מהגניבה הגדולה עד להגשמת החלום: הסיפור המדהים של החקלאי שמשגע את תל אביב

לסיפור על גניבת העדר הגדולה היתה מתבקשת מוזיקת מערבונים באיזה בר אפלולי, כוס בירה, אולי וויסקי. אבל אני שמעתי אותו מהדיי עפאים בשעת בוקר, על מדרכה ברחוב תל־אביבי, מלווה בתפריט חלבי.

זה סיפור שבמרכזו גניבה נועזת ואכזרית של עיזים, שהולידה מרדף שבו לקחו חלק האחים ינון והדיי, אלפי חקלאים ויוצאי סיירות, והתנהל עמוק בתוך ואדיות המדבר, ובשני צידי הקו הירוק. סיפור שסופו בעיזים שננטשו אל מותן במערה ליד דימונה ובכבשים שנשחטו במעמד פסק דין במשפט בדואי שנערך באוהל ארוך, שאליו נקבצו נכבדי העדה, ושם נקבע פיצוי כספי של 600 אלף שקלים. סכום חסר תקדים בעולם הקשוח של גניבות חקלאיות.

"זה היה בכ"ט בנובמבר, 2015", מתענג עפאים על הארומה הציונית שזימן לו התאריך, כשאנחנו יושבים במקום החדש של משק עפאים, זה שנפתח למרגלות מלון ג'ורג', לא רחוק מהמקום שבו עמד פעם בית "מעריב". מקום שנפתח ארבעה חודשים אחרי שהושק הלוקיישן היפואי של המשק.

"זו היתה גניבה מפתיעה. כזו שלא ידענו שהיא אפשרית", הוא ממשיך, וההתרגשות בקולו רק עולה כשלשולחן מוגשת גבינת צין חמה עם ריבת עגבניות מלוחה וסלט מתובל בוויניגרט יוגורט. "כנופיית עבריינים בדואים שהגיעו מאזור ערד למשק במושב עידן.

"11 ק"מ הם הוליכו אותן בוואדי, 250 אלפיניות טהורות גזע, העמיסו על משאיות והחביאו אותן במערה בהרי דימונה כי הבינו שהם גנבו את המונה ליזה. כל עז מסוג אלפיני טהור שצצה אז בארץ היתה שלנו. הם נבהלו מתשומת הלב ומהמהומה שהם יצרו. חיפשנו אחריהן במשך חודשיים, לא חלצנו נעליים, לא התקלחנו. כל החבר'ה מהיחידות ומההתיישבות שלנו התייצבו. אם יש מקום שהאליטות הישנות עוד שוות משהו זה שם, בהתגייסות הזו".

המחפשים עברו מאוהל לאוהל עד שתפסו על חם את אחת העיזים בבית של בן טובים בדואי, ומהמשפחה שלו דרשו דין וחשבון. מלווים בגדוד הנדסה, נכנסו בלילות לאזור חברון ויאטה. יותר מ־50 עיזים מצאו שם.

"לא פחדת?" אני שואלת כשהוא דוחק בי לטעום ניוקי סולת נהדר, "אני אף פעם לא מפחד מבני אדם. בטח לא כשזה שלי. את מכירה חקלאי שמפחד?"

רוב העדר מצא את מותו במערה. מתוך 57 העיזים שאותן הצליחו האחים להשיב לעצמם, רק 30 היו חולבות. כששר החקלאות דאז אורי אריאל הגיע לביקור ושאל, מכל הלב, איך אפשר לעזור להם לשקם את המשק, ביקשו ממנו האחים שרק יוודא שלא יפריעו להם.

והם ידעו מה שהם מבקשים. קורות המרדף אחרי הגנבים לא ישתוו למרדף אחרי פקידים ואישורים שזימנו להם שלוש השנים הבאות, שבהן ביקשו לשקם את המשק. רואים לשחיתות ולביורוקרטיה בלבן של העיניים, עד שהצליחו לוודא שכל הבטחה שניתנה תקוים.

כל המשק לשולחן

היום מונה המשק שלושה עדרים בגידול אורגני. הגבינות שאותן מייצר הדיי נהדרות בעיניי, עושות את הדרך האיטית מחלב לגבינה, נצמדות לדרכו הישנה של עולם הגיבון המסורתי, בלי זרזים של טמפרטורה או תוספים. מבטאות את מתיקות החלב. כל עדר ומאפייני החלב שלו, כל עונה וההשפעה שלה על המאפיינים האלה.

חלב העיזים האלפיניות מתאים לגבינות בעלות מרקם פריך יותר. כזה שהשומן שבו נמס על הלשון עם הנגיסה, כמו, למשל, גבינת רכס שהוגשה לשולחן הבוקר שלנו עם דבש, קונפי שום ובצלים כבושים.

כמויות החלב שנותן עדר עיזי המורסיאנו גרדינו, זן ממוצא ספרדי, נמוכות מאלה של האלפיניות או מאלה שנותן העדר הישראלי, אבל תכולות החלבון והשומן שבו גבוהות כמעט פי שניים, ואין יפה ממנו לגיבון גבינות שמנמנות, בעלות מרקם סמיך. כאלה המתמסרות ברכות בין לשון לחיך, כמו ה"עמלי" הנהדרת. גבינה בהחמצה לקטית שקיבלה את השם שלה משום שיותר מכל האחרות היא כרוכה בתהליך ארוך ומורכב בין מועד החליבה להכנסה לחדר ההבחלה. 10-8 ימים של התססות, טפטוף, ייבוש והמלחה. בקפה משדכים אותה לעוגת פרג ולימון בסירופ תימין. זיווג משמיים.

יותר מ־15 מנות ידענו שם, כולן חלק מתפריט "כל המשק לשולחן" שמחירו 270 שקל לזוג, כנראה ההצעה הנדיבה בעיר. ובכל פעם שבה מזלג בוצע שם ביצה עלומה וזולג החלמון על גבינות, ירקות ובצק, מטפסת איזו אסירות תודה למתעקשים על ביצים שכאלה, שמגיעות מלולים מצוננים בלב הערבה, שם תרנגולות מהלכות בחללים מרווחים - אלה שבחוץ ואלה שבפנים.

"לא התחלתי מהזרע לצלחת", אומר הדיי כשאני מחמיאה לו על הטעם. "לא התחלתי כחקלאי ששואל את עצמו 'מה אעשה עם התוצרת שאגדל'. הייתי טבח הרבה לפני שהייתי חקלאי, אבל עניין אותי לדעת מאיפה באים הדברים. עניינה אותי התרנגולת שממנה מגיעה הביצה, אז גידלתי לי אחת.

"אני איש גשמי, איש מעשה. הסיפוק שלי מהעשייה שלי היומית חייב שתהיה בו גשמיות. משהו שאפשר לאחוז בו. אבל אני תמיד חייב שלגשמיות הזו יהיו שורשים, חיבור רוחני. כדי שאוכל להוציא את הדברים לפועל אני זקוק להלכה", הוא אומר, מעביר יד על הזקן כאילו בפעולה הזו יצמיח איזו תובנה. מזכיר לי את י"ח ברנר, אף שהיה מעדיף שאראה בו את א"ד גורדון.

"תקום שעה קודם"

איש רחב ידע, מלא במעשים, המיטיב לבשל מילים ואוכל. שנים פרסם טורים על אוכל, הוציא ספר בישול המוקדש לערבה, היה שותף בהבאת קבוצות נוער מקנדה לישראל, הוא המייסד של מועדון הזמר הנודד על שם פנחס שדה, ובסלון רחב הידיים במושב צפרירים הוא מקיים חברותות שם אוכל, מוזיקה ופלפולי תורה מקבלים פני שבת, מביאים קדושה לימים של חול.

שי צברי, ברי סחרוף, שלומי שבן, רונה קינן, אסף אמדורסקי וניצן זעירא הם רק חלק מרשימת באי ביתו, חברותות שהולידו סדרות בהפקת בית אבי חי המשלבות בין אוכל למוזיקה והולידו את "אדם אדמה", סדרת רשת שבה הוא, שלומי שבן ופסנתר כנף הילכו בין חקלאי הארץ. שם, בין שדות או מול נוף כנרת, הדיי בישל ושבן ניגן שיר אהבה לארץ עצובה.

אתה חרוץ בטירוף, אין לך שום הרגל רע שעליו אתה משחית זמן?

"אני חרוץ, אבל אני מאוד אוהב להשחית זמן על שתיית יין עם חברים, על קריאת ספר".

נו באמת.

"במשפחה שאני בא ממנה, כל דבר שהוא לא עבודה הוא בגדר השחתת זמן. אפילו ללכת להופעה. חוץ מזה שבחיים לא העזתי להגיד שאני לא מספיק. אבא שלי אומר 'אם אתה לא מספיק, תקום שעה קודם'".

שלושה ילדים נולדו לברכה ויענקל'ה בחיפה. ניצן, הבכורה, מוזיקאית בעברה ששירתה בפיקוד דרום, חזרה בתשובה והיתה לפסיכולוגית חב"דניקית שהקימה מרכזים לטיפולים זוגיים ומשפחתיים בעולם החרדי, שאבי תשעת ילדיה הוא גבר חופשי, כמו שהדיי מקפיד לומר בכל פעם בה הוא נדרש למילה חילוני. "חילוני זהו ביטוי גנאי שנתנו הדתיים, כאילו אין בנו קדושה. רק חול".

ינון, האח האמצעי שהיה מדריך נוער, הגיע אל הערבה ב־95'. שם, במושב עידן, הקימו שני האחים משק אינטנסיבי עם 45 פועלים זרים ומאה דונם חממות, התמחו בגידול עגבניות אורגניות ליצוא. אבל כשהגיעה שנת שמיטה, נולדה בהם ההבנה שלא ככה הם רוצים לעשות חקלאות.

"הבנו שצריך לחיות חיים פואטיים. הסברה היא שכדי לגדול אתה צריך להתמקד בשטחים גדולים של גידול אחד. אנחנו, בשנת השמיטה, בחרנו לבדוק ולחפש את כל המקומות שיש בהם חקלאות פואטית בעולם המודרני. נסעתי לטוסקנה ולפרובנס, לשווייץ ולגרמניה, לקנדה ולמיין". מסע שהוליד בקשה מנומקת היטב להיות משק מודל לחקלאות בת־קיימא.

"ככה למעשה הוקם מה שקרוי משק עפאים. עכשיו, 16 שנה אחרי, במקום דונמים של עגבניות ליצוא יש לנו עיזים לחלב ותרגולות לביצים. במשק בעמק האלה יש לנו מטעי מנגו וליצ'י, כרמים ליין, כרמי זיתים, כוורות. יש לנו קונדיטוריה ומגבנה ומכון למיון ביצים. יש לנו יותר מ־300 עובדים ישראלים, ואף עובד שלי לא מקבל שכר מינימום, אין דבר כזה.

"משותפות בין שני אחים, היום אנחנו חמישה שותפים - ינון גר במשק שבערבה, אני גר במשק שבעמק האלה, רן פלג, שהוא חקלאי סופר מוכשר ואיש הרבה יותר פרקטי ממני, נמצא במושב עידן. יטבתה - הקיבוץ, לא החברה - גם הוא שותף שלנו, וישנו גולן מקס, איש עם כרזימה משוגעת שמנהל את הכל.

"כולנו שותפים שווים. מהזרע לצלחת. שותפות שבנויה ככה שבשום שלב או צומת לאף אחד לא יהיה אינטרס או יכולת לסטות מהפואטיקה, לחתוך או לעגל פינות, להשתמש במוצרים זולים יותר בבתי הקפה שלנו. הכל אורגני, גם הביצים בתוך העוגות".

אני זוכרת ששמעתי שהתחלת לעשות יין וזה עצבן אותי, כל הגם וגם הזה.

"הייתי אחראי על הכשרה של ניווטים, הישרדות מילוט. כל זה. כתבתי את הטקסטבוק של צה"ל, ואני אחד שלא מוצא את האוטו בחניון של הקניון. אבל דבר אחד למדתי ולימדתי כל החיים - כשאתה מתברבר בניווט, תחזור לנקודה האחרונה שבה היית מאופס. תחזור לנקודה בה ידעת איפה אתה.

"לפני חמש שנים קמתי בוקר אחד ואמרתי שאני אבוד. שבוע שלא הייתי בדיר, לא במחלבה ולא במטבח.כי כבר יש צוות ואני מתעסק בבנקים ובשיחות שותפים. זה לקח פחות משבוע עד שקניתי 50 דונם בעמק האלה שאותם לקח לי חודש לגדר, לשים שער שרק לי יש את המפתח שלו, ואין בו פועלים והוא מכריח אותי כל בוקר לקום, ובמונחים של ניווט לחזור אחורה. נפש האדם רוצה ללכת קדימה, אבל זו העבודה הרוחנית של חיי, לדעת לחזור אחורה, לנקודה האחרונה. קודם כל נטעתי בוסתן של 700 עצים בו 128 זני מורשת. אחרי זה נטעתי כרם יין. למה עכשיו? כי ליין יש לי הדרת כבוד יוצא דופן. יש בסל המוצרים שלנו דברים שמייצרים עבורנו, אבל היין חייב להיות שלי".

אבל מה לך ויינות?

"תשאלי מאיפה למדתי גבנות? זה מאותו מקום. אני לא גבן ולא יינן, אבל אף אחד לא יודע את החלב שלי כמוני ואף אחד לא יודע לעשות יין מהענבים שאני מגדל טוב ממני".

"אובססיבי לסיפור"

היה בן 16 כשכתב לאתי אהובת נעוריו ואם שני ילדיו מכתב שבו הוא אומר לה שיתחתנו ויגורו בירושלים ואז יהיה להם משק. יותר מ־4,000 מכתבים כתבו זה לזה בשנים הראשונות לאהבתם. חיים שלמים הוא חולק עם אתי, אהובת נעורים ואם שני ילדיו. היה בן 15 כשהתחילו לצאת, ומאז, 30 שנה, הם ביחד. הוא והילדה הכי יפה בכיתה, שהיתה גבוהה ממנו בראש ושלא שמה עליו. שהיום היא עורכת דין ומאסטרית ביוגה. אומר שאם היתה בהלה של מתי נתנסה, היא צצה כשהחליטו להתחתן לפני 20 שנה. "היום זהו נון אישו. אני מונוגמי בחקלאות, בחיי האהבה שלי, באהבה לארץ.

"יש לי חברה שהיא אדם של אופציות. היא מתחילה לעשות דוקטורט ומייד בודקת אפשרות לעבור לחו"ל, כשבמקביל היא קונה בית שאולי תשכיר אותו. אני בדיוק הפוך. מה שאני בוחר - אני איתו ורק איתו. זהו. זה נכון לגבי הפרנסה שלי, לגבי הזוגיות שלי ולגבי הארץ.

"רבים מחבריי הקרובים מתלבטים לגבי המשך החיים שלהם. אני יודע שהאדמה הזו לא בת־תחליף עבורי. והעם הזה, כולו, ללא יוצא מן הכלל, הוא הגוף שלי. כמו בכל גוף יכולים להיות פצעים ומכות ומוגלה ושריטות וזיהומים, וצריך לטפל בהם, אבל בחמלה. לא בלכרות. בסוף זו היד שלי, זו הרגל שלי".

זה משוגע איך שידעת אותך בגיל כל כך צעיר.

"אמא שלנו, ברכה עפאים לבית כספי, היתה המפקחת על החינוך המוזיקלי במשרד החינוך, היתה תלמידתו המובהקת של יהודה שרת, מי שכתב את סדר פסח נוסח יגור", מספר הדיי שבזיכרונות הילדות שלו הוא מסתובב עם אמא בין חדרי אוכל של הקיבוצים, רואה אותה מנהלת את סדר החג כפי שניהלה אותו השנה בקיבוץ יגור והיא בת 80.

"חיינו בחיפה אבל היא נשארה בת קיבוץ. היא חיה את זה, ואנחנו גדלנו עם המיתוס אבל לא עם ההתנסות. כמו שדתל"שים רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים, קבל"שים רוצים שהילדים שלהם יהיו קבל"שים", הוא אומר, ואני חושבת שזה נכון רק לגבי אותם עוזבי קיבוץ שההורים שלהם היו דמויות מרכזיות כמו סבא שלו, בנימין זאב, שהיה אחד מעמודי התווך של חיי התרבות ביגור.
כל שבת וחג דאגה ברכה ששלושת הילדים שלה יגיעו לקיבוץ.

"ישנו בלינה המשותפת עם בני דודים שלנו וזה סיוט, כי לא באמת היינו שייכים. בני הדודים שלי היו שזופים והלכו יחפים על רצפה לוהטת בחום של 70 מעלות", הוא ממשיך, "והיה הקטע הזה בפסח שבו האבות מניפים את התינוקות שלהם ושרים על עומר ותבואה. כל הלב שלי יצא לזה. כל רגשי הנחיתות שלי נבעו מזה שאני לא הילד הזה שמניפים. שאני לא מהקיבוץ. זה הפחיד אותי.

"מצד שני, בגיל מאוד צעיר הבנתי שההפך מפחד זה לא אומץ או גבורה, אלא אהבה. כשאתה אוהב משהו אתה מפסיק לפחד ממנו, והדרך לאהוב זה לדעת להכיר. אני אובססיבי לידע, לסיפור, לרקע. שום דבר לא מתחיל איפה שמספרים לך, אתה רוצה לדעת עוד, לדעת אחורנית. ככה ניצחתי את בני הדודים שלי במשחק שלהם. התאהבתי בארץ ישראל, בשיעור מולדת, עם המורה יעקב שורר שלימד אותנו על הקיסוסית והדבורנית".

"אני דור הגאולה"

יעקב חזן, ממייסדי "השומר הצעיר" שעל ברכיו התחנך הדיי, הוא שאמר שהרצון לגדל דור של אפיקורסים הוליד דור של עמי ארצות. "סבא שלי, בנימין זאב שאותו לא פגשתי מעולם, גדל בבית דתי, למד בחדר ובישיבה, התפקר, הלך ללמוד באוניברסיטה וישב בכלא הפולני שבע שנים כי היה קומוניסט. בעור שיניו הוא ברח, עלה על הטייגר היל, אוניית מעפילים שממנה הספיק לקפוץ ולשחות אל החוף. הוא קרא מחזות ב־11 שפות, ניגן על כ־30 כלי נגינה והיה מומחה לשפת האספרנטו.

"אבל את הבת שלו, אמא שלי, הוא גידל כבורה ועמת הארץ. היה איש מעשה שהגיע למסקנה שהתשובה היא הציונות הסוציאליסטית. שהבת שלו תדבר רק עברית ותכיר היסטוריה רק של התנ"ך ושל הפלמ"ח. את כל אלפיים שנות הגלות הוא השכיח ממנה, את כל העולם הרוחני המופלא, המגוון, האקלקטי, הוא רושש. הפך אותה לדתייה אורתודוקסייה סוציאליסטית. זה לא היה עולם רוחני רחב".

ואולי המימוש הציוני הוא שחירב את היהדות? תראה מה קורה סביבנו. אדם לאדם זאב, מצוות פדיון שבויים נמקה ביחד עם החטופים במרתפים של עזה. כל כך הרבה חורבן.

"אני רואה את כל התמונה שתיארת כרגע כמעט בנגטיב למה שתיארת. מ־7 באוקטובר אני רואה אור בוהק. אומרים מעט מהאור מגרש הרבה מן החושך? אני רואה פרוז'קטורים. כמו שנדלק באצטדיון. אלה שמוחים בקפלן, אחים לנשק, אחים למשק כל הדברים האלה. זו אחת השעות הכי יפות שלנו כעם. כל כך הרבה משליכים את נפשם מנגד, מתגייסים ונותנים ללא אינטרס. בלי לבקש משהו חזרה".

אתה חי בסרט.

"אני לא חי בסרט ואני לא תמהוני על גבעה בגליל. אני פוגש אותך בתל אביב מתחת למגדל. אני לא חי בהונאה עצמית. אני פשוט, ברוך השם, זוכה לראות את הטוב. הבעל שם טוב, לקראת ימיו האחרונים, אמר שהאמת נמצאת על הדף אבל היא לא נמצאת באותיות. האמת היא האור הגדול הלבן, אבל מכיוון שאנחנו לא מצליחים להכיל אותה אנחנו שמים את האותיות שיסתירו חלק, שלא יסנוור. אתה צריך ללמוד לקרוא בין האותיות. את מסתכלת על המציאות, את רואה את האותיות. את רואה את בן גביר, את סמוטריץ'".

אני בעיקר רואה את החטופים.

"אני חושב שצריך לעשות כל מה שניתן עכשיו. היה צריך לעשות עסקה מזמן. הממשלה הזו נפסדת, ששמה אינטרסים צרים אל מול עתידו של העם היהודי. לא משנה כמה מניפולציות הם עוד יעשו. לא יהיה אף רחוב או אף בית ספר על שם בנימין נתניהו. אף פעם. ובצדק.

"אני עושה כל מה שאני יכול בדל"ת אמותיי שהחטופים יחזרו עכשיו בעסקה, אבל אני גם רואה את כל האנשים לידי בכיכר, את המשפחות ואת הקהילות, ואני אומר אלוהים שתשמור. איזה עם.
"אני איש שמאל מדיני, איש שמאל כלכלי בטח, אבל אני לא מתנצל. יש בי הלקאה עצמית על איך שאנחנו נוהגים באוכלוסייה הכבושה בשטחים, אבל מצד שני אני יודע להגיד ששילה ובית אל, בממד ההיסטורי, הם ארץ ישראל הרבה יותר מתל אביב.

"בשבילי, בממד היסטורי, הם חלק מהתרבות ומהנפש שלי. הנוף של הרי יהודה ושומרון חרוט בי לפחות כמו עמק יזרעאל. גדלתי בשמו"צ, טיילתי כל חיי, אני גר בעמק האלה ואני יכול לבחור אם לנסוע לקניות בבית שמש או בכפר עציון. לפעמים הווייז לוקח אותי דרך צור הדסה, בתיר. הכביש הזה הוא ארץ ישראל מבחינתי, אבל זו אדמת ארץ ישראל שחיים בה פלשתינים. פרגמטית, לטובת ערכים שהם הרבה יותר חשובים מאדמה, צריך לוותר עליה. לוותר כדי לקיים ערכים כמו צדק, שוויון, ערבות הדדית וכולי.

"אבל צריך, באותה המידה, לא להתבייש ולא לפחד להגיד - כי זה המפתח - 'אני יהודי מארץ ישראל'. כמו שהסבים והסבתות שלי לימדו את המעפילים בעתלית בליל ההורדה להגיד 'אני יהודי מארץ ישראל'. וכמו שאמרו לאמא שלי כשהיתה ילדונת, שאם חייל בריטי שואל אותה מה היא עושה בחוץ, היא עונה לו רק משפט אחד - 'אני יהודייה מארץ ישראל'.

"אני לא סתם יהודי מארץ ישראל, אני דור הגאולה. תקשיבי מה זה קפיצת הדרך, קפיצת הדרך היא אבא שלי. איבד את אביו בשואה, נדד והיטלטל ברחבי אירופה, ואז מערבה באונייה רעועה בים התיכון, הגיע לארץ ישראל עם טראומה. הילדים שלו חקלאים בארץ ישראל. מבחינתי, אני דור הגאולה. אני לא מחכה לימות המשיח, זה המשיח, זה קרה. אני יושב תחת גפני ותחת תאנתי, מילולית".

אפשר לשאול אותך משהו בתור מומחה לניווט? לאיזו נקודה ישראל צריכה לחזור?

"אני חושב שזו לא בעיה, כולנו יודעים. לא לחינם החקלאות מאז המלחמה זוכה לכזה זרקור".
לכבוד האדמו"ר מצפרירים, כמו שקוראים לו חלק מחברי הטובים, היודע הגותם של רבנים ומשוררים. לכבוד מעשי אדמה משובחים. לכבוד פואטיקה בימים של אש. אני מביאה בפניכם מתכון לחלת משק עפאים האוצרת בתוכה חלב עיזים.

חלת חלב עיזים (הכמות יפה ל־2 חלות)

חלה רכה ונימוחה במיוחד שאין שנייה לה לקלי או לפרנץ'־טוסט

בשוק:

√ 550 מ"ל חלב עיזים

√ 2 ביצי חופש אורגניות

√ 6 כפות סוכר

√ 1 כף מלח

√ 1 כף שמרים יבשים

√ 1 ק"ג קמח חלה או קמח עשיר בגלוטן אחר

√ 100 גרם חמאה

במטבח:

בקערת מערבל מזון עם וו גיטרה נותנים את החלב, הביצים, הסוכר, המלח והשמרים ומערבלים לרגע. מוסיפים את הקמח ולשים כ־5 דקות דקות לקבלת בצק אחיד. מוסיפים לאט את החמאה תוך כדי ערבול ולשים עוד כ־7-5 דקות עד שכל החמאה נטמעת בבצק והוא נהיה גמיש וחלק. הבצק יהיה מעט לח ודביק – כך הוא צריך להיות. מכסים את קערת המערבל ומניחים לבצק לעמוד כ־20 דקות.
מחלקים את הבצק ל־6 כדורים. מקמחים מעט את משטח העבודה, מרדדים כל כדור בצק לעלה בעובי חצי סנטימטר ואחר כך מגלגלים אותו לגליל. חוזרים על הפעולה עם יתר הכדורים ומניחים להם לנוח כ־5 דקות. בעזרת כפות הידיים מגלגלים את הגלילים עד שקוטרם יקטן מעט וקצותיהם יתחדדו.

קולעים מכל שלושה גלילים צמה ומהדקים את קצותיה ליצירת חלה יפה. מורחים על החלה מעט מים בעזרת מברשת, ואם רוצים מפזרים גם מעט שומשום. מעבירים לתבנית עם נייר אפייה ומכסים במגבת לחה.

מניחים לחלות להכפיל את נפחן במשך כשעה עד שעה וחצי. מעבירים לתנור שחומם מראש ל־180 מעלות, אופים כ־25 דקות עד להזהבה ומניחים להן להצטנן. בתיאבון.