האבטלה גואה ברהט: "רק חושב איך אביא אוכל הביתה"

כ־80 אלף תושבי העיר הבדואית רהט שבנגב, מהיישובים העניים בישראל, שמשתייכים לאשכול חברתי־כלכלי 1 ובעיקר מנסים לשרוד - לא מעיזים לפנטז על הרבה מעבר לזה.

"אני נשוי, יש לי עשרה ילדים ואנחנו גרים בשכירות", מספר פהיד שוקרי, בן 43. "עד לפני שנה עבדתי ואז נפצעתי, ואני סובל גם עכשיו מפריצת דיסק. היום אני בקושי עומד, ואם אקום על רגליי אלך לגנוב כי יש לי משפחה לפרנס. תבין, אני מקבל קצבת נכות של 2,400 שקלים, אשתי מביאה עוד 3,000 שקלים, כשהשכירות היא כמו השכר שלה. מהבוקר אני יושב פה וחושב איך אביא אוכל הביתה. על סיגריות כבר ויתרתי. אין כסף".

אל המקום מגיע אברהים אבו־זעילה, פעם שופט כדורגל וכיום עוזרו של סגן ראש עיריית רהט. "יש אנשים בעיר שחיים טוב, וכאלה שאין להם מה לאכול", הוא אומר. "המשכורת שלהם הולכת למים, לארנונה, לחשמל, לטלפון, והמצב גרוע כמו בכל במגזר הערבי. תלך עכשיו ללשכת התעסוקה, שם הכל ברור וכתוב. יש גם תושבים רבים שמתביישים להגיע. אנשים חייבים לחיות, והם חיים ממה שיש".

מספרים מפלצתיים

רהט תמיד סבלה מאבטלה גבוהה. לפני תשע שנים הנתון אף הגיע למספר המפלצתי של 34 אחוזי אבטלה, ועם השנים הוא ירד ל־12 אחוזים - עדיין גבוה ביחס לממוצע האבטלה הארצי. "קום בבוקר, תעבוד כמו בן אדם, תפרנס את המשפחה ותביא אוכל הביתה", אומר חסן אבו־מדיע, שעובד בעסק הביגוד המשפחתי בעיר.

"אם תשב בבית ותחיה כמו מובטל, עם 3,000 שקל בחודש, איך לא יהיה לך יקר?", הוא שואל במרירות. "יוקר המחיה הוא בעיה שלא רק ערבים סובלים ממנה, אלא גם יהודים. את הבעיה הכי רצינית של רהט תמצא במגורים".

רהט לא בונה לגובה, ולמשפחות בעיר יש בדרך כלל שטח שבו ההורים מתגוררים ביחד עם הילדים ומשפחותיהם. היום מספרים שבגלל מחסור במגרשים, יש מתחמי חמולות שגרים בהם 70 ואפילו 100 איש. "גרים כאן כמו עכברים, אשכרה עכברים", אומר אדהם אבו־עביד, שגר עם אשתו וארבעת ילדיו במתחם של הוריו. "היום ברהט משכירים בתים ב־3,000-2,500 שקלים בחודש, אפילו יותר, ואחרי זה עוד צריכים למצוא כסף כדי לחיות".

יוסף אבו־זייד הגיע מהמכולת המשפחתית שבה הוא עובד. בחור בן 35 שטרם התחתן. "הבעיה היא לא למצוא כלה, הבעיה היא איפה לשים אותה", הוא מסביר. "בקומות אנחנו בחיים לא נגור, כי אף אחד כאן לא סובל את השני. כולם רוצים מגרשים, בית לבד. ואם כבר לגור בבית גבוה - אז שבאותו בניין יגורו האבא וילדיו. אני לא מסוגל שמשפחה אחרת תגור מעליי".

אבו־זעילה מהעירייה מכיר היטב את הבעיה. בגיל 47 גם הוא גר בשכירות, ומסתדר עם משפחתו ללא מגרש. "המחסור במגרשים הוא הסיבה שבגללה אנשים כאן לחוצים ונוטים לאלימות", הוא משוכנע. "אספר לך סוד קטן: רוב הרציחות שהיו בעיר קרו בגלל ויכוחים על חלקת אדמה, אז לצערי הרב - המדינה עוזרת לפשע".

אבו־זעילה רומז בדבריו על המאבק הגדול שמתחולל ברהט כבר כמה שנים. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום אישרה את מעברם של כ־4,000 מבני משפחת אבו־קוידר, תושבי הכפר הבלתי מוכר אלזרנוג שבנגב, לשטחי מתחם 11 שברהט. המהלך עורר את זעמם של תושבי העיר, שמשוועים למגרשים עבור משפחתם.

"לצערי, מינהלת הבדואים גרמה לבלגן", אומר אבו־זעילה. "המדינה רוצה לאסוף את הבדואים מהפזורות ולשים אותם ביישובי קבע. אבל רהט כבר חנוקה, אז שילכו למקום אחר. יש עוד שישה-שבעה ישובים כמו חורה ולקיה. רהט לא יכולה להתפתח. היא סגורה מכביש 310, משובל, ממשמר הנגב. סגורה עכשיו מכביש 6. מספיק עם התוכנית של המדינה להביא אנשים זרים לעיר".

לא מעט מצעירי רהט לקחו אוהלים והתנחלו באדמות מתחם 11, כמחאה על המהלך ועל מצוקת הדיור. "בניתי אוהל, כי על האדמה הזו אני רוצה לגור", אומר אבו־זייד. "יותר חשובה לי משפחת רהט מאשר משפחת אבו־קוידר. יש שם 100 אוהלים - ויהיו גם יותר".

רהט היא היישוב הבדואי הגדול בישראל, והעיר הבדואית היחידה בעולם. היום היישוב סובל מעוני וממוניטין מפוקפק בגלל עליית הפשיעה הבדואית בנגב, ואם מסתכלים לאופק - גם העתיד לא נראה ורוד.

"היהודים לא סובלים כמונו, הערבים", משוכנע אבו־עביד. "אנחנו חנוקים וסגורים. לא פותחים לנו יישובים חדשים, כאלה שישאירו לנו קצת אוויר לנשימה".