דמיינו לעצמכם שאתם עובדים בחברת ביטוח גדולה, ויום אחד מחלקת כוח האדם מסדרת לכם נופש חברה ב"קלאב אין", עם פעילות של שעשועון בלובי. זה כבר ערב, ואתם נורא רוצים לעלות לחדרים לנוח, אבל אי אפשר: הבוס משתתף גם הוא, וברוריה כתבה בניוזלטר "נוכחות חובה". ככה הרגישה לי הצפייה בתוכנית הראשונה של "האחוזון העליון".
לא עזר אפילו שברוריה הצליחה לסגור את שחר חסון להנחיית החלטורה המשרדית, אבל חכו, אנחנו עוד נחזור אליו.
על המסך הישראלי לא נשארו שעשועונים רבי משתתפים ועושי רעש וצלצולים: הז'אנר מיושן וחסר ריגוש או הזדהות בבית, בטח לא כשמדובר בקבוצה רנדומלית של חננות שמצטמצמת לאיטה אחרי שלא ענתה על שאלות לפי אחוזונים בחברה הישראלית.
בעולם הרדיו והטלוויזיה ישנו כלל אחד שמזהירים ממנו מנחים ומשתתפים: "שמח באולפן - עצוב בבית", שזה אומר כי גם אם באולפן ההתרחשות נראית למשתתפים שמחה ומהנה, לצופה בבית זה עשוי להיראות מרוחק ומדכא. ב"אחוזון העליון" לא רק שדי עצוב בבית, גם באולפן האווירה כיפית כמו הרצאה על נפלאות השיווק הרשתי.
קבוצה של מאה איש שבאה להעביר ערב בשאלות איטיות זה אולי נחמד בשבילם - בשביל הצופה בסלון זה עוד ערב אבוד. במיוחד החלק המייגע שבו צריך לחכות עד שכולם יסיימו לבחור את התשובה שלהם או להסביר לחסון למה הם טעו בה, כדי שלאחרון תהיה איזו סיבה להשחיל איזו בדיחה ולא להירדם באמצע.
הבעיה הגדולה של "האחוזון" היא קצב השאלות המייגע והמורכבות שלהן. אבל יותר מהכל? שאין בה טיפת מתח. גם בדינוזאורים האחרונים של הז'אנר עוד איכשהו מעניין אותך להישאר עד הסוף לראות אם רביעייה שלמדת להכיר הצליחה להביס את הצ'ייסר, או מתי הכמה סטלנים ייזרקו מהמונית של עידו אל הלילה האכזר.
חייבים להעריך את הדרך שעשה שחר חסון "מלמטה" אל מרכז הפריים טיים של "הזמר במסיכה" ו"ארץ", כולל דמות הכוכב הבלתי מעורער של הבחירות, איתמר בן גביר. חסון הוא המאלתר קהל המקורי בישראל, בשעשועון שנוסע לאט שכולו על הכתפיים שלו. האיש נראה סובל. ואיך הוא אמור ליהנות? שאלת הסיום היתה "מה המספר הבא ברצף ."?0,1,5,7,9,10. מי שמאמין ששאלת סדרה חשבונית שכזו יכולה להוציא מחסון סוג של כיף - ייצא מהטור הזה עם 100 אלף שקלים ממני.
