כשדמוקרטיה נתונה לפרשנות

יקירים, מחילה. בזמן שאני כותב, ייתכן כי דמעות צער, יגון ותדהמה יזלגו על הנייר. גם ככה אני טיפוס רגשני - אבל תוסיפו לזה את הטרגדיה שנפלה בישראל, אסון שאין לו שיעור, קטסטרופה כזו הגורמת לי ולכל חבריי הבבונים, הפשיסטים צרי־המצח, שופרי הדיקטטורה, לעזוב הכל, לרוץ הביתה, להתכרבל בתנוחת עובר ולכסות את הראש בשמיכה כדי לחשוב טוב־טוב מה עשינו לא נכון.

וכל זאת למה? כי ביום ראשון התנוסס בשער "ידיעות אחרונות" מאמר מאת נדב איל, פובליציסט הבית, תחת הכותרת "כך דמוקרטיות נופלות". אני בדרך כלל פחות מתרגש ממאמרים שמבשרים על התפגרותה הסופית אוטוטו של הדמוקרטיה הישראלית. קראתי הרבה מהם, והדמוקרטיה שלנו, ברייה שברירית שכמותה, שרדה למרות מאמרי ההספד. ראשית, כי לא באמת היה עליה איום, ושנית, כי אנחנו לא באמת דמוקרטיה אם ביהמ"ש העליון גובר על הריבון. אבל מאמר שער? באמצע מלחמה עם הכרזה כה דרמטית? מדובר כנראה בטקסט קאנוני. משהו חשוב במיוחד, שאולי שווה לתלות על המקרר.

וזו התרשמותי: נדב איל, נביא הזעם של הבורגנות התל־אביבית, שוב מנופף בדגל השחור של האפוקליפסה הדמוקרטית. הוא זועם ורושף כמו מטיף רחוב שהקפוצ'ינו שלו התקרר, קורא לגרש את רוחות הרפאים של הפשיזם שרק הוא רואה. "כך משטרים דמוקרטיים נופלים בדרך כלל: תחילה באמצעות מינויים", הוא מתריע, כאילו גילה את הנוסחה הסודית לייצור דיקטטורה ביתית.

אבל אם נעצור לרגע וניזכר באירועי הפרקים הקודמים, יתברר לנו שממחנהו נשמעו רק מצהלות שמחה והררי חנופה כשמונתה לתפקיד היועמ"שית עורכת דין בינונית וחסרת ניסיון רלוונטי. זאת, אף שלדעת ראש ועדת האיתור השופט אשר גרוניס, מינויה שווה היה למינוי תת־אלוף לרמטכ"ל. אף עיתונאי לא הכריז אז על מות הדמוקרטיה. להפך, הדמוקרטיה רק התחזקה לדעתם. הם גם פחות התרגשו בממשלת יאיר לפיד, כששבועיים לפני הבחירות בני גנץ מינה רמטכ"ל בניגוד לכל פסיקה משפטית.

האם באמת הדמוקרטיה הישראלית עומדת ליפול בגלל מינויים במשטרה? מסופקני. אולי המשטרה דווקא מתחזקת? אולי כרגע המשטרה משקפת את רצון העם, גם אם זה לא מתיישב עם תפיסת העולם של האליטה התקשורתית־שמאלנית, שטיפחה מחאה פרועה וחסרת תקדים? סוף־סוף משטרה שלא מבחינה בין מפגין למפגין, משטרה שפועלת לפי החוק.

לאורך מחאת השמאל הפרועה נגד הרפורמה המשפטית, היה נדמה שהמשטרה עברה למוד הדלאי לאמה. סטואיות סבלנית ומכילה. מנגד, נדמה היה שהחרדים זכו במכרז לאימון הוצאת אגרסיות של המשטרה, ואחריהם בפער קטן נוער הגבעות. כידוע, אין שוויון בדמוקרטיה, למעט בעניין אחד - שוויון בפני החוק. מבחן בוזגלו. במילים אחרות, אכיפה בררנית היא רשע.

החוצפה לשחק אותה מרטיר פשוט מוציאה מהדעת. מי שנבעת ממעצר הנשים שנכנסו לבית כנסת, פחות הזדעזע כשמפגינים מהימין נעצרו באלימות במשך שנים

המאמר ב"ידיעות" הזהיר מפני "נאמנות כלבית" לשלטון. מצחיק. הרי אין נאמנים יותר מעיתונאי השמאל למחנה ולאג'נדה. נאמנות שגרמה להם לתמוך בקול אחד באוסלו, בהתנתקות, בעסקת שליט, בכניעה עכשיו. הכותב משווה בין ישראל לבין רוסיה של פוטין, בין מעצר מפגינות השמאל בהרצליה - שאפשר בהחלט להתווכח אם היה מוצדק - לבין הדיכוי השיטתי של האופוזיציה במוסקבה. דמגוגיה עלובה. ספרו את זה לאלמנתו של נבלני.

האם בישראל קיימת איזושהי מגבלה על חופש הביטוי של איל וחבריו בתקשורת? החוצפה לשחק אותה מרטיר פשוט מוציאה מהדעת. ברוסיה של פוטין עיתונאים נכנסים לכלא על הבעת דעה. מרינה אובסיאניקובה נידונה ל־15 שנות מאסר רק משום שמחתה בשידור חי על המדיניות של הממשל. היא ניצלה כי ברחה מהמדינה. איל נבעת ממעצר הנשים שנכנסו לבית כנסת - ופחות הזדעזע כשמפגינים מהימין נעצרו באלימות במשך שנים. האם הזדעק לקיומה של הדמוקרטיה כשאותה משטרה עם מינויים אחרים גררה קשישה בת 82 חולת סרטן לחקירה על תו נכה, אך ורק כדי ליצור לחץ על בתה, איריס אלוביץ'?

בשיא המחאה נגד הרפורמה, בקבוצות המחאה הופץ שאלון דמוקרטיה עם תרחישי אימה, מה יקרה כשהרפורמה תצא לפועל. למשל: דרך שר הביטחון, ראש הממשלה מנחה את הרמטכ"ל להטיל עוצר צבאי על רמת אביב במוצ"ש באמצעות פלוגות חי"ר חמושות, ולמנוע יציאת תושבים מהבתים להפגנות נגדו. מה הרמטכ"ל צריך לעשות? להפעיל וישרים. אגב - זה קרה, ב־2005, כשהמדינה תחת אריק שרון מנעה מאנשים להגיע לכפר מימון. עצרו אוטובוסים עם חובשי כיפה בברכת ביהמ"ש העליון. אבל אז לא פורסם מאמר על דמוקרטיות שנופלות. זה לא אותו הדבר.

בכל העולם המערבי מתקיים כעת מאבק בין האליטות והממסד לבין הציבור הרחב. אצלנו זה קצת יותר בעייתי, כי אנחנו במלחמה קיומית, וצד אחד לא נותן לעובדה הזו לחלחל ולקלקל לו את השנאה. ואולי זה מה שמפחיד את איל ואת חבריו. לא נפילת הדמוקרטיה, אלא העובדה שהדמוקרטיה עובדת כמו שהיא אמורה לעבוד. העם בוחר, והעם לפעמים בוחר דברים שלא מוצאים חן בעיני האליטות. אבל זו הבחירה. והתסכול מכך שהמחאה והאופוזיציה לא מצליחות להפיל את הממשלה מעורר את קריאת הקרב הישנה - "קץ הדמוקרטיה".

אמרנו פעם אחת, ונגיד עוד אלף פעם: כשהם צועקים "קץ הדמוקרטיה", מה שהם באמת מתכוונים אליו זה קץ זכויות־היתר שלהם שעוברות בירושה מדור לדור. כשקוראים לראש הממשלה "היטלר", כשמסיתים לאלימות, למלחמת אזרחים ולקרבות פנים אל פנים - זה לא כזה נורא מבחינתם. זה לא איום כי זה לא עונה לתבחינים, והמאיימים משמאל "דואגים להמשך הדמוקרטיה בישראל". זה מדעי, כמובן. זו לא דעה, חלילה.

אז כן, הדמוקרטיה הישראלית אכן בסכנה. אך לא מפני בן גביר, אלא מפני אנשים מהמחנה של איל, אנשים כמותו, שמוכנים לזרוק את העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה לפח כשהתוצאות לא מוצאות חן בעיניהם. אנשים שמדברים על "הסכמה רחבה" רק עם עצמם, שמאיימים בסרבנות, במרי אזרחי, בהוצאת כספים מהארץ ובירידה. הם אינם מגיני הדמוקרטיה - הם האיום עליה.

מה שדמוקרטיה אמיתית, יהודית ודמוקרטית צריכה זה לא רק הזכות להצביע, אלא היכולת לשרוד במלחמה קיומית. במקום עוד מאמר על קץ הדמוקרטיה, מוטב לכתוב לקוראים לחשב מסלול מחדש, לחדול מהחרמות, להרפות מהשנאה, להבין שכולנו ביחד על הספינה שנקראת ישראל - מדינת העם היהודי, ושכדאי שנלמד לחתור באותו הכיוון, אחרת נמצא את עצמנו טובעים. ביחד.