ג'יה: בר אוכל אסייתי שלא מצליח להבדיל בין בשורה קולינרית לבין גימיק

מקומות בילוי וברים בסגנון אסייתי בתל אביב הם לא דבר חדש. החל ממסעדת TYO ובר הקוקטיילים שלה 7to1lab, דרך "קנקי" סושי בר יין בבוגרשוב שמושכת אליה קהל שומר כשרות ועד לבר האוכל התאילנדי "ראמה 9" בשוק הכרמל שנפתח לפני חודשים ספורים, ועוד כמה וכמה.

גם ג׳יה בשדרות רוטשילד 19 בתל אביב, שנפתח בחודש מרץ בשנה שעברה בתור מקום שעוד לא ממש סגור על עצמו - מבנה שבו פועלים יחד מועדון לילה בקומת קרקע ובר סושי בקומה השנייה - התחיל במסגרת הפתיחה המחודשת שלו להתאפס תחת ההגדרה הזאת, ונראה שעם עוד כמה שפצורים פה ושם, הוא ללא ספק יצליח לתפוס מקום בנישה.

בפינת הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין, שזוכה לפריחה קולינרית עוד מאז תקופת הקורונה, עומדות מחוץ לשער המקום מארחות שהן גם סמי סלקטוריות. כשתגידו להן שפניכם מיועדות למסעדה ולא למועדון, הן יפנו אתכם למסדרון ממנו משתרך גרם מדרגות גבוה שמוביל לחלל חשוך ומעוצב. מוזיקה קצבית מעמדת דיג'יי נשמעת ברקע ומתגברת ככל שנמשך הערב. התיישבנו על הבר שנפרש כמעט לכל אורכו של המקום.

הברמן הצעיר שקשק בשתי ידיו קוקטיילים לפי הקצב וחייך. "מה תרצו לשתות", הוא שאל והסביר שהקוקטיילים של המקום מביאים לידי ביטוי את הייחודיות שלו, אז הזמנו.

NAGO - קוקטייל על בסיס וויסקי עם פלנטיישן אננס, סירופ ג’ינג’ר, רוזטה ומחית מנגו - אמור היה לדבריו להיות מעט ספייסי ומורכב מבחינת טעמים. בפועל טעם חמצמץ השתלט על המשקה, מרכיביו לא היו מודגשים וכמעט שלא הורגשו. שבבי אצה שנדבקו לשפת הכוס בתור רים היוו גימיק נחמד, וזהו. באופן אולי לא מפתיע - בדיוק כמו מיתוסים על הקשר בין יחסים לנשיקה ראשונה - היה זה גם משל לערב כולו. עשוי טוב, רכיבים מצוינים, אבל שום דבר מיוחד. לא היו שם בשורות קולינריות, רק מעט גימיקים חביבים.

הברמן הוסיף ושאל אם נסכים לסמוך עליו ולתת לו להרכיב עבורנו את הארוחה, אז הסכמנו. מאוחר יותר, כשהתיישבו עוד ועוד זוגות בסמוך אלינו על הבר, הבנו שהוא מגיש את אותן מנות לכולם - הרמנו גבה ומעט התאכזבנו.

ג'יה הייתה סגורה מאז פרוץ המלחמה במשך כחצי שנה. אז החליטו השותפים – מרביתם אנשי מסעדנות וחיי לילה, יחד עם השף אבנר עראג'י, ליצור אותה מחדש ולתת לה נופח של מסעדה. עראג'י הגיע אליה אחרי שצבר ניסיון רב שנים בתחום הדגים בכלל והיפני בפרט, בין השאר כבוגר דיינינגס לונדון ותל אביב, הרברט סמואל ומול ים. "במקום הצטיידו במכשור משוכלל שקיים במסעדות בודדות בארץ, ששומר על טריות הדגים בצורה האופטימלית, עם קו יבוא של דגים טריים המגיע לארץ פעמים בשבוע", הסבירו לנו.

ראשון הגיע לשולחן סלט אצות (54 שקלים) שהכיל גם פומלה, פונזו הדרים, מלפפון, אטריות ופופקורן אורז. התרגשנו לקראתו כשהרוטב נמזג מעליו מכלי מסורתי, אבל אחרי כמה ביסים התעייפנו. הטעמים היו שטוחים, הכמות הייתה גדולה יחסית למנת פתיחה מהסוג הזה והמנה חזרה למטבח לפני סיומה.

לשולחן הגיעו באיחור אופנתי של יותר משלושים דקות גם מנות של טורו סלמון צרוב (29 שקלים לשתי יחידות) וסשימי בר ים (59 שקלים). אלו היו מנות לחזור אליהן. בלי שטויות וקישוטים, רק נתחים מעולים של דגים טריים במיוחד, שטופלו בטכניקה ספציפית ונכונה. הצריבה של הסלמון הדגישה את החלק הרך והעסיסי הזה של הדג ואת טעמיו, לאורז הייתה מתקתקות ונגיעות חומץ עדינות מאוד, בדיוק במידה. הסשימי עשוי היה לעילא, וכמובן, לא צריך יותר מדי בשביל זה למעט חומר גלם מעולה, חיתוך מדויק וכמה שפחות התערבות.

גם מנת סביצ'ה, שמגיעה בכלל מעולמות אמריקה הלטינית, מצאה את מקומה על השולחן. היא כללה קוביות דג לבן עם חלפיניו, בצלי שאלוט, אננס, תירס וקרקר אורז נורי. טעם הדג נבלע בטעמים האחרים, האננס לקח אותנו למטבחים קריביים והמנה הייתה, לדעתנו, די סתמית.

ואז הגיע המנה המדוברת של המקום: "האומה נורי", שתוארה לנו כאילו היא המילה האחרונה בעולם הקולינריה. למעשה במקום רול, אצה בצורת סירה מלאה באורז ועליו טרטר דג עם תוספות ורטבים. לא ידענו איך לאכול את זה, תרתי משמע, ועוד לקחו מאיתנו את הצ'ופסטיק בכוונה תחילה לפני שהגיעה. ביס מאחד הקצוות גורם לרבים מהרכיבים פשוט ליפול לצלחת (ואין איך להרים אותם). ביס מהחלק העליון לא מאפשר קומבינציה של כל מרכיבי המנה, אלא רק דג תחילה ואורז לאחר מכן. בקיצור, אכלנו את זה כמו פלאפל וחשבנו על אותו מאסטר סושי ביפן, שלומד במשך שנים את מלאכתו ומשתדל כל כך להתאים את הרול לגודל החך של הסועד כדי שיוכל ליהנות מכל הרכיבים במנה המינימליסטית בביס אחד.

אומה נורי של סלמון אפוי עם ווסאבי, איולי יוזו, מלפפון ובצל ירוק היה נחמד. זה עם הספייסי טונה, מלפפון, חלפיניו, ווסאבי, מיקרו חרדל וטוגראשי היה מעניין וערב לחך. גם כאן חומרי הגלם היו ברמה גבוהה.

המשכנו לשיפוד יקיטורי (72 שקלים). שיפוד מנתח בשר וואגיו איכותי של "משק שבעת המעיינות" שדי נהרס בזמן ההכנה. הבשר היה צמיגי ולא לעיס. התיבול שלו היה מצוין ומלא באוממי. המנה חזרה למטבח וקיבלנו שיפוד חדש שנעשה כהלכה, אבל חשוב לציין שבתחום המסעדנות, גם קונסיסטנטיות היא שם המשחק.

כשהסתיים החלק הזה של הארוחה, מבטנו הצטלבו עם מבטו של הברמן האדיב שאירח אותנו, "אין קינוחים. אנחנו מוציאים פינוק לשולחנות מסוימים", הוא הסביר והגיש לנו צלחת עם כמה שברי שוקולד ממותג איכותי, תות פרוס ושלוש אוכמניות. לא ציפינו למוצ'י, אבל קינוחים יפנים לא חסר וזאת, בטח יכולה להיות בשורה.

לסיכום, לא היינו ממליצים להגיע לג'יה לטובת חוויה קולינרית סוערת, אבל לגמרי היינו בוחרים בה כמקום לדייט קליל לפני שהקשר הופך למחייב - משהו מתוק בסוף אפשר גם בבית.