מלחמת חרבות ברזל הכתה קשות את אזור הגליל העליון. סביב התפר שעל קו הפינוי, השגרה רחוקה מלחזור אל מסלולה ואיתה גם עסקי המזון והקולינריה. בעונה הזאת של השנה, האזור כולו בדרך כלל שוקק חיים ושקט במיוחד - והאביב, כמו רק מחכה שיתפעלו מיופיו, מתפרץ כאן בשיא הדרו, אך בימים אלה סביב שממה ועזובה.
מקומות נופש ובילוי שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב, כמו כפר בלום, בית הלל, דפנה והגושרים, הם עדות אילמת למלחמה שמתקיימת בלי שאף אחד הכריז עליה, לא באופן רשמי, בכל מקרה. בעוד כשבועיים יתחיל חול המועד פסח, השבוע המתוייר ביותר בשנה, ואילו פה, בפיסת הארץ המיותמת הזאת, הזמן עצר מלכת, ונראה כי פסח הוא עדיין סוכות של 2023.
"אני אוהב לנשום לאט, תל אביב פחות טובה לי"
רוב יישובי האזור פונו, חלק מהתושבים, דרומית לקו הפינוי – התפנו מרצון. אלה שנותרו בבית נשארים במעגל הסגור שלהם. אין בא ואין הולך. מטחי השיגורים מלבנון, ההתראות הקצרות והיעדרן – משאירים את הקהילות מכונסות בתוך עצמן. מי שנותר פה, בחבל הארץ היפיפה והיתום שנמתח מקו צומת גמא צפונה לקריית שמונה – מחפש אפיקים יצירתיים של הישרדות כלכלית ומנטלית.
כך למשל, קאלו באבא. מי שעד ה-7 באוקטובר החזיק באחת המסעדות היציבות והאהובות בקריית שמונה ״טאלי״. קאלו, בן קיבוץ שדה נחמיה, אסף את כל הציוד המקצועי ממטבחו בקריית שמונה המופגזת, וסידר לעצמו מטבח חיצוני מאובזר לעילא – בחצר ביתו בקיבוץ.
שם, מדי יום שני, הוא מארח את חברי הקהילה לארוחה הודית צמחונית כמיטב המסורת, בדיוק כמו במסעדה. הוא מכין את תבשיליו המסורתיים במהלך יום ראשון ובבוקר יום שני והחל משעות אחר הצהריים המאוחרות, החצר מתמלאת באורחים. יש הנשארים לסעוד במקום ויש הלוקחים הביתה קופסאות של מטעמים.
ביום שלישי, קאלו כבר נוסע לתל אביב להתחיל לבשל במסגרת הפופ אפ האורבני שלו בשכונת פלורנטין. ״אני הודי, אני אוהב לנשום לאט, תל אביב פחות טובה לי – אבל אין ברירה, צריך להתפרנס. נכון, המטבח החיצוני בבית הוא פתרון, ועכשיו כשהחורף עבר, אפשר גם לארח. אבל זה בכל זאת אומר להביא אנשים לבית הפרטי שלי ולוקח זמן להתרגל לזה", הוא אומר.
"לא החלטה עסקית, אלא קהילתית"
ב"בר בשר", בצומת הגומא, השקיעו משאבים רבים לפני כשנה, כדי להפוך את המעדנייה-קצבייה הנחשבת – גם למסעדה. אבל אז פרצה המלחמה והמתחם כולו נסגר. במשך שבועות רבים עסקו אנשי המקום באירוח מאות החיילים שזרמו לגליל העליון. והמסעדה הפכה למוקד עלייה לרגל עבור כוחות שפרוסים באזור.
לכשנפתח שוב לאירוח, ברור היה כי התיירים לא יגיעו, גם לא אלה הישראלים – רבים מהם לא מעזים לחצות את קו צומת מחניים צפונה. כך קרה ש"בר בשר" הפך למקום היחיד שפועל בצומת הגומא - מתחם אוכל משמעותי ביותר בגליל העליון בואכה קריית שמונה עד ל-7 באוקטובר.
משום שכך, רק ארז ריבר, הבעלים, עובד במקום דרך קבע. הוא נע בין הקצבייה לבין המעדנייה ומשם לגריל כדי לצלות המבורגר משובח לאחד מחברי הקהילה שהעז לצאת מביתו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לאט לאט, חזרו תושבי האזור לפקוד את המקום. אך במתח עבודה נמוך מהרגיל ובלי חוקיות או סדר. פעם זוג סועדים, לפעמים משפחה מאחד היישובים. רק לעיתים רחוקות – הבר מתמלא פתאום באורחים. ״ההחלטה לשמור את המקום פתוח היא לא החלטה עסקית, אלא קהילתית. יש פה המון חברי קהילה שנותרו בגליל וזה המקום שמאפשר להם להתאוורר מעט. לאכול משהו טוב, להיות רגע ביחד״.
מי שעובד כתף אל כתף עם ארז הוא יואל, הבעלים של אחד המותגים הקולינריים של הצפון – "קפה קוקייה" ושל הפיצה טראק של קוקייה בקיבוץ דפנה. יואל הוא שועל ותיק בעסקי המסעדות. הוא וזוגתו אביבה ידעו קריירה רצינית בתל אביב (אורנה ואלה, רביבה וסיליה, פסטה מיא) עד שהשתקעו בקיבוץ דפנה והביאו את הבשורה התל אביבית למתחם התיירות בקיבוץ.
לימים המתחם פונה ועבר שיפוצים מאסיביים, קוקייה עברה לקיבוץ כפר גלעדי והזוג השקיע השקעה כספית ניכרת במתחם החדש שעובר שיפוץ ועתיד היה להיפתח ב-9 באוקטובר. אלא שבימים אלה, כפר גלעדי הוא שממת מלחמה והפגזות, וקיבוץ דפנה הוא ישוב רפאים מפונה. למותר לציין, שקוקייה נסגרה ואילו הפיצה טראק לא נפתחה מחדש. לפיכך, יואל אורבוך עושה סרוויסים בפס של ״בר בשר״ כדי לתת יד לארז וכדי לא לצאת מדעתו. ״זה שומר לי על שפיות ועל קהילתיות״ הוא אומר.
אביבה, זוגתו של יואל פונתה לקיבוץ דגניה ב׳ ומשם היא מפעילה את קסמיה באפייה וקונדיטוריה.
לא הכל דבש
על הבר ב"בר בשר" אני פוגשת את עמית יוסף, הדבוראי מ"הכל דבש" ביסוד המעלה שנמצאת דרומית לקו הפינוי וסופגת אזעקות רבות. התושבים עדיין נמצאים ביישוב, אבל נוכח המצב, מרכז המבקרים של המכוורת סגור. הוא נהג למכור בו את הדבש, אך עתה משאין מבקרים והכל סגור, הוא מחפש דרכים לשווק את הדבש מבלי להפסיד כספים כתוצאה משרשרת אספקה ארוכה ומסורבלת. ״אני חקלאי גלילי, אין לי ידע בשיווק ובמכירות", הוא אומר בכנות. "שנים שהדבש שלי נמכר מעצמו במקום בו הוא מופק. מרכז המבקרים של המכוורת היה תמיד מוקד עלייה לרגל לתיירות פנים וחוץ. עכשיו הוא סגור כבר שישה חודשים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ויש גם כאלה שעזבו את האזור והדרימו, כמו עילי אלור בקיבוץ בית הלל, הבעלים של פיצה טראק "מרווה" שפעלה בחצר המשק היפיפה שבו התגורר עד ה-7 באוקטובר. המשק עזוב, העשבייה צומחת בו פרא. אבוקדו נושר מהעצים אל הקרקע, ההדרים כבדים על הענפים ואין קוטף. עילי ומשפחתו השתכנו ביודפת ומשם הוא יוצא לבשל באירועים פרטיים בכל רחבי הארץ. אל הפיצה טראק שבנה במו ידיו, הוא איננו יודע אם יחזור, ובית הלל - שהיה ביתו - כנראה, כבר לא ישוב להיות.
