בין טראומה לריפוי: החטופים יחזרו, אך האם נחזור להיות מי שהיינו?

"החטופים שיחזרו, יחזרו אנשים שונים לגמרי" - אומרת ד', מטפלת קוגניטיבית-התנהגותית המתמחה בטראומות משפחתיות. את ד׳ אני פוגש בין לילות טרופים של תקוות וחרדות מעובבות יחד, עמוק אל תוך הלילה ומעבר.  למעלה מ-460 ימים אחרי ה-7 באוקטובר, החטופים עדיין בעזה. מעבר לגבול שצף קצף של חדשות ופרשנויות בלתי פוסק, מציף אותנו מכל עבר. כך מתמוססת  השאלה מה יקרה לחטופים, למשפחות ולחברה הישראלית, עם שובם של החטופים הביתה. 

ד׳: "לאחר שנה וחצי שהמשפחות מחכות לשובם של יקיריהן הן כבר סחוטות רגשית", מסבירה ד'. "הן עברו טלטלות קשות, עליות וירידות אינסופיות, והכל בחוסר וודאות. המאבק המתמשך גבה מהן משאבים נפשיים אדירים". לדבריה, התהליך מתחלק לשני שלבים עיקריים: ״תחילה הקלה והשמחה הגדולה, ואז ההכרה המטלטלת - האדם שחזר אינו אותו אדם שהכירו״.

הפגיעות הנסתרות מהעין עלולות להיות מאתגרות ביותר עבור המשפחות. "אם יש פציעה פיזית נראית לעין, קל יותר להבין את גודל הפגיעה", מסבירה א'. "אבל כשרואים רק אדם שרזה וכחש, קשה לתפוס את עומק הקטסטרופה שהנפש שלו עברה".

לפי ד', גם החטופים עצמם צפויים לעבור תהליך דומה לחווית המשפחות: תחילה "היי" של שחרור, ואז התמודדות ארוכת טווח עם פוסט-טראומה קשה. "הם יזדקקו לאשפוזים, טיפולים פסיכיאטריים ותהליך שיקום ממושך", היא מדגישה. "חלקם עלולים לא להשתקם לחלוטין. נראה משפחות שמתפרקות, זוגות שנפרדים, הורים שמתקשים לתפקד".

מעבר לטראומה האישית

בהשוואה למקרי העבר של שבויי צה״ל, המצב הפעם שונה וחמור בהרבה. "הטייסים עברו אימוני שבי והיו בעלי חוסן טבעי", מסבירה ד'. "גם תנאי השבי היו שונים לחלוטין - היה פיקוח של הצלב האדום וידיעה מה קורה איתם. לעומת זאת, החטופים עברו התעללויות קשות במנהרות החמאס, כולל ניתוחים ללא הרדמה והטרדות מיניות".

לשאלה האם קבוצות תמיכה של החטופים תסייע להם לצלוח את החזרה מהצד האפל,  ד' מביעה ספקנות. "בשלב הראשון, רבים מהם יהיו בדיכאון קשה וחסרי מוטיבציה, בהרבה מובנים השבי ימשך בראשם", היא מסבירה. "אחרי למעלה משנה שבה הם חיו באי וודאות, הם איבדו את צלם האנוש והשליטה על חייהם. המחקרים מראים שחשיפה ממושכת לחרדת מוות, משנה אפילו את המבנה המוחי".

האתגר הגדול ביותר, יהיה למצוא את הכוחות במשפחות המותשות להתמודד עם המציאות החדשה - להכיר מחדש אדם שמתנהג מוזר, וסוחב איתו את סממנים של מי שחזר, אבל לא שב. גונב אוכל בסתר, סובל מסיוטי לילה וזקוק לתמיכה אינטנסיבית. "זה יהיה מסע ארוך ומורכב", היא מסכמת, "שידרוש משאבים נפשיים עצומים מכל המעורבים".

כדי להבין מה חזרת החטופים תעשה לנפש האומה, אני משוחח עם הפסיכולוג הקליני קובי והב.  

״יש רגע בסרט של וודי אלן, נקודת מפגש, כשרואים כדור טניס פוגע ברשת, והסרט עובר להילוך איטי כשהכדור בשיא הגובה - ואתה לא יודע לאיזה צד הוא יפול, אם לצד שלך או של היריב."

"איך זה מתקשר למצב שלנו?" אני שואל.

"אנחנו במשבר אמונה וחלק עיקרי באמונה הוא הציווי 'לך-לך'. שכן, רק הפעולה היא שמחלצת את האדם, או את העם מאמביוולנטיות מחשבתית אל התהוות. כמו שישעיה ליבוביץ' היה אומר - אמונה זה לא להדליק סיגריה בשבת, לא קשור מה אתה חושב על אלוהים".

כלומר, עסקת שחרור החטופים היא השלב שבו אנו עוברים כאומה, ממצב ותקופה מעורפלת של ערכים מנוגדים ומתנגשים, למציאות שנגזרת מתוצאות הפעולה עצמה, כמו עסקת שחרור החטופים. 

"בדיוק, כרגע החטופים הם כמו אותו כדור טניס שתלוי באוויר," משיב והב. "אנחנו נמצאים ברגע של הכרעה, של פעולה שתגדיר לא רק את העתיד אלא גם את העבר. זה כמו בסיפור העקדה, השאלה היא לא רק מה נעשה, אלא איך מה שנעשה יגרום לנו להבין את מה שעשינו. האם זו הקרבה או רצח? האם זו חולשה או עוצמה? וכמו באמונה, התשובה לא תבוא מהמחשבה אלא מהפעולה עצמה.

"ומה יקרה לנו כעם, כשהחטופים יחזרו?" אני שואל את והב. "איפה יפול כדור הטניס הזה שתלוי באוויר?"

והב משיב בכנות: "זה תלוי בהמון גורמים. אבל, יש לי תחושה שעוצמת הנהר שרואים פה עכשיו, היא כל כך חזקה ולאן שהיא לא תזרום, ברור שזה יקרה בעוצמה עצומה.  יש בשיח הפנים ישראלי חומה גבוהה כל כך, ולא ברור מה יקרה לו מול הגל הזה. להרבה אנשים זה ייתן קלוז'ר - סגירה. ולהרבה אנשים זה ייתן אפשרות רק להתחיל לעבד משהו מתוך הטראומה".

"האם טראומה לאומית, והטיפול בה, דומים לטראומה אישית?"

"יש לנו שני סוגים של טראומה," פותח והב. "יש טראומה אחת שנגרמת מהנוכחות של הרע. זו הטראומה של הסטירה - הגעת הביתה אחרי שעושים עליך חרם בבית הספר, חזרת הביתה, זרקת את התיק, שברת כד וקיבלת סטירה. הטראומה היא של מה שנעשה לך, של הרע, של האנושיות שהופיעה בצורה רעה - סטירה."

והב מדגיש: "אבל זו טראומה לא בעייתית מאוד כדי להתגבר עליה. הטראומה השנייה, שהיא הטראומה של השבעה באוקטובר, היא הטראומה של היעדר הטוב. זה לא רק הסטירה שקיבלת - זה החיבוק שהיית זקוק לו ולא קרה. זו הטראומה השקטה, שילד לא יודע לספר עליה. הוא יודע לספר על הסטירה שקיבל, אבל הוא לא יודע שהוא הגיע הביתה והיה צריך חיבוק, כי החיבוק לא קרה."

"מה המשמעות של היעדר החיבוק הזה ברמה הלאומית?" אני שואל.

קולו של והב מרצין ומעמיק: "זה מעבר להפרת החוזה של האדם מול המדינה. זה הפרת החוזה של האדם מול האנושיות. הייתי עכשיו בסמינר, שאירחנו בו כל מיני מרצים מחו"ל, וקרה בו משהו נורא מעניין. כל פעם שאירחנו מרצה אחר מחו"ל, קרה שלא מעט מהמרצים התחילו לספר ממש בגילוי לב, ולא מתואם, דברים שלא קורים בדרך כלל בחוגים האלו. כל אחד ניסה לשתף פה חוויה אישית שלו. אחד סיפר על המוות של הילד שלו, אחת על המוות של אמא שלה שטבעה לנגד עיניה כשהיא הייתה בת 16, וסיפרה על כל עשר שנים שהיא לא הצליחה לבכות בהן."

"איך שה קשור לתחושת העדר החיבוק, אני שואל.

"כל הזמן שאלתי את עצמי - מה קורה להם כשהם פוגשים אותנו? למה הם פוגשים אותנו וישר שופכים את הלב? ואט לאט הבנתי שיש איזושהי איכות טראומטית שהיא בשבילנו כבר קו יסוד בקיומנו. איזושהי אנרגיה טראומטית של חוסר חיבוק שאנו שרויים בה, ועבורינו היא שקופה לחלוטין. אבל מי שפוגש אותנו עם חושים אמפתיים מחודדים, קולט את זה. וזה מאפשר להביא אל פני השטח את הטראומה שלהם."

כלומר, יש לנו עתיד בתור דייגי טראומה לגויים. אבל מה קורה לשיח הפנימי שלנו, אחרי השביעי באוקטובר," אני מציין, "היה נראה שהרבה אנשים הורידו את ההגנות הפנימיות שלהם. הסתובבתי אצל מפונים שהאמינו בביבי כמנהיג האולטימטיבי, כמר ביטחון. ובכל זאת, לאחר האירוע, הם הצליחו להודות בפגיעות, להוריד את המוחלטות. להבין שהדרך שלהם להשפיע על חייהם, היא לצאת מהקבעון הפוליטי של העבר, ולבחון מחדש מה נכון להם להצביע. ככל שהזמן עובר, זה נראה שהמוחלטות האידאולוגית, חוזרת. איך אתה מסביר את התנועה הזו?"

החרדה והמורכבות בשיח הלאומי

והב שותק לרגעי ארוך של מחשבה, כשהוא מכיח ממנו הוא מציע תיאוריה מורכבת על הקשר בין חרדה ומורכבות: "הנוגדן לחרדה, תמיד, בכל מצב - בין אם זו חרדה אישית או קולקטיבית - הוא סקרנות. הדבר הראשון שהחרדה לוקחת מהבן אדם זה את הסקרנות, את היכולת להיות במרחב של שאלות. למה? כי כשאדם נמצא במצב של חרדה והוא צריך לבחור בין אחד לשניים, הוא תמיד יבחר באחד - החרדה לא מאפשרת את המרחב האפור, את היכולת לשהות בספק. זה לא שאדם במצב חרדה הוא לא מורכב, אלא שהחרדה מצמצמת את היכולת שלו להכיל מורכבות. ככל שאדם סוחב יותר חרדה, כך המרחב הפנימי שלו להכיל דואליות ומורכבות - מצטמצם".

"אבל זה רק חלק מהסיפור", והב ממשיך ומפתח תיאוריה מקורית על סוגי קונפליקט: "יש פה שתי רמות של התנגשות בנפש האנושית. הראשונה היא התנגשות ברמת העצמי-הגרעיני - זו התנגשות שנוגעת בליבת הזהות שלנו. השנייה היא התנגשות ברמת העצמי-המפוצל - זו התנגשות שנובעת מחרדות ופחדים. 

"למשל," הוא מדגים, "כשאתה מתווכח עם אשתך בגלל קנאה - זה לא נוגע במשהו מהותי, בגרעיניות שלך, בדבר שמגדיר אותך כאדם. זה נוגע בחרדות שלך, בפיצולים שלך, בפחד שלך לאבד אותה. זה מפגש של פיצול, של חרדה. אבל הפיצול הזה הוא לא עמוק - הוא לא נוגע בשאלות של זהות ומהות."

"לעומת זאת," והב מעמיק, "כשאנחנו מדברים על הקונפליקט בין החברה החילונית ללומדי התורה - זה משהו אחר לגמרי. זה לא סכסוך בפריפריה של העצמי, זה נוגע בגרעיניות של העצמי, בשאלות של זהות יהודית, בהגדרה העצמית שלנו כחברה. ב-7 באוקטובר ראינו תופעה מרתקת - באותו רגע של משבר קיומי, הקונפליקט הגרעיני הזה כאילו נעלם. כי ברגע האמת, בגרעיניות, גילינו שאין בינינו קונפליקט אמיתי".

כלומר, גם נושא שלכאורה חסר כל קשר ישיר לאירוע השביעי, כמו גיוס החרדים, שלאחר השביעי באוקטובר רצו להתנדב, הופך להיות נושא קונפליקטואלי ככל שמתרחקים מהאירוע. 

"נכון" הוא מוסיף בתובנה חשובה, "ככל שהתרחקנו מהתאריך ההוא, מהמפגש עם האיום הקיומי, וחזרנו לפיצולים הרגילים שלנו - הקונפליקט חזר. זה מלמד אותנו משהו עמוק על איך חברה מתמודדת עם טראומה: ברגע הטראומתי עצמו, החברה מוצאת דרך להתאחד סביב גרעין הוויה אנושית משותפת. אבל כשהחרדה הקיומית המיידית יורדת, החברה חוזרת לפיצולים הרגילים שלה, לעיתים אפילו ביתר שאת - כי היא צריכה להגן על עצמה מהכאב של אותה חוויה מאחדת שנגמרה."

"התיאוריה שלך על פיצול וגרעיניות מעלה שאלה מעניינת על מה שחווינו בעצם מאז, את הטראומה קולקטיבית," אני אומר. "איך מודלים אישיים של התמודדות עם טראומה מתורגמים בעצם לרמה חברתית כללית?"

בין פיצול לאיחוד

והב "בואו נתחיל מהמודל הבסיסי של לתקוף לברוח או לקפוא. שאדם נתקל באיום - נניח אריה ביער - יש לו שלוש אפשרויות תגובה: לתקוף, לברוח, או לקפוא. האופציה השלישית, היא האופציה הטראומטית. בפוסט-טראומה, אדם ממשיך לחיות את התגובות האלו, גם כשאין עליו שום איום אמיתי - למשל, מגיב בפחד משתק לקול של אופנוע ברחוב".

"ברמה החברתית," הוא ממשיך, "זה הרבה יותר מורכב. חברה שלמה יכולה להיכנס למצב של קיפאון טראומטי, אבל היא גם יכולה לפתח מנגנוני הגנה קולקטיביים. למשל, החברה הישראלית פיתחה לאורך השנים מה שאני מכנה 'אשליית השליטה הקולקטיבית' - תחושה שאם רק נהיה חזקים מספיק, אם רק נשלוט מספיק, נהיה בטוחים. ביכולות שלנו. ה-7 באוקטובר ניפץ את האשליה הזו, וזה חלק מהטראומה העמוקה, לגלות שוב שגדר הפרדה לא באמת מפרידה."

"אז איך כל זה מתקשר לסוגיית החטופים וחזרתם?" אני שואל.

והב מצביע על רובד עמוק יותר: "סוגיית החטופים נוגעת בשני רבדים של הטראומה הקולקטיבית. ברובד הראשון, הגלוי, יש את הטראומה של האירוע עצמו. אבל מתחת לזה יש רובד עמוק יותר - משבר באמונה הבסיסית שלנו באנושיות. משהו בהבנה שלנו מהו אדם, מהי חמלה, נשבר. השאלה היא האם החזרת החטופים תאפשר לנו להתחיל לבנות מחדש את האמון הזה, או שהשבר כבר עמוק מדי".

"ואיך מתחילים לרפא שבר כזה?" אני שואל. "עד כמה שזה מסובך ברמה האישית, מה התהליך הנכון להחלמה ברמה הלאומית?"

והב זהיר: "נכון זה תהליך מורכב משלושה שלבים מקבילים. הראשון הוא עיבוד האבל הקולקטיבי. אחד הטיפולים הנפוצים לאבל נקרא טיפול נרטיבי - האדם חוזר ומספר שוב ושוב את אותו סיפור, ובעצם בונה סיפור שלם של האובדן. כחברה, אנחנו צריכים לבנות נרטיב משותף של מה שקרה, אבל בלי למחוק את הקולות השונים בתוכו".

"השלב השני," הוא ממשיך, "הוא התמודדות עם הטראומה עצמה. וזה שונה מאבל. טראומה זה מבנה, לא אירוע. כשאדם חווה טראומה, נוצר פיצול בנפש. ברמה הלאומית, ראינו את הפיצול הזה בחזרה המהירה לעמדות מוקצנות, להיעלמות של הסקרנות והפתיחות שהיו בימים הראשונים אחרי האירוע."

"והשלב השלישי?" אני מתעניין.

"השלב השלישי, והמורכב ביותר, הוא שיקום האמונה- לא רק במערכות וברשויות, אלא אמון בסיסי יותר. אמון באפשרות של טוב בעולם. זה נשמע אולי מופשט, אבל זו ליבת העניין. הטראומה של ה-7 באוקטובר היא לא רק הטראומה של האלימות, אלא הטראומה של היעדר הטוב, של התחושה שהופקרנו".

"ומה לגבי ההחלמה ברמה האישית?" אני שואל. "איך אדם פרטי מתמודד כשהטראומה היא קולקטיבית?"

"זו שאלה שאני מרבה לחשוב על זה כשאני עובד עם מטופלים. התשובה מורכבת: מצד אחד, יש משהו הכרחי בידיעה שאתה לא לבד, שזו חוויה משותפת. אבל מצד שני, הטראומה הקולקטיבית יכולה להקשות על ההחלמה האישית - כי אתה כל הזמן מוקף בטריגרים, בתזכורות".

הוא מוסיף: "מפגש עם מציאות שבורה, עם סבל קיצוני כל כך לעולם ישנה באדם משהו עמוק ומהותי. במקום הזה החלמה משמעותה התפתחות, למצוא את התנאים והכוחות להפוך את השבר הזה להתפתחות, את הניתוק לסוג חדש של חיבור. אני חושב שזה התפקיד הכי חשוב שלנו המטפלים באלו שחוו סבל שאי אפשר לדמיין, את האימה לא נוכל לקחת מהם, אבל כשאין בה בדידות אפשרת להשתנות מולה".

"דיברת על טיפול נרטיבי, כלומר של בניית סיפור מחודש" אני אומר. "מה המשמעות של בניית סיפור בהקשר של טראומה לאומית?"

לבנות מחדש את האמון

והב נשען קדימה: "יש הבדל מהותי בין אבל רגיל לאבל טראומטי. באבל רגיל, יש לך סיפור שלם - התחלה, אמצע וסוף. אתה יכול להתאבל על מה שאבד. אבל באבל טראומטי, הסיפור קטוע. אין לך מסגרת שלמה להבין את מה שקרה. זה כמו תצלום שנקרע - אתה רואה חלקים, אבל לא את התמונה השלמה".

"החברה הישראלית," הוא ממשיך, "נמצאת כרגע במצב כזה של סיפור קטוע. יש לנו את הטראומה של ה-7 באוקטובר, יש לנו את החטופים, יש לנו את המלחמה - אבל אנחנו עדיין לא יודעים איך לארגן את כל זה לכדי נרטיב שאפשר לחיות איתו. וכשאין לך סיפור שלם, קשה להתחיל בתהליך החלמה".

"ואיך בונים סיפור כזה?" אני שואל.

"זה תהליך מורכב," משיב והב. "קודם כל, צריך להבין שיש פה שני סוגים של סיפורים שצריכים להיבנות במקביל. יש את הסיפור העובדתי - מה בדיוק קרה, מי היה אחראי, מה השתבש. זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הסיפור השני, העמוק יותר, הוא הסיפור המשמעותי - איך אנחנו כחברה מבינים את מה שקרה, איך אנחנו משלבים את זה בזהות שלנו, מה זה אומר על מי שאנחנו. וזו בדיוק הנקודה המורכבת," משיב והב. "אנחנו נמצאים במצב שמזכיר את סיפור העקדה. השאלה הכי קשה בסיפור העקדה היא האם זה רצח או מעשה אלוהי של הקרבה. זו השאלה האם אלוהים ביקש מאברהם לרצוח או בעצם ביקש ממנו להתמסר. ובכלל מה זה הדבר הזה - האם אלוהים מעל האתיקה שאלוהים בעצמו יצר?"

"ועכשיו אתה רואה פה כל הזמן את אותם משברים," הוא ממשיך. "זה אומר רצח, זה אומר הקרבה, ואין שום אלוהים שבא ואומר 'עצור'. יש פה משבר אמונה באנושיות, משבר אמונה בחמלה היהודית. האם החמלה היהודית היא חולשה או שהיא עוצמה? אני חושב שאנשים לא יודעים לענות על זה".

"אני חושב שכרגע, החברה הישראלית נדרשת לשני תהליכים נפשיים קולקטיביים מקבילים," והב מסביר. "אחד הוא תהליך של עיבוד האבל, והשני הוא תהליך של עיבוד הטראומה. זה לא אותו דבר. לעיבוד האבל, החזרה של החטופים היא קריטית, כי אתה צריך את הסגירה הזו. אבל לעיבוד הטראומה צריך משהו עמוק יותר - צריך להצליח לבנות מחדש את האמון הבסיסי, לא רק במערכות אלא באנושיות עצמה".

"זה כמו ילד," הוא מוסיף, "שמוציאים אותו ממשפחה מתעללת ומביאים אותו לפנימייה שכולם מתנהגים אליו יפה. הוא עדיין מתנהג רע אליהם, כי הוא לא יודע אחרת, כי הוא מפחד לתת אמון. איך עושים את זה? איך נותנים שוב אמון?"

"הסיפור החדש שאנחנו צריכים לבנות," והב מסכם, "צריך להכיל גם את הפגיעות וגם את החוסן, גם את האוניברסלי וגם את הפרטיקולרי. אנחנו צריכים למצוא דרך להיות חזקים בלי לאבד את החמלה, להיות פגיעים בלי לאבד את החוסן. זה לא סיפור פשוט לספר, אבל זה הסיפור שיכול לרפא אותנו".

"החברה הישראלית נדרשת לשני תהליכים נפשיים קולקטיביים," מסכם והב. "אחד הוא תהליך עיבוד האבל, והשני הוא תהליך של עיבוד הטראומה. זה לא אותו דבר. האבל דורש סגירת מעגל, סיפור שלם. הטראומה דורשת בניית אמון מחדש. החזרת החטופים היא רק התחלה של התהליך - היא הכרחית, אבל היא רק הצעד הראשון בדרך ארוכה להחלמה".