תמיד אהבתי קומיקס, עוד בתור ילד קטן הייתי חורש על הסדרות המצויירות של באטמן וספיידרמן ונהניתי לשחק בתור קפטן אמריקה במשחקיות הישנות, תוך כדי בכי לאמא שלי שתביא לי עוד חמישה שקלים לאסימונים. אם כי טיפ קטן, זה חמוד בגיל שש, פחות בגיל 36.
האהבה הגדולה שלי לקומיקסים בשילוב האהבה הלא בריאה שלי להמבורגרים, הובילה אותי למסעדה הלא שיגרתית "טרומן אנד קו". חניתי במגרש חניה גדול וחינמי באיירפורט סיטי, שזו כבר התחלה טובה, הלכתי בשביל שעשוי מפרקט לצד תעלת מים שמזכירה אולמות אירועים מפוארים ונכנסתי למסעדה שהדליקה את כל חושי האספנות שלי בזכות הפריטים המטורפים שהוצגו במקום.
מעבר לעיצובי הקומיקס המגניבים, המקום המרווח והמזגן העוצמתי (תודה לאל), כל הקירות היו מלאים בפריטי אספנות מטורפים, שהולכים אחורה עד לשנות החמישים ושווים עד אלפי דולרים לפריט בודד. התכנסנו בשביל האוכל אבל אני הייתי מהופנט מפריטי האספנות שלהם, בצירוף מקרים הזמנתי לביקורת את אח שלי בר, חבר יקר, אמן בחסד עליון ואספן משוגע עם ידע מגניב וחסר תועלת בחפצים מתרבות הפופ לאורך השנים.
אחרי שלוש פסקאות, הגיע הזמן לדבר גם על האוכל, לא?
התפריט כאן לגמרי של דיינר אמריקני, אז בחרנו בהתאם ופתחנו עם ראשונות של פרעצל, סלט קליפורניה, טבעות בצל ונאגטס עוף. הפרעצל היה קסום, חם ונעים עם רוטב גבינות הטוב והממכר ביותר שאכלתי. סלט הקליפורניה היה מעולה, סלט אסייתי עם וייב של קולסלאו משודרג וכיפי. טבעות הבצל היו פריכות ונהדרות לצד רטבי איולי נהדרים וחוסלו בשניה, והנגאטס, הו הנאגטס. הם היו מהטובים שאכלתי, בא לי ללכת לראות סרט בקולנוע עם דלי שלם שלהם לצד הרטבים הקסומים שלהם.
בין ביס לביס אני ובר, ההוא עם הידע המיותר, קלטנו עוד ועוד פריטים שכמעט בלתי אפשרי להשיג, דיסקסנו על לפרוץ למקום עם האוטו שלי ולגנוב הכל, אבל בסוף הזמנו עיקריות, שהן, לא פחות ולא יותר, חמישה סוגי המבורגר. כמה מרגש.
להבדיל מחבר שלי גרג, שייבש אותי באוטו 45 דקות בדרך לפה, ההמבורגרים הגיעו בול בזמן. כלומר, לא התעכבו מדי אבל גם עם מספיק מרווח מנוחה מהראשונות. זו הצהרה שהמון אנשים אוהבים להצהיר, בהמון מקומות, אבל כן, גם כאן זה הרגיש לי, וגם לשאר יושבי השולחן, שאלו המבורגרים מהטובים שאכלנו בארץ לאחרונה.
ברשימת ההמבורגרים המוצלחים כיכבו ה"דל ריי" (שילוב מקסיקני חריף עם חלפיניו וצ'ילי קון קרנה), הכבד אווז וריבת בצל, המבורגר מושחת כמו פוליטיקאים מושחתים שרואים בסרטים, רק שההמבורגר משאיר טעם טוב בסוף, וההמבורגר הצרפתי, שנותן אווירה של סוף שבוע בחוף הים בנתניה, במובן החיובי של המילה.
כמו כן, הצ׳יקן קריספי היה מדהים, פריך וממכר כמו מזגן בקיץ (חורף בוא כבר). הסינטה הייתה עסיסית ועשויה באופן מושלם על מצע של צ׳יפס שספג את הטעמים שלה ויצר את הצ׳יפס האולטימטיבי. לצד המנות הוגשו מגוון תוספות מחמיאות, הטובה שביותר הייתה הוואפל צ׳יפס צ׳ימיצ׳ורי, צ׳יפס נפוחים ופריכים, מאין שילוב של הצ׳יפס בפלאפליות של פעם ביחד עם צ׳יפס בלגי (מומלץ בחום).
מפוצצים מהאוכל, לבשנו את חליפת האיומים והלכנו לדבר עם המנהל של המקום. תהיתי מה הם עושים לגבי גניבות פוטנציאליות של אנשים שחושבים שהם כולה לוקחים בובה קטנה, אבל בפועל גונבים אלפי שקלים. ״התפקיד של הברמן הוא גם שומר״ הוא ענה לי והסביר שזו הבעיה הכי גדולה של המקום. ככה זה שהעיצוב נראה מגניב אבל בפועל כל פריט שווה הון תועפות.
וכמו כל דיינר אמריקני, או מסעדה שמתיימרת להיות כזו, גם הקינוחים יהיו מוגזמים. הזמנו וופל אוראו, וופל שוקולד מתוק, כנאפל ודלי של פופקורן שוקולד. הוופלים היו מעולים, וופל בלגי כיפי עם טעמים שונים ומוכרים. הכנאפל הצטיין במיוחד, שילוב של כנאפה ווופל בלגי שיצרו טעם ערבי אירופאי מעניין ונהדר. אני לא אוכל פופקורן כי אני מקוצר קיבה (אסור לנו) אבל היה כיף לשפוך דלי שלם לפה בשביל הטיקטוק, אז אני מניח שזה טעים או משהו כזה.
הזמנו חשבון, יצא 790 ש״ח, מחיר הוגן בהתחשב באיכות וכמות האוכל ובעובדה שיצאנו שיכורים, מפוצצים ומרוצים.
לסיכום, מדובר באחת הארוחות הכי כיפיות שחווינו לאחרונה, כל המנות היו מצויינות, האוירה הייתה נהדרת והעיצוב של המקום השאיר אותי עם פה פעור.
מומלץ במיוחד לערב עם חברים או לבוא עם המשפחה, אבל בחייאת שימו לב שאף אחד לא לוקח מזכרת קטנה, באופן כללי זה לא מכבד לצאת עם מזכרת ממסעדה אבל במקרה הזה הילד שרצה בובה קטנה עלול לא לשים לב שהבובה הזאת שווה אלפי שקלים.
עד לפעם הבאה, אני הייתי לוקץ׳
שיהיה בתאבון.