רשאים לכתוב, אלא שאף כולם יודעים לכתוב.

מדובר בעיוות חמור ומתמשך של דמוקרטיית הספרות, השונה באופן מהותי מדמוקרטיה כמשטר שלטוני. בספרות יש שוויון הזדמנויות כל עוד לא נכתבה מילה. מרגע שיצירה עלתה על הכתב, היא כבר נתונה לשיפוט מוסרי, ערכי ואסתטי של אליטה בעל כורחה: קוראים, עורכים וכותבים מיומנים, שדעתם חשובה יותר מתגובתו של הקורא ההדיוט. אלו מתווים דרך ויוצרים קריטריונים; לא סעיפים ביורוקרטיים שיש למלא כדי לעמוד כיאות במטלה, אלא רף של איכות, מקצועיות ואמינות שמאפיינות יצירה אמנותית.

הרף האמנותי מעורפל, ואף בלתי נראה. אין לו ספר הדרכה או חוקה אוטופית. טוב שכך. הוא אינו קשור לטעם אישי או להלך רוח, לא לשפה גבוהה או נמוכה, ואף לא לרצינות או לרוח שטות. כל עניינו בכנות - מרכיב חיוני לאמן. "הכנות יכולה להיות צנועה, אך אל לה להיות מתרפסת", כתב ביירון. אין לה תחליף והיא ניתנת לזיהוי ממרחק. גם כשהאמן מבצע מניפולציה מתוחכמת ביצירתו, היא תחומה בגבולות הכנות – שהיא תנאי בסיס לקיום האמנותי.

החופש המזוהה עם כתיבה בימינו הוא אחיזת עיניים של שוטים ובורים. כתיבה נטולת אחריות היא קצף על פני המים. סופה להימחק מן התודעה ולהתאדות מן המצפון, גם אם תיוותר כמו גולם על פני הדף. החופש הוא טכני, חופש לשרבט. הוא מאפשר פעולה ממשית, אטומה, אומנותית אבל לא אמנותית, של כתיבה. חופש מסוג זה אינו מסוגל להעניק תוקף לטקסט. 

אין בדברים אלה משום קריאה לאליטיזיציה או לדיקטטוריזציה של הספרות. האמנות אינה מועדון סגור ושומרי הסף אינם חמושים כלל וכלל; אבל זו בהחלט בקשה לשיקול דעת, להבחנה ולאבחנה, ליציאה מן המשוואה שלפיה חופש לפעולה גורר מיומנות לפעולה. סופה של המשוואה הזו היא אנרכיה - מציאות שבה המלך לעולם יהיה עירום. 

ה"דמוס" שמרכיב את הדמוקרטיה - העם - אינו השליט האמיתי של הספרות, גם אם טבלאות רבי המכר מנסות למשוך את המציאות לחיקו. כתיבה אינה שוק חופשי ומתוקף הגדרתה והאחריות הנלווית אליה נחוץ לה רגולטור - לא חלילה כדי לבלום את האינסופיות שלה, אלא כדי לשמור על הרף, שלא ייפול. הספרות, אם תרצו, היא לב פועם הממתין להשתלה בגוף. עלינו לשמור עליה בטמפרטורה זהירה, תחת עיניהם של מומחים בתחום. כי הזמן דוחק, והחולה נזקק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...