מסכי הטלוויזיה מלאים בתמונות התקהלויות המוניות בימים האחרונים בשני מוקדים מרכזיים: הפגנות השמאל בבלפור ובסביבותיו במוצ"ש, והלוויית הרב סולובייצ'יק אתמול בירושלים. בשני המקרים מדובר בהתקהלויות מסוכנות מאוד - המונים הנאספים יחד וחושפים את עצמם לנגיף הקורונה, ללא הבדל דת, גזע, מין או השקפה פוליטית. בשני המקרים מדובר בציבורים המשוכנעים עד עמקי נשמתם באופן יסודי ביותר שההתקהלות שלהם מוצדקת.
אלפים בהלווית רב בירושלים // צילום: רפי רודניק, יוני ריקנר
החוק, קופצים מייד, נמצא בצד של המפגינים. הרי ההפגנות הותרו; והתקהלויות דת - לא. אבל זה בדיוק חלק מהבעיה: המחוקק (או הממשלה הבלתי מתפקדת שלנו) יצר הבחנה על בסיס ערכי, וזה שורש הבעיה. אי אפשר לדבר על אכיפה שוויונית לפני שמדברים על חקיקה שוויונית.
טענת החרדים כי ההלוויות, השמחות והטישים הם "הפגנה" למען ערכיהם שלהם - עד כמה שהיא מטופשת מבחינת המגיפה - יש בה ממש ברמה החוקתית־עקרונית. אם לחילונים מותר להפר את ההנחיות בשביל הערכים שלהם, מדוע שלחרדים יהיה אסור? ועם כל הכבוד, החרדים לא צריכים להמציא דוקטרינות מיופייפות על בטלות חקיקה לא שוויונית. יש להם קומון סנס, וזה מספיק.
מדינת ישראל מוצאת את עצמה במבוכה. כדי להשתלט על המגיפה יש צורך בהתגייסות עממית רחבה ומלאה, לעמוד בהנחיות הנדרשות מבחינה בריאותית בצורה בוגרת (כולל לוותר על דברים שמותר על פי החוק), לשתף פעולה עם הממשלה ולהפגין משמעת ציבורית רחבה.

וכאן השמאל והחרדים כאחד קורעים את החבל, מסיבות דומות. השמאלנים - בעיקר הקיצוניים שבהם שמאכלסים את ההפגנות - מונעים מתיאוריית הקונספירציה המרקסיסטית הישנה, שלפיה ה"משטר" מנצל את המגפה כדי לפגוע באזרחים ("הפרולטוריון") או כדי שנתניהו "יחמוק מהמשפט" או סתם לקדם מזימה דיקטטורית; וכנגד מגמות כאלה האקטיביסטים חייבים למחות.
החרדים, מנגד, מונעים מקונספירציה לא פחות הרסנית, שלפיה ה"שלטון" פועל נגד "עולם התורה" ושיש להתייחס אליו בחשדנות ולהימנע מציות במקרים של פגיעה בעולמם הרוחני. על אפו ועל חמתו של ה"שלטון" תלמודי התורה יפעלו, המוני בית ישראל ישתתפו בהלוויות ה"גדוילים", ואירועי חג יתקיימו כסדרם.
ישראל זקוקה לממלכתיות, ודחוף, במובן הבן־גוריוני הבסיסי: ראיית המדינה והלאום כנקודת הייחוס הבסיסית של הפרט. בלי התחכמויות של מרקסיסטים ובלי פוילישטיקים של חסידים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו