"וואטאבאוטיזם" ושיקום המערכת הפוליטית

חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש קולקטיבי ואישי. היות שהמריבות הפנימיות בתוכנו עלולות להביא לחורבן, האליטות שלנו נדרשות להגיע להסכמות ולפשרות מעשיות. יש צורך באומץ לב מנהיגותי ולבנות מחדש את האמון ואת שיתוף הפעולה במערכת הפוליטית.

אחת הסכנות העיקריות לעתידה של ישראל ניתנת לתמצות במילה: וואטאבאוטיזם (whataboutism). זו פרקטיקה של תשובה לביקורת באמצעות התחמקות והטחת ביקורת חוזרת או שאילת שאלה אחרת אשר מתחילה בדרך כלל במילים "ומה לגבי" (משהו אחר)?

המדינה היהודית העצמאית שהקימו עבורנו אבותינו ואימותינו אינה מובנת מאליה. גם הם הזדקקו להסכמות חוצות מחנות כדי להצליח. ללא הורדת מפלס השנאה, ללא הסדרים חדשים ואומץ ציבורי ופוליטי לעמוד מאחוריהם, עתידנו בסכנה

וואטאבאוטיזם הוא ביטוי לאקלים החברתי־פוליטי הנוכחי, כשאנחנו מאשימים אוטומטית את הצד השני בכל דבר. אני והמחנה שלי בסדר גמור, הבעיה היא שהצד השני התחיל ו"הם אשמים". "אתם עודדתם סרבנות", כן, אבל "אתם יזמתם את הרפורמה המשפטית". "אתם פלשתם לבסיס צבאי", כן, אבל "נמאס לנו שמערכת המשפט מגויסת לטובתכם".

הקרע הפנימי מסכן את החוסן החיוני לכולנו. לצד גילויים מפעימים של סולידריות ואחדות גורל, פושה בתוכנו שנאה. אנו עומדים בפני אתגרים קשים, ואנשים לא מתחפרים בעמדות שלהם, אלא ב"מחנה" שלהם. בישראל של היום כל קבוצה חברתית משוכנעת שהיא נרדפת ומאוימת. הרגשות העזים יוצרים התנגדות אפילו לשוחח עם הצד השני, מחשש שזה ייתפס כ"נרמול האויב". מצב זה, שבו כל הצד השני מסומן אוטומטית כאויב, מבלי להבחין כי יש שם גם אנשים סבירים ושוחרי טוב, מהווה סכנה קיומית למדינה.

חברה דמוקרטית, בהגדרתה, היא חברה המשלבת תחרות בריאה בין דעות שונות תוך שיתוף פעולה ביניהן. תרבות של השתקה, ביטול ופסילה הדדית מביאה, בשלב הראשון, לשיתוק המערכת הציבורית והפוליטית. השלב הבא הוא הפעלת אלימות והתפרקות.

השאלה המרכזית לחשבון הנפש שלנו היא מה ניתן וצריך לעשות. בזמן שהבית בוער, המפלגות והפוליטיקאים שקועים במאבקי כוח והמערכת הפוליטית מתקשה לתפקד. אמנם יש יוזמות חיוביות לקידום היחד המשותף - החל מהתנדבויות ותרומות חוצות־מגזרים וכלה במיזמים המקדמים שיח ואמנות כלליות, אולם נראה שכל אלו הם רק שלב ראשון ולא מספיק. המערכת הפוליטית אינה מסוגלת לצאת מה"לימבו" שהיא נמצאת בו.

לכן, הפתרון המתבקש הוא יצירת גשרים והסכמות מעשיות בין מנהיגי החברה האזרחית. הצעות פתרון ומתווה להסכמות מפורטות יאותתו לדרג הפוליטי שיש לו אור ירוק "לרדת מהעצים". מנהיגי הקבוצות צריכים לשבת יחד ולהציע פשרות כואבות אך חיוניות בנושאים כמו מערכת המשפט, גיוס חרדים, יחסי דת ומדינה, ואפילו ביחס לשאלת המלחמה בעזה. לפרסם ברבים את הנכונות לשיח פוליטי, בלי לפחד מ"וואטאבאוטיזם": "מה המחנה שלי יגיד עלי?" וכיצד "מותר" בכלל לדבר עם הצד "השני" שהוא, כידוע, בוגד, פשיסט ו/או עוכר ישראל?  

לא חייבים להסכים על הכל. יש לקדם הסכמות קונקרטיות, מפורטות גם אם מצומצמות, בנושאי הליבה. חשיבות המהלך היא בהד הציבורי: אנחנו חלוקים עמוקות, אבל רוצים ויכולים לנהל יחד מדינה מתפקדת. איננו מנסים ליצור אחדות מזויפת, אלא להחזיר את האמון ואת שיתוף הפעולה הפוליטי הבסיסי. 

המדינה היהודית העצמאית שהקימו עבורנו אבותינו ואימותינו אינה מובנת מאליה. גם הם הזדקקו להסכמות חוצות מחנות כדי להצליח. ללא הורדת מפלס השנאה, ללא הסדרים חדשים ואומץ ציבורי ופוליטי לעמוד מאחוריהם, עתידנו בסכנה. בתקופת משבר קשה זו, אנחנו זקוקים לאנשים אחראיים שיבינו שחלק מאתגר "היום שאחרי" הוא הצורך ליצור תשתית למערכת פוליטית מתפקדת שתבטיח את קיומנו המשותף.