שלומי שבן: "זו באמת העיר שאני הכי אוהב בעולם, למרות הכל"

בגוף העבודה הרחב והמרשים של שלומי שבן, ובמובן מסוים גם בביוגרפיה שלו, לאלבום "עיר" שמור מקום של כבוד. זהו האלבום שהפך את שבן מסנסציה צעירה - שהפציעה שבע שנים קודם לכן עם אלבום בכורה מצליח - ליוצר, כותב ומוזיקאי מוערך ואמן מהשורה הראשונה של הזמר העברי. שבן שאסף את חומרי "עיר" היה אז אמן ואדם בשיאו של תהליך התבגרות והתעצבות, שעתידו הגדול עוד היה לפניו.

האלבום ההוא, שיצא בקיץ 2007, היווה אבן דרך אמנותית ומקצועית. רגע בזמן שאחריו יהפוך לשבן שהקהל מכיר, מוקיר ומעריך היום. נקודת אל־חזור אפילו, במובן החיובי ביותר של המונח. ובכן, בדיוק בגלל זה הוא מתעתד לחזור אל אותו אלבום בדיוק - במופע חד־פעמי שבו יחבור לתזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, ושבמסגרתו יעניק גרסאות חדשות ועיבודים בימתיים טריים לשירי האלבום.

מי שנכחו אי־פעם בהופעה של שבן יודעים שמדובר במלאכת מחשבת גם בפן ההפקתי, לא פחות מאשר בזה המוזיקלי. הפעם הזמר מתכנן לעטוף את "עיר", כמעט 18 שנים לאחר צאתו, בתזמורת שלמה ובקטעים בימתיים וסינמטיים מרהיבים.

המופע, שיתקיים ב־23 בפברואר בבית האופרה בתל אביב, הוא חלק מסדרת המופעים "השתקפויות", ששבן הוא מנהלה האמנותי. אחרי ערבים שהקדיש ליצירותיהם של אמנים כמו מתי כספי, אבישי כהן, חוה אלברשטיין ולהקת רוקפור, הפעם המוזיקאי בחר להעניק "טיפול מחדש" ליצירה איקונית שלו עצמו. וזה מעלה את השאלה: למה מתוך שלל אלבומים ראויים, חשובים ומצליחים הוא בחר דווקא לפגוש מחדש ב"עיר", ובמי שהוא עצמו היה בעת כתיבתו?

"זו שאלה טובה, כי אני לא מציין איזה יום הולדת עגול או משהו בסגנון", הוא אומר בראיון ל"ישראל היום". "כבר הרבה שנים אני רוצה לחזור אליו, ואני לא רוצה לחזור לשום אלבום אחר שלי. נגיד, האלבום הראשון חוגג 25 שנים בשנה הבאה, ואין משהו שפיתה אותי במיוחד לחזור אליו. אני חושב שב'עיר' היה איזה ניסיון לייצר אלבום שהוא יצירה שלמה, לאו דווקא עם נרטיב ברור, אבל עם איזשהו סיפור פנימי.

"כולו מתרחש בתל אביב חצי־מומצאת, אבל עדיין תל אביב. חלק מהשירים בו נשמעים כמו מונולוג תיאטרלי. במרוצת השנים, הרבה שירים שמאוד אהבתי מהאלבום נשרו מסט השירים שאני מבצע בהופעות, כמו שקורה באופן טבעי, ובמקביל התגבש לי קונספט בימתי מאוד ברור. התחלתי לראות את המופע הזה, וחיכיתי לרגע שבו אוכל פשוט לבצע את זה".

מי זה שלומי שבן של "עיר"?

"כשהאלבום יצא בדיוק הכרתי את יובל, אשתי, שאנחנו ביחד כבר 18 שנה, וגם התחלתי לעבוד אז עם הצוות המקצועי שמקיף אותי עד היום. כלומר, בתקופה שהאלבום יצא קרו לי המון דברים. זו היתה הפרידה הסופית שלי מהנעורים, ואיזו צעידה לקראת אדם בוגר, או לפחות כזה ששואף להיות בוגר.

"גם מבחינה מקצועית: הופעתי הרבה בשנים האלה, אבל המוזיקה עדיין לא פרנסה אותי. בגיל 30, כשהאלבום יצא, התחלתי גם להיות יצור עצמאי כלכלית, והשירים האלה נכתבו כשהייתי בשלב שבו עוד לא בדיוק הייתי עצמאי. הייתי מאוד פנוי, מסתובב ברחבי תל אביב ומנסה לכתוב שירים. אז השלומי ההוא מחפש את עצמו. הוא בין שלב אחד לאחר".

היה בך אז גם חשש שאולי לא היית צריך לעזוב את עולם המוזיקה הקלאסית?

"בכלל לא. במבט לאחור אני מבין שהשוטטות הזו נחוותה אצלי בתור משהו מאוד מרגש. פתאום הכרתי עולם חדש בתל אביב: עולם הלילה, עולם המוזיקה, וגם האנשים שנלווים אליו".

תל אביב, סיפור אהבה

במובנים מסוימים, "עיר" הוא מכתב אהבה לתל אביב - עיר ששבן עדיין אוהב, אף שהשתנתה ללא הכר מאז תר את רחובותיה והפך בעצמו לחלק מנופה האורבני. "מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב את תל אביב. זו באמת העיר שאני הכי אוהב בעולם, למרות הכל", הוא אומר.

"יש שיר נפלא של דליה רביקוביץ' שהלחנתי, ושבסוף לא נכנס לאלבום. הוא מתחיל בשורות 'עיר ים־תיכונית מסריחה גהרה על המים, ראשה בין ברכיה, גופה מזוהם בעשן ואשפות'. במשך כל השיר היא מגדפת את העיר. זה שיר מופלא, שבסופו היא אומרת 'איך נפשי נקשרה בנפשה?', והתשובה שהיא נותנת היא שזה בגלל 'משך החיים', שזו דרך יפה להגיד שזה בעצם הרגל.

"אני לא רואה את זה ככה. אנחנו אוהבים את העיר הזו על כל מגרעותיה, וגם על יתרונותיה הגדולים. מעבר לזה שאנחנו רגילים אליה, היא מאוד מיוחדת ומסעירה".

איך עושים עיבוד בימתי לאלבום כזה?

"אני עושה המון דברים בהפקה הזו. קודם כל, יש פה תזמורת. היתה נוכחות של מיתרים באלבום, אבל במופע יש תזמורת של 35 נגנים. יש לי גם שאיפות תיאטרליות, כמעט אופראיות, בהפקה הזו. ויש גם עולם של וידאו. יש עוד כל מיני הפתעות, מבחינת משתתפים שבאים והולכים. אני מרגיש שאני נכנס מתחת לעור של האלבום הזה, וקצת מסתכל על המבנה הנפשי שלו".