החלום ושברו: השחקן נמרוד ברגמן כבר היה על המסלול המהיר לכוכבות - כוכב בית ספר למשחק שהגיע לתיאטרון הרפרטוארי והחל לגרוף תפקידים, שיחק בהפקות איכותיות, ועם קול רדיופוני, מראה מצודד וכישרון ממגנט הוכתר כאחת התגליות המסקרנות בתיאטרון הישראלי.
במשך שנים הוא ניהל דיאלוג מורכב עם הבמה, ובמקביל הלך ללמוד תיאטרון באוניברסיטה ולימד באקדמיה. כעת הוא משתף באומץ ובכנות במחשבותיו על התחום בספר הביכורים שלו, "נאלח", שיצא לאחרונה. זהו למעשה מסמך נוקב וחריף, שמותח ביקורת עזה על עולם התיאטרון הישראלי, על המנגנונים המפעילים את מוסדות האקדמיה ועל הניצול, ההטרדות והפגיעות שקיימות בו.
בספר, ב', גרוש תל־אביבי טרי, הוא שחקן שמבקש לפתוח פרק ב' בחייו, מתחיל ללמוד תיאטרון באקדמיה ומוצא את עצמו נסחף למערבולת המאיימת על שפיותו. הכתיבה העשירה של ברגמן משלבת פסוקי מקרא ויצירות בימתיות המוזכרות בשמן או ברמז, ומרפררת ללא מעט דמויות מפתח בעולם התיאטרון הישראלי.
"מאז שהייתי נער רציתי לכתוב, אף פעם לא רציתי להיות שחקן. כשנתקלתי במחזה, פורמט שלא הכרתי, התעניינתי. הגעתי לבית צבי, ונשאבתי להרפתקה הזאת, שבעצם דחתה לי את הכתיבה", הוא מספר. "מצאתי בזה אתגר, והתחברתי עם אנשי תיאטרון רציניים. הרגשתי שאני מרחיב אופקים וחשבתי שעליתי על המסלול. נסחפתי עם האגו והאמביציה. היו תקופות שאותגרתי והיה לי מעניין, ואחר כך היו שיקולי פרנסה, והתחלתי להשתעמם.
"בשנים האחרונות הרגשתי שאני מדשדש, וחיפשתי את המוטיבציה המקורית. נזכרתי בכתיבה, ובמשך עשור ביליתי בקריאה כמעט אובססיבית של ספרי מופת, כדי להכין את עצמי לכתיבה, להבין את מדיום הספרות".
הספר עצמו הוא לא אוטוביוגרפיה, אבל אתה מבסס את הכתיבה גם על אירועים שקרו באמת.
"הייתי במקצוע 20 שנה. יצא לי לראות בעיניים שלי מערכות יחסים בין איש סגל מבוגר, בעשור החמישי או השישי לחייו, לבין סטודנט או סטודנטית בני 20. ראיתי יחסי מרות, ולא ידעתי באמת מה קורה. חשבתי שסטודנטים מעוניינים בקשר הזה, כי הם אולי נמשכים ליכולות האינטלקטואליות, ליצירתיות ולכריזמה של אותו פדגוג מהולל. זה תמיד נדמה לי בעייתי ועקום, וכן הרמתי גבה, אבל גם נזרקתי למוסד שבו ראיתי שככה הדברים מתנהלים.
"התחלתי להתרגל לכך שזאת הנורמה, וניסיתי לעשות בראש התאמה מוסרית כדי שאוכל להמשיך לתפקד בלי להיחשב טראבל־מייקר. נקפו השנים, הפכתי להיות מורה בעצמי, והתחלתי לראות את הסטודנטים האלה כילדים שמחפשים שמישהו יראה אותם, והפגיעות והרגישות נהיו פתאום מאוד בהירות. הגיעו אלי סיפורים אישיים, אולי כי הייתי מורה מסוג אחר, שהרגישו שאפשר לפנות אליו. למשל, סטודנטית סיפרה לי על מקרה ניצול נורא מצד פרופסור, ולא יכולתי לעזור לה. זה מקרה שכאילו היה בשטח האפור - אבל בעיניי זה לא אפור, זה אפל.
"כמורה מתחיל באוניברסיטה, התוודעתי לפרשה כזאת ממקור ראשון, והבנתי שאין לי מה לעשות עם זה. לא יכולתי להגיש תלונה, כי אני לא הנפגע - וגם ידעתי שאם הסטודנטית תגיש תלונה לא יקרה עם זה כלום, מהניסיון שלי, כי ראיתי את הדברים האלה קורים במשך שנים".
אין כתובת במוסדות כאלה? אין מי שמטפל בזה?
"יש כתובת בכל המקומות האלה, ויש קוד אתי שמגדיר יחסי מרות, אבל קל מאוד לעקוף את הקוד האתי הזה, והיחסים יכולים להתקיים כאילו מחוץ לגבולות האסורים".
היחסים האלה, זה משהו שמדבר אליך גם ברמה האישית?
"בתחילת הספר, הגיבור מגיע לאוניברסיטה ונזכר בחוויה שהיתה לו עם מורה בבית הספר למשחק, וזה זיכרון שכמובן עשיתי עליו אדפטציה אמנותית, אבל אני מכיר את זה בניואנסים עדינים יותר. יש חציית גבולות כאילו־מנומסת ופלרטטנית וחברמנית כל הזמן. זה באוויר, וחוויתי את זה בעצמי. באתי לבית הספר למשחק בגיל יחסית מבוגר, והייתי כבר די בשל, אבל פתאום הייתי מחוזר, במקרה שלי על ידי מורה מבוגרת, וחוויתי אי־נעימות מאוד גדולה.
"לא כפו עלי שום דבר פיזי, אבל זה לא הגיוני ולא לגיטימי. וזו הנורמה. אני זוכר שבשעתו דפדפתי את זה, אבל ממרחק השנים - הנה, אני זוכר את זה. אני מנדב את עצמי בקטנה להגיד שזה לא מוגבל לנשים צעירות, ושזה לא מוגבל למורים גברים, ובספר ההטרדה הולכת למקום הרבה יותר אפל ומורכב מאשר רק הטרדה".
"מנגנון של ניצול"
בשנים האחרונות יש הצפה של מקרים כאלה, ונדמה שהמודעות עלתה. מנגד, יש מי שטוענים, שלא בצדק, שיש בתחום הזה טשטוש גבולות והרבה שטחים אפורים.
"זו סטיגמה שגויה לגבי העולם הזה. אין שום סיבה לטשטש את הגבולות שלכאורה הם חיוניים למקצוע. זה קשקוש. בשנים האחרונות יש יותר מודעות, אבל יש אנשים שהחולי הזה כל כך גדול אצלם, מרכיב כה דומיננטי באישיות שלהם, שזה לא ישתנה. גם למערכת קשה להשתנות. אני מקווה שהספר הזה יגיע לאנשים הצעירים שעתידים לפגוש את התופעות הללו, וקצת יפקח את עיניהם לגבי מנגנון הניצול הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו